דרושי הצל"ח יא

בתולת ישראל ע"כ דברי הרב, וא"כ אפשר ג"כ לפרש שדברי הפסוק הנ"ל ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ, שאותו מקום שחטא יהיה קבוע בלבו, ויצאת שמה חוץ, כדי שתהא התשובה באותו מקום

(יא) אמנם אני אומר שרבים טעו בדברי ר' יהודא, שאמר באותו מקום באותה אשה, שכוונת ר' יהודא שהבעל תשובה ישתדל שיבוא עוד הפעם העבירה לידו ויפרוש ממנה, על דרך שאמר דרך הלצה מקום שבעלי תשובה עומדין וכו', כי הצדיק אסור לו להתיחד, והבעל תשובה מותר כדי שתהיה תשובה שלימה, ואני אומר ח"ו לומר כן, לא מיבעיא בדבר ערוה ח"ו להתיר לבעל תשובה להתיחד ולעבור על דברי תורה, ומצוה הבא בעבירה הוא, ואדרבה הבע"ת צריך לעשות גדרים להוסיף שמירה על שמירתו, וכל אדם צריך ליזהר מיחוד, ורוב העולם טועים טעות שסוברים שאיסור היחוד תלוי במעשה, שאם עבר ע"י יחוד זה ובא לידי זימה עביד איסור אבל אם לא בא לידי זימה אז למפרע אין שום עבירה ביחוד, אבל אין הדבר כן אפי' לא עלתה על מחשבתו הרהור עבירה מ"מ אם היה עם ערוה ביחוד, כבר עבר איסור דאורייתא, שהתורה אסרה איסור יחוד דאשת איש, ורבנן גזרו על הפנויה

(יב) והנה בתחלת בואי הנה, צרפתי עמי הרבנים ב"ד מו"ש, וגזרנו שלא להחזיק משרתת א"א בביתו, אפי' הזקינה ביותר, חוץ מינקת, ובעוה"ר נפרץ הדבר, ונעשה להם כהיתר ואי אפשר להם להזהר מיחוד, וזה ימים לא כביר דברתי עם הרבנים הנ"ל, והסכימו לדרוש ברבים ולהוכיח ע"ז ולגזור מחדש על הדבר, ודעו נא רבותי כי אם הב"ד גוזרים על דבר הוא איסור חמור מאד ודברי תורה יש בהם עשה ול"ת, וכל העובר על דברי חכמים היה בימים הקדמונים חייב מיתה, ואין לך אלא ב"ד שבימיך, ובעוה"ר העולם עוברים על גזירת ב"ד, וכבר זה יותר משנתים הוכרז באיסור ב"ד על המנעלים הצבועים ושאר מיני צבועים, רק הקהל חידשו בה, שאותן שכבר נעשו בהיתר קודם גזירה, ישארו בהיתרן, והנה עתה זה זמן רב, ובודאי לא נשאר זכר מן הראשונים, וכמה הולכים במה שנעשה אחר ההכרזה, ועוברים על גזירת ב"ד, והנה הם אין רוצים ללכת במנעלים פשוטים, והקב"ה משלם מידה כנגד מידה ובעוה"ר מתים הילדים והמה צריכים לילך יחף ז' ימים, ובעו"ה גם מזה יש להוכיח שבאבילות המה יושבים על ספסלים, ועל כרים וכסתות ורובם נכשלים גם בזה בתשעה באב

(יג) ונחזור לראשונים ח"ו לומר שמותר לבע"ת להתיחד, כדי שתהיה תשובתו שלימה, ולא מיבעיא בדבר ערוה, שאיסור היחוד אסור מצד עצמו, ואיך נתיר לו איסור דאורייתא, אלא אפי' בשאר עבירות ג"כ אני אומר אדרבה ראוי לבע"ת להתרחק עצמו מכל הדרכים שיש בהם מבוא שיכול לבוא לידי עבירה, ויעשה משמרת למשמרת כיון שכבר נכשל, אם ח"ו יבוא לידו אולי יכשילנו היצה"ר ודוד המלך בקש בחנני, ולסוף נתחרט ע"ז, ומה שאמר ר"י היכי דמי בע"ת כגון שבאת דבר עבירה לידו פ"א וב', אם היתה כונת ר"י שזה עיקר מצות התשובה, הוה ליה למימר ה"ד תשובה שתבוא ד"ע לידו וכו', אלא ודאי עיקר התשובה להתרחק מדרך זה, אלא ר"י קאמר ה"ד בעל תשובה שכבר הוא בעל ואדון התשובה שיש לבטוח בו שלא ישוב עוד לכסלה, שבאת דבר עבירה לידו וכו', פי' בא במקרה בלי כונה לידו וניצול, וכיון שניצול והתאפק ודאי הוא בעל תשובה, וזה כונת הפסוק ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ, והך ויצאת דבוק אדלעיל, וכאלו אמר מחוץ למחנה אשר יצאת שמה חוץ, אותו מקום יהיה זכרו קבוע בלבך לשמור מאד ממקום הזה, והיה בשבתך חוץ אם יזדמן במקרה, ולכן אמר והיה בשבתך ולא אמר וישבת שמה וגו' וחפרת מלשון בושת שתבוש ממעשיך הראשונים, ותזכור מעשיך הראשונים, כי כן ראוי לקיים וחטאתי נגדי תמיד, ושבת בתשובה שלימה, וכסית את צאתך, כי עבירה נקראת צואה, ע"ד כי אם רחץ ה' צואת בנות ציון, וע"י התשובה היא מכוסה

(יד) עוד נלע"ד יהיה לפנות ערב ירחץ במים, וכבוא השמש יבוא אל תוך המחנה, אוי לנו כי פנה היום, נטו צללי ערב, וכבר כלו כל הקיצין, והדבר תלוי בנו, היום אם בקולו תשמעו, והדבר תלוי בתשובה, ובעוה"ר ע"י עצלות שלנו מתארך הגלות, ומשיח נקרא שמש כמ"ש כסאו כשמש נגדי, והנה כתיב שובו בנים שובבים כי אנכי בעלתי בכם, ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה, ובשלהי יומא מוקי רישא דקרא מאהבה ומיראה שעדיין בנים נקראו, וסיפא דקרא כי אנכי בעלתי בכם מוקי ע"י יסורין שאז אבדו שם בנים ונקראו עבדים, והנה קשיא לי שבכל ד' לשונות שמשמש כי לא מצאתי פתרונו כאן, ונראה שהוא לשון אם, לפי שסיפא דסיפא ולקחתי אתכם אחד מעיר, ואם ח"ו באנו לפרש האי קרא כפשטי', וכדברי ריש לקיש בשלהי חלק הוא כליון ח"ו, אך ר' יוחנן סבר שם לא ניחא למרייהו דאמרת עלייהו הכי, אלא אחד מעיר מזכה כל העיר, ונראה דאלו ואלו דברי א"ח, שהכל לפי הגאולה, אם הגאולה על תשובה מאהבה, או אף מיראה אחד מעיר מזכה כל העיר, אבל אם ח"ו הגאולה ע"י תשובה שע"י יסורין, וכמו שאמרו הקב"ה מעמיד עליהם כהמן, אז ח"ו האי קרא כפשטי', וא"כ הכי פירושו דקרא שובו בנים כו', שתראו שתשארו בגדר בנים, כי מלשון אם אנכי בעלתי שאם לא ישובו אפי' מיראה, ותמתינו עד שאנכי בעלתי בכם ע"י יסורין, אז ולקחתי רק אחד מעיר, ולכן תראו לשוב מעצמיכם

(טו) ואחר העיון נראה שזה דעת ר' לקיש, אבל לדעת ר"י אפי' בתשובה גרועה לא ניחא למימר כך, ולכן אמר לא ניחא למרייהו, לא מיבעיא אם עושין תשובה מעונה שנקראו בנים, אלא אפילו ע"י יסורים שהקב"ה נקרא מרייהו, בגדר אדון על עבדיו, לא ניחא למימר הכי, והנה א"כ לדברי ר' יוחנן צריכין אנו לפרש האי קרא, נראה דיש כמה מדריגות בתשובה, אם תשובה מאהבת ביראו כאשר ראוי לחושבי ה', לחשוב כמה טובות הבורא עליו וכמה חסדים, ראוי להתלהב כל היום לדבקה בו, גם בלילה בשכבו על משכבו תדבק נפשו באהבת הבורא, וזו היתה מעלת דוד המלך אם זכרתיך על יצועי באשמורת אהגה בך דבקה נפשי וגו' זו היא מדרגת בני עליה והמה מועטין, מדרגה ב' תשובה מיראה ויש בזה ב' מדריגות, אם מיראה דהוא רב ושליט וידע שהכל בהשגחה פרטית ואיננו מתירא מן היסורים, אדרבא הוא מתירא מרוב שפע הטוב אשר מקבל כי יודע כי לא במקרה והכל בהשגחה והוא יודע נגעי עצמו שאינו ראוי לזה, וא"כ פן הוא מצד ומשלם לשונאיו על פניו להאבידו, ובזה לא ישאר לו שם ושארית לעולם הבא, וזהו העשירות והשפע שיש לו הוא עצמו עונש כרת האמורה בתורה שע"י זה נכרת מהעוה"ב, ומורא זו ראוי שיעלה על כל העשירים והנגידים, פן עושר שמור לרעתו, לא כאשר ראיתי בעוה"ר מתגאים בעושרם

(טז) והנה יראה זו היא מדה טובה, ואית יראה פחותה שמתירא מחמת שלא יבואו עליו יסורים בעוה"ז, אם כן הוא עובד מיראה פחותה בשביל עסקי עוה"ז, אבל אכתי משובח שנתן הדבר על לבו, אף שלא ראה רעה מימיו וכל ימיו שמח בטובה ואיננו מכת שנאמר וישמן ישורון ויבעט, ואית יראה פחותה מזה, שלא נתן הדבר אל לבו עד שראה יסורים באים על אחרים מחמת מעשה עבירה, והוא יודע בנפשו שגם הוא מנוול ברשע כחבירו, ואפשר גרוע ממנו ומקדים לשוב קודם תבוא פורעניות עליו ממש, ועל זה נאמר הכרתי גוים נשמו פנותם וגו', אמרתי אך תראו אותי תקחו מוסר, ויש גרוע מזה שאינו לוקח מוסר מפורעניות אשר בא על אשר לא מבני ישראל המה, אבל בראותו פורעניות על קצת מאחיו העבריים הוא לוקח מוסר ושב בתשובה, ותשובה זו ראוי להקרא בגדר תשובה מיראה, ובגדר תשובה ע"י יסורים שהרי עדיין לא