דרושי הצל"ח קח

מציאות האחד המיוחד, והשגחתו בכל העולמות, ועוצם יכלתו וראוי לקיים המצות בכונה שלימה, ולהודות ולהלל לשמו הגדול בכונה שלימה, ולא להיות מצות אנשים מלומדה

(יא) והנה במשנה בערבי פסחים ר"ג הי' אומר כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור פסח על שום שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים, מצה על שום שנגאלו אבותינו ממצרים, מרור על שום שמררו המצרים חיי אבותינו במצרים וכתב התוי"ט לשון הרמב"ם בסוף הל' חמץ ומצה, מצה על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם מיד שנא' ויאפו את הבצק וגו' וכן הוא ברא"ש וברי"ף גורס כגרסתינו אבל גורס כמו שנא' ויאפו את הבצק וגו' ולא יכלו להתמהמה ע"ש בתוי"ט וצריך להבין למה שינו הרמב"ם והרא"ש לשון המשנה, והרי"ף שלא שינה הוסיף להביא לשון המקרא, וביותר תמוה שהרמב"ם עצמו בפ"ז מה' חמץ העתיק לשון המשנה, ובפ' ח' הלכה ד' וכן בסוף סדר ההגדה שינה וכתב כלשון שהעתיק התוי"ט בשמו, והנה כבר כתבתי שעבודה כפולה הי' עלינו במצרים וגם ישועות שתים הי' בגאולת מצרים, והעבודה כפולה היא עבודת הגוף והנפש, עבודת הגוף בחומר ולבנים ובכל עבודה בשדה. ועבודת הנפש ששקעו נפשות בני ישראל בטומאת חלאת הזוהמא של טומאת מצרים, , וכן היתה הגאולה גאולת הגוף וגאולת הנפש, והנה עבודת הגוף וגאולתו הי' דבר הנראה בחוש, אבל טומאת הנפש גאולתה צריך ראיה והוכחה, כי אינם דבר המורגש, אמנם חפזון גדול ובהלה גדולה היה ביציאת מצרים, עד שלא הספיק בצקם להחמיץ, עד שנגלה הקב"ה בכבודו ובעצמו וגאל אותנו, והנה החפזון הזה לא הי' נחוץ בעבור עבודת הגוף, שהרי כבר פסקה העבודה מר"ה, וכמ"ש רז"ל בר"ה פסקה עבודה מאבותינו במצרים, אבל כל החפזון הזה הי' בעבור גאולת הנפש, ואלמלא עוד רגע היו משוקעים בעומק הטומאה, עד שלא הי' להם עוד תיקון, והרי החפזון והבהלה ראי' גדולה לגאולת הנפש, והנה המשנה ר"ג אמרה הי' בזמן הבית, ואז היינו צריכים לשבח גם על גאולת הגוף. ולכן מר סתם מצה על שנגאלו ממצרים, והיינו גאולה סתם הן לגוף הן לנפש, ולכן לא הביא הפסוק ולא יכלו להתמהמה, שזה מיירי ק' בגאולת הנפש, וכן הרמב"ם בפ' ז' העתיק לשון המשנה, אבל פ ח' אף שהתחיל בזמן המקדש מ"מ מיירי גם בזה"ז, וכמו שמסיים ם ובזה"ז וכו', וכן הרא"ש מיירי בזה"ז, ולכן עתה מה בצע לנו גאולת הגוף, והרי עבדים אנחנו, ומה אי כפת לנו אם היינו עדין עבדים למצרים, או עתה לישמעאלים א"כ עקר הדבר אצלינו גאולת הנפש, ולכן הוצרכו להביא ראי' על גאולת הנפש, ממה שלא הספיק בצקם להחמיץ, עד שנגלה הקב"ה וכן ולא יכלו להתמהמה

וזה טעם הרמב"ם בנוסח הגדה שלו, כתב בהתחלת דבריו וז"ל, נוסח הגדה שנהגו בה בזמן הגלות כך הוא, מתחיל על כוס שני ואומר בבהילו יצאנו ממצרים עכ"ל, וצריך להבין מה הכוונה בזה, אלא הוא הדבר שדברתי שבזמן הגלות יש מקום לבעל דין לחלוק תכף בכוס שני, שבו מתחיל השינוי משאר מועדים, ויש מקום לשאול הלוא עתה אנחנו ג"כ בגלות, וא"כ מה ריבוי השמחה הזה על יציאת מצרים, ולכן מקדים בבהילו יצאנו ממצרים, והבהלה אות ועדות על גאולת הנפש

וזה כונת שאלת הבן חכם, מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם, והתשובה אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, והנה השאלה סתומה, והתשובה סתומה וחתומה, אמנם עשותינו בלילה הזה כל המצות הללו זכר לחירות, היותינו עושים דבר זה תמיד, הן בזמן הבית הן בזה"ז, זה משפט וחוקה, שמשפט הוא דבר שיש בו טעם הגין, וחוקה נקרא דבר שהוא נגד הסברה, והנה בזמן הבית שאנחנו בני חורין, ראוי מצד הדין והמשפט לתת שבח והודי' ולעשות זכר ליציאת מצרים בכל המצות הנהוגות בלילה הזה, אבל בזמן הגלות באזיען ובאפריקא ואכתי עבדי אנן נראה הדבר כחוקה בלי טעם, אמנם שורש הטעם הוא גאולת הנפש, והנה שיעבוד הגוף וגאולתו מפורש בתורה אבל שעבוד הנפש וגאולתה אינו מפורש בתורה וצריך עדות ע"ז

וזה שאלת החכם, מה העדות על גאולת הנפש, וכיון שאין לנו עדות בתורה ע"ז, א"כ מה החוקים והמשפטים אשר צוה ה' שהרי בזמן הגלות נראה הדבר כחוקה בלי טעם, ואמנם יש לנו עדות מן התירה על גאולת הנפש ממצרים, גאולה שלימה ונפלאה מאד, כי בכמה מקומות הוזהרנו בתורה שלא לשוב למצרים עוד לעולם, והדבר צריך טעם מדוע כל המדינות הותרו לנו לגור באשר נרצה, ומצרים הלוא היא ארץ טובה ושמנה כגן ה' כארץ מצרים

אמנם ניצוצי קדושה נפזרו בין עו"ג, וצריכין ישראל כלם או מקצתם להיות פזורים בכל המקומות ללקט כל הניצוצות, אמנם מצרים עשו כמצולה שאין בה דגים, ולא נשאר שום ניצוץ קדושה, הכל הוציא ה' בהוציאנו ממצרים, ולכן אין לנו לבוא שמה לעולם, והנה אפיקו מינאי ובכל עו"ג עדיין יש שם שבירת כלים מהקדושה, וצריכין אנו לבוא שם ללקטם ולהוציאם מטומאה לטהרה אבל במצרים אין מפטירין אחר הפסח שהיא גאולת מצרים אפיקומן לשון אפיקו מנאי, שלא נשאר שם שום קדושה, וא"כ הרי הוכחה גדולה על גאולת הנפש

רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם, הרשע הזה רואה עול התורה שעל הלומדים והגית בו יומם ולילה ורבא דעיין בשמעתתא עד דמבען אצבעיה דמא ואצל הרשע נחשב העבודה זו יותר קשה מעבודת מצרים וכל עבודות קשות שבעולם אצלו יותר נקל מעול התורה והוא אינו יודע הנחת הגדול שיש להלומדים מלימוד התורה והארת הנפש ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה והרשע שואל מה העבודה הזאת לכם אתם אומרים שיצאתם לחירות ממצרים ואם בני חורין אתם מה העבודה הזאת לכם וכוונתו על עבודת עול תורה לכם ולא לו שהוא פרק עול תורה מעל שכמו ואינו מביט בשום ספר ואם יתחייב במשפט בדין תורה פורק עול מעל צוארו והולך אחר שרירות לבו ומוציא עצמו מן הכלל ולפי שהוציא עצמו וכו': ונחזור לדרוש שהתחלנו בו לחם עוני והכתיב עני והקרי עוני והנה זה לשון הפסוק בפרשת ראה שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכור כו' וכונת הפסוק לחם עני כתיב שאפילו בגלות שנקרא עני אף על פי כן עוני קרינן שעונין עליו דברים הרבה וכל המרבה לספר הרי זה משובח והטעם לפי שגאולת מצרים לא הי' גאולת הגוף לחוד כי אם גם גאולת הנפש והראי' כי בחפזון יצאת ממצרים ובשביל הגוף אין צורך לחפזון שכבר היו פנוים מעבודת פרך מר"ה רק החפזון הי' בשביל טהרת הנפש ולכן תזכור יום צאתך מא"מ כל ימי חייך ימי חייך הימים דהיינו בזמן הגאולה וקיום בית מקדשנו כל ימי לרבית הלילות הגלות הנמשל ללילה אפי' הכי חובה להודות ולהלל על יציאת מצרים: והנה ממצרים יצאנו בחפזון לפי שלא הי' בידינו לא תורה ולא מצות לטהר נפשותינו אבל בגלות התורה והמצות מגינות ומטהרים נפשותינו ולכן נאמר בגאולה העתידה לבוא בעגלא ובזמן קרוב כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' ומאסיפכם אלקי ישראל וכימי צאתנו מארץ מצרים יראנו נפלאות ויחיש גאולתנו ופדות נפשנו: