דרושי הצל"ח קו

המצה שנקבע על שמה שם עניית הדברים, ולא נקבע שם זה על הפסח או על המרור

ולפי פשוטו נלע"ד לפי שפסח נוהג רק בזמן הבית, וסיפור הגדה שהוא ענית הדברים נוהג לדורות בזמן הבית ובזה"ז, וכן המצה חובה לדורות ולכן לא נקבע שמה זה על הפסח, , אבל על המרור קשיא, למה לא נקרא מרור עוני, ויתכן קושיא זו אי הוה מרור בזה"ז דאורייתא אבל כיון דמרור בזה"ז מדרבנן אתי שפיר, אבל לרב אחא בר יעקב דס"ל גם במצה בזה"ז דרבנן הדרא קושיא לדוכתיה, ואולי בהא פליגי ר"י הגלילי ור"ע בדף ל"ז ע"א, דרבי יוסי הגלילי דריש לחם עוני הנאכל באנינות, ור"ע דריש כשמואל שעונין עליו דברים הרבה דר"י הגלילי סבירא ליה מצה בזה"ז דרבנן וא"כ מצה שוה לפסח ומרור, וליכא למידרש שעונין עליו דברים דמ"ש דכתיב במצה ולא במרור ופסח, ור"ע ס"ל מצה בזה"ז דאוריי', ובזה מתורץ קושית התוס' דף כ"ח ע"ב ד"ה ואידך שהקשו תימא דרב אחא בר יעקב דאית ליה בשלהי ע"פ מצה בזה"ז דרבנן דריש התם כולהו קראי דלא ככל התנאים ע"ש, ולפי מ"ש אית לי' לרב אחא ב"י תנא דמסייע ליה ר"י הגלילי שסובר מצה בזה"ז דרבנן

(ב) ובזה נלע"ד לתרץ בדף ל"ח ע"ב בחלות תודה דמפרש רבא משום דכתיב ושמרתם המצות, וזו משתמרת לשם זבח, ורב יוסף אמר שבעת ימים תאכל מצות הנאכלת לשבעה, יצאה זו שאינה נאכלת אנא ליום ולילה, והקשה הגמ' ותיפוק מלחם עוני שנאכל באנינות, סבר לה כר"ע דאמר עני כתיב, ופירש"י דלא דרש הקרי עוני רק המסורת עני, והוא פלאי שהרי לעיל בדף ל"ו אפי' ר"ע מודה במסקנא דקרינן עוני, ודריש בה כדשמואל שעוני' עליו דברי', וא"כ גם לרבה ורב יוסף הוה ליה לשנויי הכי, ולמה נדחק עני כתיב, ונראה משום בדף קט"ז ע"ב אמרינן מאן אמר הגדה בי רב יוסף רב יוסף, וקאמר שם דסבר רב יוסף מצה בזה"ז דרבנן, וא"כ לרב יוסף לא הוה מצי לשנויי שעונין עליו דברים הרבה דא"כ למה כתבי' במצה ולא בפסח ומרור, ולכך הוצרך לשנויי עני כתיב, אלא דלפי המסקנא בדף קט"ז ע"ב לא איצטריך למימר דסבר מצה דרבנן אלא דלא דריש בעבור זה למעוטי סומא ע"ש נסתר זה

(ג) ובסדר הגדה והגדת לבנך ביום ההוא, יכול מראש חודש ת"ל ביום ההוא, אי ביום ההוא יכול מבע"י, ת"ל בעבור זה, לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, והנה אחז מצה ומרור ושבקינן לפסח, ונוכל לומר דבזמן הזה קאי, אמנם גם בגמ' דף קע"ז ע"ב בעבור זה לאו למעוטי סומא אלא בעבור מצה ומרור הוא דאתי ושם אקרא קאי למדרש פירושו, וקשיא למה שבקי' לפסח, ואומר אני שעל זמן הבית לא הוצרך הכתוב להזהיר, ומצד הסברא בלי שום צווי החיוב מועל על עבד שהוציאו מעבדות לחירות, ומאבל ליו"ט, ומשעבוד לגאולה, דבעי האי עבדא להודות ולהלל ולספר עזוזו ונפלאותיו וכמו שאמרו בע"פ דף קי"ז ע"א, אמר רב נחמן לדרו עבדי', עבדא דמפיק ליה מרי' לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא מה בעי למימר ליה, א"ל בעי לארויי ולשבוחי, א"ל פטרתן מלומר מה נשתנה, אבל בזמן הזה שחזרה העבדות והשעבוד ועבדים אנחנו וכלה כל הרכוש, וידל ישראל מאוד אז הי' מקום להשטן להתגרות ולהחטיא להתעצל בסיפור יציאת מצרים באמרו ומה איכפת ליה בגאולת אבותינו, ואין אנו בני חורין, ולכך הזהירה הגמ' ובעל האגדה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, מצה ומרור דייקא שהמה מונחין ופסח איננו כי חרבה עירנו, ואפי' הכי והגדת לבנך בעבור זה עשה ה' לי לי דייקא, שגם לי בדור הזה הוא חירות גמור שאף שעבדים אנחנו עתה בגלות הישמעאלית הזה עבודת הגוף, אבל במצרים היתה טומאת הנפש זוהמת הקליפה, והטעם הוא שבמצרים לא הי' בידינו שום דבר להתגבר על הקליפה, אבל עכשיו התורה נתונה לנו מורשה והיא שעמדה לנפשינו לטהרנו מתלאותינו, ובראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין לו, ואם פגע בך מנוול משכהו לבה"מ אם אבן הוא נימוח, ולרמז זה נלע"ד הקרי והכתיב לחם עני כתיב ועוני קרינן שהנה הכתוב אמר שנאכל מצות לחם עוני, פירוש שגם בגלות הזה שלחמנו לחם עוני, וא"ת כיון שאכתי עבדי אנן באזיען ובאפריקא למה נזכיר יציאת מצרים, ומה בצע בגאולה ההיא שהיתה לאבותינו אנן מה איכפת לן, ועל זה בא הקרי עוני קרינן שעוני' עליו דברי' שהגלות הישמעאלית אם לחמנו עני מ"מ עונין עליו דברי תורה, המגינה עלינו משא"כ גלות מצרים

(ד) וזה ענין הלל שהי' כורך פסח מצה ומרור ואוכל ביחד, פירוש שלא תאמר כי אין ענין להיות מצה ומרור ביחד, ובזמן שיש מרור דהיינו בגלות הזה הישמעאלית אשר השביענו במרורים אין עסק למצה שהוא מורה על החירות, אמנם ע"י פסח שהוא נוטריקון פה סח דהיינו פה יסיח בדברי תורה וסח גי' חיים, שהוא התורה עץ החיים למחזיקים בה, וע"י פה סח מתקיים מצה ומרור ביחד, ואף שיש מרור לגוף בעסקי הגוף, יש מצה זכר לחירות הנפש ע"י לימוד התורה, שאנו יכולים לעסוק בזמן הזה, אלא שלא תאמרו תינח ללומדי תורה אבל ההדיוטות ועמי הארץ , או אותן הטרודין כל השנה על המחיה ועל הכלכלה, הם מה להם לשמוח בחג הזה, הגוף נגוף במס כבד וגלות הישמעאלית כמו במצרים, והנפש ח"ו ג"כ לא מטוהרה בלימוד התורה וא"כ מה בצע לו ביציאת מצרים אמנם מצאתי להם רפואה מן התורה רפואת הנפש, כי עץ חיים היא לעוסקים בה לא נאמר כי אם למחזיקים בה, וא"כ אם המה יזילו זהב מכיסם ליתן לעניים לומדי תורה, וכמו כן לגדל בניהם לתורה, ולהחזיק בני ישיבה על שולחנם יש להם חלק בתורת ה' לטהר נפשם, וזהו נלע"ד כוונת בעל ההגדה בפסקא זו הא לחמא עניא וכו' והנה פסקא זו נתקנה בלשון ארמי, והוא הלשון שהיו מדברים בו בבבל בגלות, ונתקן בלשון שיבינו הכל אפי' עמי הארץ, ומגביהין הקערה לסלקה מעל השלחן, והכוונה ששואל למה באה הקערה הזו עתה בגלות הזה, הלא כהא לחמא עניא שאנחנו אוכלין די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים, וגם אנחנו בגלות כמותם ואם תאמר עתה יש לנו טהרת הנפש ע"י התורה, תינח הלומדים אבל עמי הארץ והמה אשר בשבילם ניתקן בלשון תרגום שאינם מבינים אפילו לשון הקודש, ומה חלק להם בתורה, וע"ז באה התשובה כל דכפין ייתי וייכול שאף שהוא עצמו אינו בעל תורה מהנה תלמידי חכמים מנכסיו, ומאכיל בחורים ובני ישיבה על שלחנו דהיינו כל דכפין ייתי ויכול, וכל דצריך שצריך מקום ללמוד, שכמה מבני הישיבה שאין להם אפילו מקום לנוח וללמוד בו, מרמז לו ייתי ויפסח דהיינו פה סח, יבא לביתו וילמוד ויתן לו חדר ללמוד, ובזה המה זוכין בגלות הזה, מה שלא היו יכולים לזכות בגלות מצרים, הא חדא מה שיש לנו עתה עמוד להשען בגלות הזה מה שלא היה לנו בגלות מצרים

ועוד שנית השתא וכו', הנה אם שהגלות הזה קשה ביותר ממש מכל הגליות שעברו, אמנם בחדא יש בו נייחא שכל הגליות היה להם קצבה ובגלות מצרים נאמר ארבע מאות שנה, ולא היה אפשר להקדים גאולתן ובגלות בבל שבעים שנה, אבל הגלות הזה לא ניתן לו ארכא, רק כל יומא זימנא והיום אם בקולו תשמעו, ואינו דומה מי שיש לו פת בסלו, ובידינו לקרב הגאולה ע"י תשובה, ולכן אמר השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל כלומר בידינו הוא אם נרצה לשוב, הרי אנו בטוחים שנהי' לשנה הבאה בארעא דישראל וכמו כן בני חורין

(ה) באופן שמאוד ראוי להשגיח על לומדים עניים ולהחזיק בידם, וכמו כן בני הישיבה המכתתים רגליהם ממקום למקום ללמוד תורה, והנה ידעתי שבעו"ה השפע מתמעט, אמנם כבר ידוע מה שכתב האלשיך על מה שארז"ל אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח, שהעולם אומרים אם אין קמח אין תורה, ואי אפשר ללמוד, אבל האמת להיפוך אם אין תורה אין קמח בשביל עזיבת התורה השפע מתמעטת, ואני אמרתי אם אין קמח