דרושי הצל"ח קד

עבירה, וח"ו אין לדבר סוף, וכאשר החוש והנסיון מעיד על זה בגלות שהמלשינות והמחלוקת הוא אריכת הגלות, לא כן גלות מצרים ושאר הגליות שלא היה בנו דלטורין, ובזכות זה נגאלו וע"י הגליות ניצולו מגיהנם

(ז) והנה אכילת הירק הוא סימן השלוה, כי מתוך שמסתפק במועט איננו נבהל להון, ואין עינו רעה בשל אחרים, ומקרא מלא הוא, טוב ארוחת ירק ואהבה בה משור אבוס ושנאה בו, וזה רמוז באומרו, שבכל הלילות שהוא שאר גליות הרומזות ללילה אנו אוכלים שאר ירקות והיתה אהבה בין איש לאחיו, הלילה הזה מרור, הנה בפ' ע"פ אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי אפתחא דבי איזגדור מלכא חליף ואזיל אטורגנא דמלכא, חזייה רב אשי למר זוטרא דחוור אפי' פירש"י שנתאוה לאכול ונסתכן

וכן בטור א"ח ס"ט תרי"ז, וכן כל אדם שהריח מאכל ונשתנה פניו מסוכן הוא, וכתב הרב"י דכי חיור אפיה מסוכן הוא, הרי שהחוורת פנים הוא סימן לתאוה יתירה למאכל

(ח) ובמס' פסחים דף ל"ט נתנו סימן לירק שיוצא י"ח משום מרור, ר' יוחנן בר ברוקא אמר כל שפניו מכסיפין, וזה שאמר הלילה הזה בגלות ישמעאלית כולו מרור, עם כל העוני שביהודים בעוה"ר גברה התאוה, וכל אחד פניו מכסיפין וחומד ומתאוה מה שלא יכול להשיגו, ומתוך כך מתקנא בחבירו ומתרבה השנאה והמחלוקת וסופו יורש גיהנם, ההיפך מה שבשאר הגליות היה לנו הגלות פדות לנפשנו, להצילנו מבור שחת אחר מותו והלילה הזה מרור גי' מות ויורד בנסיסו לשאול גם אחר מותו אך חשך ישופהו ויורש גיהנם

(ט) ע"כ אחיי ורעי חוסו נא על נפשותיכם והסירו קנאה ושנאה מלבכם, והקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, והעבר אין ולהבא נא למחול אחד לחבירו, ויהיה אהבה ואחוה ושלום וריעות, וכמדומה שכבר אמרתי אשתקד עבדים היינו לפרעה במצרים שהיה מדת עבדים שאחד מהדברים שצוה כנען את בניו הוא, אהבו זה את זה, לכן היה מדותינו במצרים שאהבנו זה את זה ולכן ויוציאנו ה' אלקינו משם, עוד נ"ל טעם לתרץ קושיית הפוסקים שהקשו שהיה לקבוע זכר לנס זה בעשור לחודש יהיה בשבת או בחול

(י) הנה בשבת ההוא שהיה בעשור לחודש משכו להם כל אחד שה לפסחו, וכאשר שאלו אותם המצרים, השיבו זבח פסח הוא לה' לעבוד העבודה הזאת, והנה נחזי אנן בתחלת ביאתו של משה רבינו ע"ה, כאשר אמר לפרעה דרך שלשת ימים נלכה במדבר ונזבחה לה', פוק חזי מה עלתה בהם בישראל, שאמר פרעה נרפים המה נרפים על כן הם אומרים נזבחה וגו', תכבד העבודה וכו', והנה הרע פרעה מאוד להעם והכביד עליהם העבודה, וצוה לנוגשי העם לא תוסיפו לתת להם תבן וגו', והנה עתה שעשו ישראל מעשה בפועל ליקח להם צאן לפסח, פשיטא שהיה מקום להם לירא מאוד מאימת המלך, שיאמר נרפים המה, ויכביד עוד העבודה עליהם, ואלו זה ביום אחר לא היה כל כך מקום לירא, שכבר היו מוכבדים מאוד בעבודה, ואין מקום לפרעה לחשוד אותם שעושים זה מרפיון העבודה, אבל כשעשו זה בשבת קודש, שאותו יום היה להם יום מנוחה במצרים שבחר להם משה רבינו, פשיטא שהיה מקום לפרעה לומר נרפים המה, והיה להם לירא שישיב להם גמולם שיעשו מתכונת הלבנים אפילו בשבת, אלא שאמונה גדולה היתה בעם, ובטחו בהקב"ה שבודאי יגאל אותם, א"כ עקר הפלא מבני ישראל שעשו זה בשבת קודש, ולכך קבעו זכר הנס ליום שבת קודש, ונקרא שבת

הגדול

(יא) ועכ"פ עולה מדברינו שהיה מקום לירא אלא שבטחו בה', ואמרו שומר מצוה לא ידע דבר רע, ועם שכבר ראו שכבר צמח להם רעה ע"י אומרים נעבדה וכו', תלו בה שזה היה להם למחוק עונם ולקרב גאולתם על ידי קושי השעבוד, ועתה נחזי אנן בגלות הזה המה מרפין ידיהם מן הצדקה, באמרם פן ע"י זה תצמח להם איזה הוספה על המס ואבדה האמונה ואותן אנשים שהוסיפו עליהם הקאנטרבוצייאן פחתו לעניים מן הקצבה והמה מכבים אש בתבן, הנה אנחנו רואים בעינינו שהמלכה מלאה רחמים וחסד, וא"כ אין לנו לתלות כובד המס המוטל על בני העיר יתר מיכלתם, כי אם בעונינו וצריכין אנחנו לפשפש במעשינו מה הוא הגורם, והנה כתיב מרבה הונו בנשך ותרבית לחונן דלים יקבצנו ואמר בגמרא מאן חונן דלים שבור מלכא, והנה הרבה נכשלים בעיר הזאת באיסור רבית, בראשון אלו שעושים שותפות עשיר עם עני זה בפריטי וזה בהתעסקות גופו, הנה אפילו אם הם שוים בריוח ובהפסד יש איסור אם אינו נותן לו שכר טרחתו, וכאן כבר ראיתי כמה שטרות המבואר בהם שלא יהיה לבעל הממון שום הפסד, וזה איסור רבית ממש, ואם רבית צד אחד מקרי רבית הוה אפילו רבית קצוצה , ועכ"פ רבית דרבנן הוא לכל הדעות, ובזה אינו מועיל אפילו יתן ש"ע

(יב) והנה אם שניהם מניחים מעות לשותפות מבואר ברמ"א בסי' שרשאים להתנות על שכר והפסד כרצונם. והיינו אפילו אם אחד מניח הרבה ואחד מניח מעט, וכן מבואר להדיא בדברי הרי"ף בשערים מ"מ היינו משום שאז אינו נקרא עיסוק רק שותפות והיינו אם עכ"פ אינו מקבל עליו כל ההפסד, אבל אם המתעסק מקבל עליו כל ההפסד אז חזר כל הסך מלוה ואין כאן שותפות לגמרי וכל הריוח שנותן להשני הוא רבית ממש

(יג) ואמינא לך טעמי' דהרי"ף משום שאין כאן הלואה דבשלמא בעיסוק שאחד אינו מניח כלל, והוא רק כשליח, והריוח שנוטל היינו משום שנעשה שותף ע"י חצי המלוה, אבל כשכל אחד מניח אף שאחד מניח מעט מ"מ אין כאן מלוה, ממ"נ אם נוטל חצי הריוח הלא בלא"ה מגיע לו חצי הריוח אף שסך שלו מועט כמבואר בח"מ סי' קע"ו בשלשה שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים וכו' שחולקין בשוה, וזה ג"כ דעת הרי"ף שמה, ואם הוא נוטל יותר מחצי הריוח עדיין אין כאן מלוה שאפילו תאמר שהלוהו עד כדי סך הריוח שנוטל מ"מ כיון שנשאר גם לו איזה סך בשותפות, עדיין היה להם לחלוק בשוה ולמה זה נועל יותר, אלא ודאי שזה תנאי בעלמא ולא מטעם מנוה, וזה פרפרת נאה וטעם משובח לדברי הרי"ף אבל כשמקבל כל אחריות ההפסד הוא מלוה ממש

(יד) וביחוד שראיתי כמה שטרי שותפות שמשעבד המתעסק כל קרקעותיו על ההפסד, או שנותן תכף חילוף על הסך שכל זה מלוה ממש הוא ונכשלים מאוד באיסור רבית והנה שבקי היתרא ועבדי איסורא, והלא יש לפנינו דרכי היתר להתנות שלא יהיה נאמן על הקנין כי אם בעדים או להתנות שלא יתעסק רק במו"מ פלוני ואז כשמשנה כל האחריות עליו

וכמו כן אלו שיש להם קאררעספאדענץ במרחקים וזה נותן בעד חבירו כאן, וכן חבירו שמה עבורו, עד יום שיבואו לחשבון ומחשבים כל אחד יציאותיו עם הרוחים מיום ליום ומשעה לשעה בלי שום היתר בעולם ועוברים על כמה איסורים דאוריי' בשאט נפש (טו) כל הנותן ברבית נכסיו מתמוטטים, וכאלו כפר ביציאת מצרים ובאלקי ישראל, ועל כן ראוי לשום על לב חומר העבירה ולהיות נזהר עכ"פ מהיום והלאה

עוד ראיתי לפשפש ומצאתי בעון חילול שבת קשה עלינו עול המס כי מתוך שכר המצוה אתה למד עונשה, והנה המענג שבת ניצול משלשה פורעניות וחד מנהון גלות, וא"כ המחלל שבת מוסיפין עליו השעבוד, והנה כמה וכמה מכשולות בכאן שהולכין בשבת לטייל גם מחוץ לעירוב ומטלטלים חוץ לעירוב גם הולכין בערבוביא אנשים ונשים נערים ובתולות ועבירה גוררת עבירה ואבוהן דכולהו ביטול תורה, כי ביום השבת שהוא יום מנוחה ואינם טרודים במו"מ היה להם לילך לשמוע דברי תורה ודברי תוכחה מפי מגידי השיעורים, והפורק ממנו עול תורה נותנים עליו עול דרך ארץ, והלא זה ראשית