דרושי הצל"ח קג

בברית מילה רק המוהל והסנדק, ומתוך כך רבים מורים היתר לעצמם, גם בימי אבלם בשלשים, המה מגלחים אם יש להם איזה חלק בברית מילה, וזה איסור גמור כי ימי הספירה אינם אסורים מדין התלמוד, רק מצד המנהג, ומתחלה כך קבלו המנהג להתיר המוהל והסנדק, אבל שלשים של אבל האסור מדין התלמוד, אין שום היתר, והנוהג היתר יצא שכרו בהפסדו, ולכן ידעו שדבר זה אסור, והקב"ה יבלע המות לנצח, במדינת פולין שדרכם לשרוק פי תנור בטיט, הייתי רגיל לדרוש עכשיו שיו"ט סמוך לשבת צריך לגבל הטיט מעיו"ט. וכמבואר בשלחן ערוך סי' תק"ד, אבל במדינה זו אין דרכם לשרוק בטיט רק בבלויי הסחבות, ודרכם לשורם במים ויש בו משום כיבוס, ולכן צריך לשרות מעיו"ט, ואף שעדיין יש בו משום מלבן, שנותנו סמוך לאש וכמבואר בש"ע סימן ש"א סעיף מ"ו, מ"מ אינו מכוין ללבן, ואף דהוי פ"ר מ"מ כיון דלא ניחא ליה, שהרי רצונו שישאר לח ופ"ר דלא ניחא ליה מותר, ואפי' לדעת האוסרים פ"ר דלא ניחא ליה בסי' ש"ך סעיף י"ח, מ"מ כאן ביו"ט לצורך אוכל נפש, וא"א לעשותו מיו"ט מותר לצורך אוכל נפש אם לא שישרנו במקום מלוכלך דהי דרך לכלוך, ולא הוי מכבס, כמבואר שם סעי' ש"ב סי' ד' בהג"ה ע"ש וכל א' יזהיר המשרתת ע"ז

גם להזהיר להעמיד העשונענטען יותר משעה קודם חשיכה, שהעקר ההיתר שאנו סומכין על ערוב תבשילין, הוא משום הואיל ומקלעי אורחים חזי, וא"כ צריך שיוכל לאכול ממנו מבע"י, וכמבואר במג"א סי' תקכ"ז: דרוש ל"ז קודם שבת הגדול (א) בש"ע סי' ת"ל שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול מפני הנס שנעשה בו, הנה כל האחרונים הרגישו דהוה לייחס הגדולה ביו"ד בחודש, והנה הן אמת ששם גדולה מורה על הגאולה, כמאמר הכתוב הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם ; הנה נחוץ הדבר שילוח אלי' להשיב לב בנים וגו', טרם בוא יום ה', כי במס' יומא אמרו מקדש ראשון מ"מ חרב, מפני שהי' בו ג' עבירות חמורות וכו', אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות ובג"ח מ"מ חרב, מפני שהיתה בו שנאת חנם, ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד ג' עבירות וכו', והנה מתחלתו נחרב בשביל שנאת חנם ק"ו שאי אפשר לחזור ולהבנות כל זמן ששנאת חנם בעולם, והנה אין אלי' בא לא לרחק וכו', כי אם לעשות שלום בעולם, שנאמר הנה אנכי שולח את אליהו הנביא וכו', והשיב לב בנים וכו', הרי שמקרא זה על השלום דרשוהו, אבל קודם שיבוא אליהו לעשות שלום, אי אפשר ליום ה' הגדול לבוא, וכל זמן שישראל שרוים במריבה ובמחלוקת, אי אפשר להגאל

(ב) והנה בהגיע עת דודים להגאל ממצרים, ואז היה צריך להיות שלום על ישראל מעין גאולה דלעתיד, להשיב לב אבות על בנים וכו', והנה אמלאה החרבה אם מלאה זו וכו' ואז תחת אשר בישראל השיב לב אבות על בנים, נהפכה מדת הדין על מצרים, ונחלק לב אבות מבנים ולב בנים מאבותם, ורבתה המחלוקת ביניהם עד שהרגו זה לזה, כמו שדרשו רז"ל על פסוק למכה מצרים בבכוריהם, שבאותו שבת בעשור לחודש כאשר לקחו בני ישראל איש שה לבית וקשרוהו בכרעי המטה, ושאלו המצרים לדעת על מה זה, והם השיבום זבח פסח הוא לנו אשר יציל ה' את בכורי ישראל, ואת בכורי מצרים יכה במגפה, ונאספו הבכורים על אבותיהם, ונלחמו בהם והרגו מהם המונים המונים הרי שאת זה לעומת זה עשה אלקים, ובשעה שהי' שלום על ישראל, והשיב לב אבות מעין זה שלטה מדת הדין בהיפוך על המצרים שונאי ישראל, ותכלית זה הנס גרם השלום

ובזה נלע"ד לתרץ קושיית האחרונים מדוע לא קבעו נס זה ביוד לחדש והמג"א תירץ משום שקבעוהו תענית במיתת מרים: והנה איפכא מסתברא שהי' לדחות התענית מפני היום טוב שראוי לקבוע על הנס, ובפרט שזה קדים, ונראה משום שבמיתת מרים נאמר וירב העם עם משה, וכתיב התם המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל, ועקר זה הנס הוא זכר למדת השלום וכבר חזרו ופגעו יום זה במריבה ובמחלוקת שוב אי אפשר להזכיר מדת השלום ביום זה, ואין קטיגור וכו', לכך קבעוהו על יום השבת ולא על יום החודש: (ג) והנה אם אין שלום אין כלום, ומשה רבינו בראותו שני אנשים עברים נצים, אמר אכן נודע הדבר וכל זה הוא אריכות הגלות וכובד המס, הכל בעונש המחלוקת והמריבה, והנה לפעמים אדם מניח ממריבה מחמת הגאוה והכבוד, כי אין זה כבודו להכנס בתגרה הזה, וגם מתיירא פן ינוצח ויהי' לו לקלון וירד מכבודו, באופן כי לפעמים ע"י הגאוה יצמח קצת טובה שממעט מדת המחלוקת, אבל בעיר הזה הוא להיפך כי כל אחד בגאון לבבו אומר מי יורידני ארץ, וכל מי שעושה נגד רצונו אף דבר קטן הוא מתמלא עברה, ורודף אפי' אחר קטן שבקטנים, ובדבר זה הוא מחזיק בענוה יתירה להחזיק במחלוקת אפי' עם מי שהוא נגד כבודו

(ד) וזה אפשר רמוז בדברי בעל האגדה מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה, הנה חמץ רומז על הגאוה כנזכר בכל דברי המוכיחים וספרי התוכחה, כי טבע החמץ להתנשא למעלה, ומצה הוא לשון מצה ומריבה, והלילות רומזין על הגלות שהמה חשך ואופל כלילה, ובכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה כלומר שהיו בנו שני מדות מהרשעים הגאוה והמצה ומריבה, אבל היו מתנגדות זו לזו שלפעמי' ע"י הגאוה הי' מניח ממריבה, הלילה הזה שהוא הגלות הזה כלו מצה ומריבה

(ה) והנה הקב"ה נתן הברירה לאברהם אבינו במה יבחר שידונו בניו, אם בגיהנם אם בגלות, כדאיתא במדרש רבי שמעון בר אבא בשם רבי יוחנן אומר ד' דברים הראה לו הקב"ה לאברהם אבינו גיהנם וגלות ומתן תורה ובית המקדש, אמר לו כל זמן שבניך יהיו עוסקין בשתים, הם ניצולין משתים, פירשו משתים הם נדונים בשתים עתיד בית המקדש ליחרב וקרבנות ליבטל, במה אתה רוצה שידונו בניך בגיהנם או בגלות, רבי חנינא בר פפא אמר אברהם בירר לו את הגלות, רבי אחא בר חנינא אמר הקב"ה בירר לו את הגלות, הה"ד אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם, צורם מכרם זה אברהם וה' הסגירם מלמד שהקב"ה הסכים לדברו, והנה היפ"ת תמה מה ספק יש בזה אם לבחור עונש הגוף אם עונש הנשמה, ופשיטא שיש לבחור עונש הגוף, ובפרט גדלה התמוה מה שמבואר שם אח"ז במדרש שהיה אברהם יושב ותמי' מה לבחור עד שאמר לו הקב"ה קטע הדין מלניא מלבך וברור לך את הגלות

(ו) ונראה משום דהגם עונש הגיהנם הוא עונש נפשי וקשה מאוד, עם כל זה איננו עונש נצחי, וגם לו סוף ואחרית, כי הגיהנם הוא רק כור ומצרף כהתוך כסף בתוך הכור, כן נצרפת הנשמה בגיהנם, וכאשר כלו הסיגים נשארה הנשמה נקי', אבל הגלות אם שהוא עונש גופני ואינו קשה כל כך, עם כל זה עדיין שאור שבעיסה קיים וביצה"ר גובר, ואולי יחטיא איש נגד חבירו כי המקום מסוכן ואחד מלשין על חבירו, ועונש עבירה