דרוש וחידוש ב צו

דאטו בירושלים יתבי' היינו מטעם גלי דעתייהו ע"כ דס"ל לענין עבחז"ל לא בעי' מוכח מתוכו. וא"כ ממילא גם הא דלר"א זה שמסר לו קנה היינו משום דלר"א ל"א כלל עבחז"ל. אולם תמוה לי בלשון רש"י ז"ל שכ' דלאו בתורת הכי אתית לה. דהטעם שלך היה משום דקדים כר"מ ובזו טעית דהרי לאו בירושלים יתבי'. דהא טעות זה אינו מספיק שיזכה הב' בכולו דהא מ"מ לר"מ יחלוקו ויזכה גם הא' בחציו. וא"כ ע"כ מדזיכה ר"נ כולו להב' משום דס"ל דשורש פסקא דר"ש כר"מ הוא ג"כ טעות דבודאי הלכה כר"א. והא דהקשה לו אטו בירושלים יתבי' היינו אף לשיטתי' דפסיק כר"ח. וא"כ למאי הזכיר רש"י הטעות משום דלאו בירושלים יתבי'. הא בלא"ה הוי טעות כיון דקיי"ל כר"א ל"ש טעמא דקדים

דף צה תד"ה הא ר"מ וכו' הו"ל למימר כולה ר"י. מקשים דא"כ תקשי מסיפא וכן אשה בעלת חוב דמיירי בב' לקוחות וכתבה ללוקח הב' דו"ד. א"כ בזה נימא דנ"ר עשיתי לבעלי. ולענ"ד בפשוטו לק"מ דעיקר החילוק דב' לקוחות אמרי' יותר נ"ר כיון דחזינן דקפדה מתחלה ולא חתמה זהו בודאי שייך רק אם הלוקח הא' ביקש כן ממנה ולא רצתה לחתום. אבל אם לא ביקש ממנה הדבר כלל בודאי היה רק כלוקח א' דהא י"ל אולי אם היה הלוקח הא' מבקש כן היתה חותמת לו. וא"כ י"ל דבכה"ג מיירי בסיפא דמתני'. גם י"ל דהיתה קטנה בשעה שלקח הא' דנתקדשה ע"י אביה דלא היתה ראוי' למחול. ואין ראיה ממה דלא חתמה להא' דעשתה כן להב' משום נ"ר. ונכון: ובדרך חידוד אמרתי בהישיבה. די"ל דהא דפריך הש"ס וכי קנה מידה מה הוי. ולא מוקי למתני' דראשונה ושניי' היינו יורשי ראשונה ושניי'. דליורשים לא טענינן נ"ר כדאיתא בש"ע אה"ע סי' צ'). היינו משום דהיורשים אינם גובים כלל לרב ושמואל דס"ל א"א מוריש שבועה לבניו. וגם ל"ל דמיירי בנשבעה ומתה, דמה"ת היה לה לישבע דהא לא היה לה מקום לגבות כיון דסלקה נפשה. וגם לא טענה נ"ר. וא"כ י"ל דמסיפא לק"מ דשפיר י"ל דמיירי ביורשי האשה דלא טענינן להו נ"ר. ואי דא"א מוריש שבועה. י"ל דמיירי בנשבעה ומתה דהא הוצרכו לישבע לגבות עכ"פ מהלוקח הא' וק"ל

תד"ה כתבה להא' וכו' יש מקשים כו'. הא דלא ניחא להו לתוס' דרב דאמר בשטר קנה היינו לר"מ וסבירא ליה דר"מ מודה בע"פ דאמרי' נ"ר ומוקי כן למתני' דגיטין כר"מ משום דס"ל בשינוי' דפירכת הש"ס דהכא דתימא נ"ר דכולה ר"מ. והתם בגיטין בע"פ אמרי' נ"ר והכא בשטר. אבל לר"י באמת מודה רב דגם בשטר אמרי' נ"ר. היינו דא"כ מה פריך הש"ס בגיטין לרב מברייתא דעד שתכתוב לו אחריות דלמא הברייתא אתי' כר"י. אע"כ דרב אמר כן לכ"ע. וע' בתוספות גיטין ובב"ק דהקדימו תחלה מסקנא דשמעתין דר"מ מודה בחד לוקח. ועל יסוד זה הקשו לרב דאמר בשטר קנה מברייתא דחתמה לו. משמע דבאו לשלול זה דלא נימא דרב מוקי באמת מתני' דגיטין לר"מ. לזה הקדימו דאף לר"מ אמרי' בלוקח א' אף בשטר נ"ר. ומ"מ אפשר לומר דבודאי לא באו להקשות על רב מר"א כיון דבאמת קיי"ל כשמואל. ועיקר קושייתם דע"כ רב ככ"ע אמר למילתיה מפירכת הש"ס בגיטין וכנ"ל. אלא דבאו לשלול דלא נימא דהא דאמר ר"י דאף בשטר אמרי' נ"ר היינו בב' לקוחות דהוי הוכחה לטענת נחת רוח. וכעין סברת תוספות בתחלה דב' לקוחות שייך יותר נ"ר. לזה הקדימו דהכא מסקי' דר"מ מודה בחד לוקח א"כ מוכח עכ"פ דהסברא בהיפוך דבחד לוקח שייך יותר נ"ר ושפיר קשה על רב

פי"א דף צז ע"ב גמרא אבל גרושה דנפיש חן דידה וכו' לפירש"י משום דנשאה הוא. ק"ל דהא זהו שמעי' כבר מרישא דמתני' דלקמן מכרה כתובתה וכו' דמיירי מן הנשואים. אולם לשיטת תוס' ניחא זה. אף לתירוצם א' יש לומר כיון דכבר קיבלה מקצתה ואינה גובית כולה לא מקרי נפיש חן דידה

דף צח תד"ה מוכרת שלא בב"ד וכו' וא"ת מתני' היא בפ' השולח וכו'. תמוה לי הא בפשיטו יש לומר דמתניתין דגיטין כר"ש ובא"ל מן הנשואין דס"ל דרק למזונות מוכרת שלא בב"ד אבל לא לכתובה. ואף להתוס' לשיטתם דס"ל לעיל ד"ה מתני' וכו' דכדי שתפסיד מזונות הקילו למכור שלא בפני ב"ד. מ"מ יש לומר בפשוטו כיון דעכ"פ משום כתובה עצמה לא הקילו לגבה מש"ה לא הקילו למכור בלא שבועה. אבל בסוגיא איבעיא רק לרבנן דהקילו משום חינא בזה מיבעי אם הקילו ג"כ משום חינא. למכור בלא שבועה. וה' יאיר עיני

בא"ד ואיכא למימר ההיא באלמנה מן האירוסין. ע' במהרש"א שהקשה דא"כ היה קשה קושית תוס' לעיל דכבר שמעי' זה ממתני' דלעיל דנפרעת מנכסי יתומים. ולענ"ד י"ל למ"ש תוס' בגיטין הא דלא משני הש"ס בקיצור דאלמנה אצריכה לי' דלא נימא דהוי ת"ז דמ"מ יש בו מעליותא דהוי תנאי ב"ד. א"כ י"ל כיון דחכז"ל לא תקנו לה כתובה לא מקרי תנאי ב"ד. וא"כ בלא"ה ניחא דלא נשמע זה ממתני' דלעיל די"ל דמיירי בגרושה דכבר הגיע זמן

בא"ד י"ל דבלא"ה י"ל דקושית תוס' לעיל ל"ק כ"כ די"ל דס"ד דמתני' דלעיל מיירי ביתומים קטנים. וצ"ל דקושייתם עכ"פ למ"ד דכתובה אינה גובית מיתומים קטנים רק בע"ח שיש בו רבית. וא"כ י"ל דהאיבעיא דהכא להלכתא דקיי"ל דגם לכתובה משום מזוני ושפיר יש לומר דס"ד דלעיל מיירי ביתומים קטנים

ע"ב גמרא לא בדאוזיל, לכאורה קשה דאם כן איך אמר רשב"ג עד שתשייר שדה וכו'. הא אף שמכרה כדינא הכל מ"מ נימא דהמכר בטל מחמת שמכר בזול כדקיי"ל שליח שטעה בכ"ש המכר בטל וצ"ל דהכא שאני כיון דמנה מגיע לה אם כן יש לומר דהזול הי' בחלק דידה שמכרה שוה מנה בצ"ט. והחסרון רק שמכרה קרקע בתוספת מש"ה אם לא שיירה ט' קבים דהכל עומד למכור מכר' קיים. אמנם לפ"ז יקשה לכאורה לת"ק וכן לרשב"ג בשיירה שיעור שדה אמאי מכרה בטל. הא מ' הזול יש לומר דהזול הי' בדידה. ומחמת העודף קרקע שמכרה הא קיימי' השתא דמוסיף על דבריו הוי. וצ"ל דהא דאמרי' מוסיף על דבריו היינו היכא דהשליח יודע שמכר נוסף מהשיעור אמרי' דאותו העודף מכר לעצמו וכאלו אמר חצי כור בשביל בעה"ב ואידך בשבילי. אבל במתני' בדאוזיל דחשבה דמוכרת הכל כדינו בתורת שליחות גרע כיון דבאמת לא הי' השליח

גם י"ל דלפי שנוי' דהש"ס בדאוזיל מפרשי' באמת דהא דקתני אפי' אמרה אחזיר דינר פי' דינר ממש ולא קרקע, אבל אם רוצה להחזיר קרקע בדינר באמת המכר קיים. אמנם מסתימת דברי הפוסקים לא משמע כן וצ"ע לדינא

דף צט ע"ב תד"ה אמר לא' וכו' ור"ח גריס וכו' ע' במהרש"א שהקשה דא"כ האיך פשיט ממתני' שני פעמים הלא הך פשיטות על איבעי' הוא ממש הקושי' על ר"ה ולענ"ד בפשוטו לק"מ והיינו דהאיבעי' היה רק לר"ח אם ר"ה מיירי דוקא בשטר א' או גם בב' שטרות דלא חיישי' לליפשו שטרי ופשיט ממתני' דע"כ ר"ה מיירי גם בב' שטרות. ולזה אמר כדאמר רב שישא וכו' היינו כמו דצריכים לשנויי לר"ה דמיירי מתני' בקטיני ה"נ י"ל דר"ח מוקי מתני' בקטיני. אבל בלא"ה מודה ר"ח בב' שטרות לא

דף ק' תד"ה רבא אמר וכו' ועוד הקשה דבריש האיש מקדש וכו' במהרש"ל הקשה דא"כ בקידושין הו"ל לרבא לחלק הכל בשוויי' שליח ולומר דבפחות משתות צריך להחזיר האונאה. ובשתות הוי ביטול מקח. או בהיפוך הכל בדשיימי בי דינא. ולענ"ד דלכאורה יש לדייק הא דקאמרו לר"נ ואפי' טעה שליח ולמ"ש תוס' לעיל דטעו לדמותו למצרן. א"כ בשליח אפי' עד פלגא. וקשה היאך ס"ד לומר כן הא אפי' בשום דיינים בטל בשתות, ואף לרשב"ג רק מטעם ב"ד יפה דל"ש כן בשליח. וצ"ל דסד"א דשליח הוי ידו כיד בעה"ב ממש. ונתן לו רשות לכל ועדיף מב"ד דנוטלים בע"כ מיתמי. רק למסקנא דאמרי' לתקוני שדרתיך ממילא לא עדיף שליח מב"ד מש"ה אמרי' רק שליח כדיינים, או כאלמנה. ומעתה י"ל דודאי זהו ל"ק דלימא רבא הכל בשליח, די"ל דבא להשמיענו דגם בב"ד בשתות בטל לאשמעי' הלכתא כת"ק. וגם לומר בהיפוך הכל בב"ד. א"כ הי' ס"ד לומר דשליח עדיף דידו כיד משלחו. ולזה השמיענו רבא דבשוי' שליח פחות משתות מחזיר אונאה ומשום לתקוני שדרתיך. והשמיענו ג"כ דבב"ד בשתות בטל, וממילא נדע דגם בשליח בשתות בטל כיון דכבר ידעי' הסברא דלתקוני שדרתיך. ממילא לא עדיף שליח מב"ד: