דרוש וחידוש ב צב

מדרבנן ולהכי מצי להתנות אף מדשלב"ל אבל בקנס דהוי דאורייתא ואמאי המפתה פטור. מטעם אחלתה, ותי' המ"ל דקנס משעת ביאה הוא מתחייב כלומר באותו שעה מתחיל החיוב. ובשעת העמדה בדין חל החיוב למפרע משעת ביאה ולא הוי דשלב"ל עכ"ל. אך התוס' לשיטתייהו בב"ק (דף לג) ד"ה איכא בינייהו. הוכיחו דבקנס ע"כ לא זכה עד שעת העמדה בדין. מדתנן לא הספיק לעמוד בדין עד שבגרה קנסה לעצמה. ואמאי נימא משעת פיתוי. האב הוא זכה. ולעיל (דף מב) תד"ה ר"ש פוטר. הקשו ותיפוק ליה דהוי דשלב"ל. ותירצו דר"ש חדא ועוד קאמר. חדא דייחוד אינו מועיל דהוי דשלב"ל. דאינו מתחייב כלל עד שעת העמדה בדין וכו' א"כ משמע להדיא דדעת התוס' דבקנס הוי דשלב"ל. וא"כ יקשה קושית המ"ל אמאי המפותה פטור הא הוי קנס וגם הוי דשלב"ל ואמאי יכולה למחול. וצ"ל דאיתא התם (דף מ') על הך משנה דיתומה שנתארסה ר"א בשיטת ר"ע אמרה. ואיתא ביבמות (דף צג) דרע"ק ס"ל אדם מקנה דשלב"ל ודוק

דף פד מתני' מי שמת והיה לו פקדון וכו' רע"ק אומר וכו' שכולן צריכי' שבועה וכו'. ובירושלמי איתא הגע עצמך שפטרום מן השבועה וכו' הובא בהרא"ש. ובנתיבות המשפט הקשה לשיטת הר"ח וסייעתו דלא מהני נאמנות לגבי יורשי' א"כ מאי פריך בירושלמי הא אף שפטרום מן השבועה לא מהני נאמנות גבי יורשי' וצריכי' שבועה ע"ש. וכן המרדכי הקשה כן. ולענ"ד היה נראה דבלא"ה צריכים להבין על דברי רע"ק דאמר שכולן צריכים שבועה הא סברת ר"ע כיון שעדיין לא באו ליד יתומים לא מקרי גביי' מיתומים והוי כמו מיניה. א"כ מה"ט א"צ שבועה ולא הוי בא ליפרע מנ"י. אמנם באמת לק"מ דלו יהא דהוי מיני' הא צריך שבועה מטעם הנפרעת שלא בפניו. וכיון שכן שפיר פריך הירושלמי דבנאמנות נימא דלא נפלו קמי יתמי ולא תצטרך שבועה דלגבי דידי' מהני נאמנות. וק"ל

תד"ה לכתובת אשה. וצ"ל דוקא לגבי בכור וכו' אבל לא לכתובה וכו'. כוונתם לכאורה מדר"נ. וא"כ קשה לכאורה הא הוי תרי חומרי בכתובה דר"נ וגם דר"מ דמטלטלי משתעבדי. דבהא ל"ש תירוצא דתוס' לעיל (דף פב) דהא בלא דר"נ הוי ראוי. וצ"ל כיון דדינא דראוי הוי רק מקולי כתובה. א"כ הא דלא מחשבי' לי' לראוי לא מחשיב כ"כ בכלל חומרי דכתובה

דף פ"ה גמרא ההיא אתתא וכו' אמרה להו מחיים תפיסנא, כ' הרי"ף דמיירי בלא עדי פקדון ואפ"ה ל"ל מגו דלקוח דהא אותיות א"נ אלא בכתיבה ומסירה ע"ש, ואם בעי' עדי ראה או לא ע' בש"כ (סי' ס"ד) דמגו דהחזרתי לאו מגו מעלי' הוא. ודעת הרא"ה דגם הרי"ף מיירי בעדי ראה רק דליכא עדי פקדון ע"ש ובין כך וב"כ קשה הא אית להו מגו דבתורת משכון אתפסי' דתהיה נאמנת כמו דנאמנת לומר לקוח. וכן השיג באמת הרא"ש על הרי"ף. וע' בספר הזכות. ולענ"ד למה דמבואר בש"ע וסי' עב סכ"ג) דאם יש עדים דבתורת משכון בא לידו ואין יודעי' על כמה נאמן הלוה דממושכן על הפחות ע"ש. א"כ ה"נ אף דלשיטת הרי"ף ע"כ דידעי' שחייב לו כך וכך דהוא ליכא מגו. מ"מ אם נאמינהו דבתורת משכון בא לידה מטעם דהא ברשותה. מ"מ נוטעון שמא רק על פרוטה א' התפיסה והשאר הוי מטלטלי דיתמי, ודעת הרא"ש אפשר כיון דידעי' סך החוב וגם בתורת משכון בא לידה יש לנו לומר דהתפיסה על כל החוב. או אפשר דאם ממושכן על פרוטה א' קיימי הנך שטרות ברשותה ולא בא לידי מטלטלי דיתמי ויכולה לתפסם לשאר החוב אף לאחר מיתה ודין זה צריך ענין לדינא

כתובות דף פז בסוגיא דפוגמת

ע' חוה"מ רסי' ע"ח. הקבוע זמן וכו' נאמן בשבועת היסת במגו נסתפקתי בתובע אח"ז ואמר פרעתיך ביום הלואה אם נאמן, ואופן הספק למה דאיתא בב"מ (דף יז ע"א) אר"א אר"י המוצא שט"ח בשוק כו' דלא שכיחי אינשי דפרעי ביומי קאמינא וכו' עיי"ש הרי דלרב אסי אף דבשטר שנפל חיישי' לפרעון תוך זמנו מכח ריעותא דנפילה. מ"מ בנמצא ביום שנכתב ל"ח לפרעון דפריעה בת יומא יותר לא שכיח מפריעה ת"ז. וכן הוא בש"ע (סי' סה ס"י) בשם יש מי שאומר. ואף להפוסקים כשינויא דרב כהנא דגם בכה"ג חיישי'. היינו מכח ריעותא דנפילה חיישינן גם לזה. אבל מ"מ נשאר הסברא דפרעון בת יומא יותר לא שכיח מפרעון ת"ז. וא"כ יש לספק דדלמא ע"כ לא קמבעי' לן אי אמרי' מגו במקום חזקה רק מפרעון ת"ז, אבל בפרעון בו ביום דהחזקה אלימא טובא י"ל דל"א מגו

ונלע"ד לפשוט הך ספק. בהקדם ליישב מה שהקשו העולם על מ"ש הה"מ פי"ד מהל' מלוה. דמסתבר כדעת רבינו האי דבפוגם ת"ז צריך לישבע דאבטל' החזקה דא"א פורע ת"ז גבי האי, דהרי פרע קצתה ת"ז עיי"ש. א"כ מאי פרכי' בשבועות. וכי מה בין זה לפוגם שטרו. הא נ"מ בתוך זמנו. דבעלמא א"צ לישבע ובפוגם צריך לישבע. והאחרונים כתבו ליישב דפירכת הש"ס לר"פ לשיטתי'. דאמרי' בפ"ק דב"ב ר"פ ור"ה ברי' דר"י עבדי כאביי ורבא. דס"ל דעביד אינש דפרע בגו זמנו. ולכאורה דבריהם נכונים ומרווחנא בזה לישנא דקאמר ומה בין זה לפוגם שטרו, ואמאי פריך מברייתא דכתובות ולא פריך ממתני' דפוגמת כתובה ורש"י נזהר מזה וכתב דהקושי' ממתני' דפוגמת כתובתה. אבל לפ"ז הו"ל למנקט וכי מה בין זה לפוגם כתובתה. ולפי הנ"ל ניחא דממתני' ליכא למיפרך די"ל דנ"מ ת"ז דאף לר"פ דס"ל אדם פורע ת"ז. מ"מ בכתובה מודה כיון דאפשר דלעולם לא יבא לידי חיוב כמ"ש תוס' ב"ב לענין פדיון הבן. ושכירות הבית. [והיינו להפוסקי' דגם כתובה דהיא תנאי ב"ד אינו פורע ת"ז. ומה דאלמנה צריכה לישבע היינו משום דשעת מיתה זמנו] ולזה נקט הפירכ' מבריית' דפוגם שטרו דבשטר דעלמא ס"ל לר"פ דאדם פורע ת"ז

אולם עדיין אינו מחוור כל הצורך דהא י"ל דאף ר"פ דס"ל א"פ ת"ז מ"מ מודה דא"א פורע בו ביום דלפריעה ב"י לא חיישי' וכנ"ל. וא"כ עדיין יש נ"מ בפוגם ביומו. דבעלמא א"צ לישבע, אבל פוגם ביומו צריך לישבע דגם בזה שייך סברת הה"מ דהא אבטלי החזקה לגבי' דחזי' דכבר פרע מקצת ביומו, ויש דמות ראיה לסברא זו דבו ביום לכ"ע אמרי' א"א פורע בו ביום, ממ"ש הרא"ש פ"ק דב"ב בשם רבינו יונה להוכיח דמיתומי' קטנים אין גובי' ת"ז. דמדאמרי' הטעם דא"נ לנכסי יתומי' קטנים משום צררי ולא נקט משום פרעון. אע"כ משום ת"ז דלפרעון ליכא למיחש ולצררי חיישי' עיי"ש. ולכאורה תמוה דהא מרא דשמעתא דאמר משום צררי הוא ר"ה ברי' דר"י. והרי איהו לשיטתי' דס"ל כאביי ורבא דאדם פורע ת"ז. הו"מ למנקט משום פרעון. אע"כ דנקט צררי משום מת ביום הלואה דבזה לכ"ע לא חיישי' לפרעון. ולצררי חיישי'. ולמד מזה רבינו יונה במכ"ש דת"ז חיישי' לצררי ודוק. וא"כ הדרא קושי' הנ"ל לדוכת'. הא נ"מ בפוגם ביומו

ונראה בהקדם לבאר סוגי' דפוגמת מה דיש לתמוה מאד דאיך רצה רמב"ח לומר שבועה דאורייתא. ואיך מצא ידיו ורגליו במתני' ערוכה דכל הנשבעים שבתורה נשבעים ולא משלמי'. וכדהקשה רבא באמת. וע' בפ"י. ויעויין בר"ן דלקושיות דשעבוד קרקעות לא חש רמב"ח עיי"ש. ונראה ויעויין בתוס' בב"מ (דף ג') ד"ה ובכולי בעי דלודי. שהקשו על פירש"י דרבה בא לתרץ דלא נימא מגו דחשיד אממונא הא באמת קיי"ל דל"א מגו דחשיד וכו': וא"ל דזהו רק דרבנן לפי שראו שהית' שבוע' חמור' עליהם אבל מדאורייתא מגו דחשיד אמרי'. דא"כ קשה מנסכא דר"א דמשמע דאם אמר לא חטפי הי' חייב שבוע' דאורייתא מדאמרי' משואיל"מ עיי"ש. ולכאורה תמוה דהא י"ל דבאומר לא חטפי כיון דמדאורייתא יש שבועה להכחיש העד אלא דלא הי' אפשר לישבע משום מגו דחשיד ממילא בדור הזה דראו חכמים דשבוע' חמיר להו לאינשי חוזר וניער עליו השבועה מדאורייתא ויש לו כל חומר שבועה דאורייתא. ומה"ט קשה ג"כ על דברי תוספות בסוגיא דפוגמת דהקשו דאכתי איכא תשובה שלישית מדאמר רבה וכו'. והכא ל"ש אישתמוטי. ע' במהרש"ל דכוונתם לפירוש רש"י דצריכין לאשתמוטי לאפוקי ולא נימא מגו דחשיד. אם כן הכא בנוטל נימא מגו דחשיד, וע' בפ"י דכתב דכוונת מהרש"ל דתוס' לשיטתייהו דמפרשי בדרבה דצריך לאשתמוטי דלא נימא כיון דגם השתא מעיז אמרינן שפיר מגו דכופר הכל. ליכא קושי' מפוגמת, דיש לומר דכבר ידע רמב"ח מסברא דפרע דייקא וכו' וליכא מגו. דיש לומר דאומר בדדמי עיי"ש, ודבריו