דרוש וחידוש ב צא

דלא ס"ל פשטא דש"ס משום חינא דאמר שטר העומד לגבות רק דמשום חינא מגבי' ובספק, וזהו רק בהיא קיימת. אבל לא בבנים וכמ"ש. ע' בתוס' דיש בזה תירוצים ע"ש. ובמהר"ם שיף שם

אולם קשה על הרמב"ן ותוס' דמפרשים בשינוי' דהש"ס משום חינא היינו דאמרי' בי' שטר העומד לגבות. א"כ מאי פריך הש"ס ואביי לותבה כתובה הא כבר שני ליה דבכתובה אמרי' שטר העומד לגבות. ולשיטת הרמב"ן היה נ"ל ליישב והיינו די"ל דס"ל משום חינא היינו רק בכתובה גופא אבל לא בנדוניא שנאבדה. וא"כ שפיר פריך הש"ס ואביי לותבא כתובה, היינו דבדברי ב"ש דמזכיר רק ב' מיני נכסים כתובתה כולל לכתובה ונדוניא. וא"כ לותבה אמאי בנדוני' יחלוקו אף באינו בעין. הא היא בחזקת הבעל. ויורשי הבעל הוי ודאי כיון דנאבד' הוא כחוב דעלמא דהוא רק שעבוד אנכסי' ול"ש בזה שטר העומד לגבות משום חינא דגבי נדוני' ל"א הכי. ומשני שבקה לכתובתה היינו דב"ש מודים לב"ה. רק קושית הרמב"ן הוא הבעל המאור דמשני שבקה לכתובתה היינו דמודו לב"ה. ואף בעיקר כתובה ואמאי בעיקר כתוב' נימא משום חינא דשטר העומד לגבות, והוא נכון לענ"ד. אורם על תוס' כתובות דמבואר מדבריהם דכל השקלי וטרי' דהתם הוא אנדוני' אם מינה דידה קירית או לא. ועלה כתבו תוס' דמשום חינא אמרי' שטר העומד לגבות. וע"כ אף בנדוני' שייך סברא זו. והדרא קושיא לדוכתי' מאי פריך הש"ס ולותבא כתוב'. ועיין, ובמה שכתבנו לשיטת הרמב"ן דפירכת הש"ס ולאביי לותבה כתובה היינו דכולל אף נדוני' שאין בעין. נ"ל לחזק הדברים יותר דהרמב"ן לשיטתי' הובא בהר"ן ר"פ אעפ"י דס' נדוני' שאין בעין הוא בכלל כתוב' לכל המיני' ע"ש. ויותר היה נ"ל לדינא לשיטת הרמב"ן והרא"ה שם דנדוני' שאין בעין הוא בכלל כתובה. ה"ה בנ"ד גבי שומרת יבם. וכן בנפל הבית בפרק מי שמת הוא בכלל כתובה ובחזקת יורשי הבעל. והא דיחלוקו בנכסי צ"ב הוא רק בבעין והא דמבואר מתוס'. ומתוס' יבמות. דאף באינו בעין. כן נראה דס"ל באמת כשיטת הרשב"א והר"ן ר"פ אעפ"י והרמב"ם והה"מ רפט"ז מהל' אישות דכלהו סברי דנדוני' בעין לא הוי כדין כתובה ומש"ה שפיר הקשה תוס' גם אנכסי צ"ב דאין בעין. אבל לרמב"ן והרא"ה נראה ברור דבשומרת יבם וכן בנפל הבית נדוני' שאינו בעין בכלל כתובה ובחזקת יורשי הבעל. וע' במ"ל פי"ח מהל' אישות דגם מהרשב"ם משמע כן ע"ש. ולא הערה מהשיטות שכתבנו. ומתוך מה שכתבנו ראי' ברורה יש לסייע להב"ש סי' צ"ג סקכ"א דכתב שם דמשמע מהרא"ש ר"פ אעפ"י דנדוני' שאין בעין לא הוי ככתובה ע"ש. ולמ"ש א"צ למשמעות ומבואר כן להדי' מדברי הרא"ש ב"ב דף ה' דנקט ג"כ הקושי' על נצ"ב למ"ד בחזקת יורשי אשה הא אין אדם מוריש שבועה לבנו ע"ש. הרי ע"כ דס"ל נצ"ב בחזקתה. אף בנצ"ב שאין בעין וע"כ משום דלאו ככתובה דמי'. והוא ברור לענ"ד:

אולם בהצעה זו יקשה על דברי הרא"ש ריש ב"ב שכ' שם אחר תירוץ הריצב"א. ובזה מיושב וכו', הא גם לתירוץ ראשון ניחא כיון דמתנאי ב"ד קאתינן עלה הא ל"ש כן בנצ"ב. בשלמא חוץ לדרכינו י"ל דדעת הרא"ש דנצ"ב שאין בעין הוי ג"כ כתוספת כתובה דככתוב' דמי לענין שבוע' כדאיתא ר"פ אע"פ ויש בו דין תנאי ב"ד דחיישי' לצררי כמו בתוס' כתובה, אבל לפי דברינו דע"כ דעת הרא"ש דנדוני' לא הוי ככתוב' הדרא קושיא לדוכתי' דגם לתירוץ א' ניחא. וצל"ע. (אח"כ מצאתי בספר נתיבות המשפט נכ"ג שכ' בפשיטות דבנצ"ב ל"ש ההיא סברא דתנאי ב"ד [וכ"כ בב"ש רסי' צ"ו] ותמה על הרא"ש שכ' ובזה ניחא וכו' הא גם לתירוץ א' מיושב ע"ש) ולא הערה כלום די"ל דתלי' בשיטות הנ"ל ודוק

והנה במה שתירצו תוס' והרא"ש דבמת פתאום ליכא חשש צררי. יש לעיין דבזה מיושב רק דינא דנפל הבית דהוי מת פתאום. אבל משנתינו דשומרת יבם דמת כדרכו דסתמא קתני. ובזה יקשה ל"ל דכתובה בחזקת יורשי הבעל תיפוק דאין אדם מוריש וכו'. ואמרתי כמו דאמרי' במת פתאום דליכא חשש דלא מתפיס בחיים. ה"ה דלא מתפיס רק אם בשעת מיתה זמנו הוא. אבל בשומרת יבם דעדיין אינה יכולה לתבוע עד שיחלוץ גם המיתה לאו זמנו הוא ול"ח לצררי. וחידוש שלא דברו מזה כלום האחרוני', וע' בתוס' גיטין (דף לה ע"ב) ד"ה גט יבמין וכו' ובמהר"ם שיף שם. ודוק

דף פא ע"ב גמרא ואי ס"ד נתנה כתובה לגבות מחיים. נייחד לה שיעור כתובה. והשאר לזבין. ע' בר"ן שהקשה הא קיי"ל דיכול הלוה לפרוע ת"ז בע"כ דמלוה. וא"כ אף בלא נתנה נייחד לה. ומתרץ דשאני בכתובה דהזמן נתקן גם לטובת האשה ע"ש. ולענ"ד הי' נראה ליישב קושי' הר"ן. והיינו כיון דבאמת שעבודה על כל הנכסים מש"ה א"י לייחד ולסלק כח השעבוד מאידך. וגם הלוה א"י לעשות כן לייחד השדה. ולסלק השעבוד מאינך. ורק לפרוע יכול בע"כ. וא"כ ביבמה א"י לייחד אם לא שיפרע לה ממש ויצטרך לחייב לה כתובה כמו בלית לה מראשון. משא"כ אם נתנה לגבות. שפיר פריך הש"ס כיון דנתנה לגבות רק שהחכמי' תקנו שצריכ' שיהיו הנכסי' קיימי' ביד יבם שלא תהא קלה כו'. א"כ נייחד לה שיעור ארעא שיהיה זה כאלו גבתה והחזירה. כעין זה מצאתי בשיטה מקובצת בשם הריב"ש

פ"ט דף פג תד"ה הכותב וכו' והא דתנן בח"ה וכו' ל"צ דכ' לה דו"ד וכו'. אכתי משעבדי ליה לפירות. לפענ"ד לתרץ קושיית תוס'. דהנה הגמרא פריך וכי כ' לה מאי הוי והתנן האומר לחבירו וכו' אמרי דבר"י בכותב לה ועודה ארוסה. א"כ בלא תנאי מכרה ונתנה קיים. ותירצו בשם הרמב"ם דמתני' מיירי כשנפלו לה נכסי' משנשאת. ובכותב לה ועודה ארוסה וזהו מהני אפילו לנכסי' שנפלו לה אחר שנשאת ע', וע' ברמב"ם (פכ"ג מה"א). ולפ"ז אם נפלו לה נכסים בעודה ארוסה וכ' לה הבעל דו"ד אין לי בנכסיך ליכא למימר דכ' לה כדי שיהיה מכירתה קיים. הא בלא"ה מכירתה קיים. דעד שלא נשאת מכירתה קיים. וא"כ למה כ' לה דו"ד. אע"כ דכ' לה דו"ד לענין פירי. והנה בפ' ח"ה (דף מט) פריך הגמרא על מתני' ולא לאיש חזקה ע"נ אשתו וכו'. ה"נ תימא נ"ר עשיתי לבעלי. והטור בח"מ (סי' קנא) הביא דעת הרמ"ה דגם מתני' איירי בנכסי צ"ב ובנכסי מלוג דבתרווייהו שייך נ"ר עשיתי לבעלי וסתם נכסי צ"ב היינו דהעלת לי' מבית אבי' בעודה ארוסה ולפ"ז לא קשה מידי קושית תוס' דהא על מתני' קשה הא ראי' יש תימא נ"ר עשיתי לבעלי, וצ"ל דמתני' מיירי בנכסי מלוג ונכסי צ"ב והיינו כשנפלו לה בעודה ארוסה. א"כ הוי עד שלא נשאת ונשאת מכרה קיים. וא"כ למה כ' לה. וע"כ צ"ל לפירי והו"ח שיהיה חזקה לבעל קמ"ל. ול"ק קושית תוס' הנ"ל. ודו"ק

גמרא וכי כ' לה מאי הוי כו' ומשני שכ' לה בעודה ארוסה. לכאורה איני מבין קושית הגמרא. דאיתא במס' כריתות (דף כד) אמר ר"ל הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה וכו' המחזיק בה זכה בה ופירש"י כיון דאמר הלה אי אפשי בה הוי הפקר. ופריך הגמרא האומר לחבירו דו"ד אין לי ל"א כלום. ומשני ש"ה דא"ל כי סליקת נפשי מדו"ד מגופא דקרקע לא סליקת נפשי ומפרש הר"ן דא"א הוי לשון טוב. אבל הני לישני הוי לשון גרוע ולא משמע דסליק מגוף הקרקע אלא מדו"ד סליק נפשי' ורש"י ז"ל מפרש הכי וז"ל הב"ע דאמר כל הלשונות הללו ביחד הלכך אמרי' כולהו ודו"ד קיימא. משמע מדברי רש"י דהלשונות הללו הוי לשון טוב רק הואיל ואמר טובא מגרע גרע. ולפ"ז קשה מה פריך הש"ס על מתני' וכי כ' לה מאי הוי והתני' וכו'. דלמא באמת דו"ד הוי לשון טוב כמו לשון א"א. והתם היינו טעמא דלא מהני משום שאמר כל הלשונות הללו ביחד הלכך אמרי' כולהו מדו"ד סליק נפשי'. אבל הכא במתני' מיירי דלא אמר אלא לשון אחד והלכך הוי כמו אי אפשי. ובזה סליק קושית הש"ס וצ"ע

תד"ה כדרב כהנא. וא"א היכי מייתי ראיה כו'. ולבסוף מייתי ראיה דרבא וכו' כיון דלטובתו תקנוהו יכול לומר א"א באותו טובה. ולפ"ז בדבר ששייך בו מן התורה לא מצי להתנות בדבר שלב"ל, והקשה המ"ל (בפכ"ג מה"א) והא דכ' הר"ן בפ' אלו נערות אמתני' דיתומה שנתארסה ונתגרשה דהמפתה פטור דכיון דהקנס שלה מחלה. בשם הירושלמי דקנס אינה יכולה למחול דהוי כדבר שלב"ל. לפי שאין זכה בו עד שעת העמדה בדין. ואיך מוחל דבר שאינו ברשותו. ובגמר דבריו כ' בשם הרמב"ן דיכול למחול כמו בעודה ארוסה דיכול למחול הירושה אע"פ שלא זכה בה עדיין. ולפי דברי התוס' דהכא אין ראיה מארוסה דהתם הוי