דרוש וחידוש ב פח

משועבד להקדש זהו פי' חדש ולא נזכר בלשון מע"י וק"ל

דף נט ע"ב תד"ה שדה זו שמשכנתי וכו' ע' דבריהם. ונ"ר דכל יסודם בנוי על דבריהם בב"ק (דף נב) דבשוכר קד"ד מפקיע מד"ש כיון דהגוף של משכיר, ולזה הקשו מסוגי' דהכא דבעי לכשאפדה, אבל מהשתא לא חלה קדושה וע"כ משום דהגוף נמי משועבד, ואף דבשאר נכסים חל ההקדש עד זמן גביי' כמו שמכורה לשעה, מ"מ ע"כ במשכנתא שהוא ממושכן לחבירו עדיף, וע' בר"ן גיטין פ' השולח על ברייתא דעושה שדהו אפותיקו ע"ש, ולזה הקשו התוס' הא בשוכר ג"כ עד כדי שכירות יש לו שעבוד בגוף, ותירצו דמ"מ השאר יכול להקדיש דאף השאר משועבד לו ג"כ לפירות. מ"מ כיון דאין לו בגוף. ההקדש מפקיע כסברתם בב"ק. אבל תוס' דערכין כתבו דבשוכר אין לו שעבוד כלל אפילו כדי דמיו כיון דסופו לחזור לבעלים בלא מעות הוי רק שעבוד פירות והכל הולך ליסוד דבריהם בב"ק

דף עד גמרא והא הכא דבטעות אשה א' וכו'. בכאן נלאו כל מעוינים למצוא פתח מה חילוק יש לענין קטנה בין טעות אשה א' לב' נשים. וע' בבעל המאור. גם דבריו אינו מובן דמיון הש"ס. וכאלו לא הבין המקשן שום סברא לחלק בין אשה א' לב' נשים ומדמה רק הלשונות להדדי. ולענ"ד אם נפרש כפי' רש"י דטעות אשה א' כעין ב' נשים. היינו בגרשה בנתיים יש מקום לפרש דהך מקשן היה מפרש דברי רבה כך. והיינו דודאי בבועל ארוסתו אין מקדשה בביאה. ומש"ה אמר רבה דבאשה א' והיינו קדשה ע"ת וכנסה סתם אף דדעתו שהבעילה יהיה אף אם יהיה בה מומין. מ"מ אינו מקדשה עכשיו בביאה ולא הוי קידושין. ולזה אמר רבה דרב מיירי בטעות אשה א' כעין ב' נשים היינו בקדשה ע"ת וגרשה וחזר ובעלה לשם קידושין. בזה כיון דדעתו לבעול בלתי תנאי והרי מקדשה עכשיו הוי קידושין בלתי תנאי. אבל בבועל ארוסתו ע"ד הקידושין הוא בועל. וחילוק זה נזכר בתוס' בשמעתין ומש"ה פריך הש"ס מקטנה דע"כ מקדשה עכשיו בביאה. וע"ז מישך שייכים דברי תוספות דהא דלא פריך מפחות מש"פ. דשאני הכא דלא היו הקידושין מעולם ל"ש דבועל לשם קידושין ראשונים. אבל היכא דהיה בפעם שם קידושין אינו בועל לשם קידושין ועולה הכל כהוגן וק"ל. ע' בר"ן בשמעתין שכתב ג"כ דאם אח"כ אינו מקפיד אמומים חלים הקידושין למפרע. והקשה ע"ז ממתני' דפ"ב דקידושין דקתני ובכולם אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו וכו' אינה מקודשת. ותירץ דמיירי דעכשיו מקפדת באמת רק שאומרת דבלבה היה ודברים שבלב אינן דברים ע"כ. ועדיין צריך ביאור. דמ"מ למאי דאמרי' בקידושין דדברים שבלב הוי דברים ושאני מתני' דהלב סותר הדיבור. בזה יקשה כיון דמ"מ גם בזמן מועט אחר התנאי היה בלבה להתקדש אע"פ שהוא עני וממילא חלו הקידושין. ואמרתי דכוונת הר"ן כך היא דאף דהיה בלבה להתקדש. לא שאינה מקפדת והוי כנתקיים התנאי רק שהיה בלבה שיהיה בלא תנאי. אבל מ"מ כפי התנאי לא נתקיים אצלו ולא הוי כמו התקבלתי. ושפיר סותר הלב הדבור כנלע"ד וק"ל

וע"פ דברינו י"ל דזהו ג"כ כוונת הראב"ד (פ"ז מהל' אישות הלכה כ"ג) שכ' וז"ל א"א והוא שכנסה בעדים וכו' ע"ש. והנה מפשוטו נראה דדעת הראב"ד דבכל מחילת תנאי בעי' עדים. ולפי דברינו אין ראיה והיינו די"ל דהראב"ד דקדק לשון הרמב"ם שכ' וחזר אחר כמה ימים ובטל התנאי. דמאי לשון ובטל דנקט הא מחילה לא הוי רק כנתקיים שאומר התקבלתי. אבל לא שביטל התנאי. אע"כ דכוונת הרמב"ם אף באותן אופנים דל"ש הריני כאלו התקבלתי ע' ברשב"א הביאו בר"ן נדרים (דף כד). מ"מ מהני שמבטל התנאי ונתרצו שניהם שיהיה הכסף קיים לקידושין בלתי תנאי ולא הוי מקדש במלוה כיון דעדיין תליא הקידושי' אם יקיים התנאי. וסברא זו נזכרה להרא"ש בשו"ת הרא"ש כלל מ"ו. הביאו כטור ססי' קמ"ג דבגט אם התנה ע"מ שאתן לך מאתים זוז יכול אח"כ לבטל התנאי שיהיה הגט בלתי תנאי כיון דיכול לגרשה בע"כ והוי ונתן בידה כיון דלא נתבטל הגט רק בקידושין א"י לבטל בע"כ התנאי שהוא לטובתה כיון דא"י לקדשה בע"כ ע"ש. אבל בשניהם רוצים מהני הביטול. וזהו שכ' הרמב"ם ובטלו בינו לבינה. והיינו שנתרצו שניהם וע"ז כ' הראב"ד כיון דמטעם ביטול קאתינן עלה ושיחולו הקידושין מעכשיו בלתי תנאי בעי' עדים דהוי כמקדש עכשיו. כנלע"ד. אך באמת בזה היה נראה דאין הרמב"ם חולק דבעי' עדים וע"כ לשין ובטל שכ' הרמב"ם הוא לאו דוקא. ודוק

דף עו גמרא רב אשי אמר רישא וכו'. הרא"ש הביא דעת הרמ"ה דנ"מ בין רבא לר"א בבוגרת. דלרבא בעודה בבית אבי' על האב להביא ראיה דכאן נמצא וכו' ולר"א על הבעל להביא ראיה דמנה לי בידך הוא. והשיג עליו דגם לרבא בבוגרת שאין אבי' זכאי במציאתה ובמע"י מיד באירוסין הוי ברשות הבעל. ולכך לא הביא הרי"ף בהלכותיו כל האוקימתות משום דאין נפקותא ביניהם לדינא. וכן מוכח מתוס'. זהו תורף דברי הרא"ש

ויש לע' בו טובא (הא') ממה שתמה בב"ש סי' קי"ז דהרי יש נ"מ במומין שאין נבדקים כגון ריח הפה וכדומה ונכנסה לחופה והביא הבעל ראיה דמשנתארסה נולדו בה המומים. וכן בנאנסה וליכא שהות ליאנס אחר החופה. דלרבא על האב להביא ראי' ולר"א על הבעל להביא ראיה דמנה לי בידך הוא. ומה שתירץ שם הוא דחוק. (הב') מה דתמוה לי אף לפי דוחק של הב"ש מ"מ יש נ"מ לענין גט דלרבא א"צ גט דכאן נמצא משוי ליה לחזקה בחזקת שלא יצאתה לרשות אחר וכמ"ש הרא"ה. ולר"א צריכה גט הטעם דחזקת הגוף מהני לדידה. (הג') תמוה לי אליבא דאמת על הטור דמשמע מדבריו סי' ל"ט דאף בברי בעודה בבית אביה א"צ גט כמו שהעלה הב"ש. ואמאי הלא קיי"ל כר"א דהוא בתרא ולר"א משמע דצריכה גט דלענין גט הוי חזקת הגוף לעצמה ומהתימה שלא הרגישו אחרונים בזה. (הד') מה כוונת הרא"ש שכ' וכן מוכח מתוס'. (הה') מאי בעי ר"א בתירוצו אם אין נ"מ לדינא. ונראה ליישב. ויתיישב ג"כ דברי הרי"ף בשיטת הר"ן דאליבא דאמת על בעל החמור להביא ראיה. ונ"ל לפרש הכי ולהוציא הסוגיא מפשטי'. דהנה המהרש"א הקשה על תירוץ ריב"א דטעמא דר"י א"ש דעל בעה"ח להביא ראיה ולא מהני התפיסה ברשות כמו כור בל' וכדומה. משום דהתם הוי תפיסה בטענה ברורה דע"ז התפיסה. אבל הכא הוי תפוס מספק. והקשה עליו דאכתי תיקשה מ"ט דרישא דצריך האב להחזיר הכ"ק הא הוי תפיסה ברשות. וברישא ע"כ איירי אפי' בברי כמו שהוכיח הר"י לעיל מדלא קתני עד שאמר ברי לי ע"ש. ובחי' מהרי"ט תירץ דבאמת בברי א"צ להחזיר כ"ק. והא דלא קתני עד שיאמר ברי לי משום דמיירי אף מכתובה דלא מהני ברי להוציא מיד הבעל. אבל לענין כ"ק באמת מהני ברי ע"ש. (לפענ"ד נראה באופן אחר דכודאי אין כוונת ריב"א משום דהכא טוען שרא דבאמת מתני' אף בברי רק דהסברא לחלק. בשלמא גבי כור בל' דלא נולד הספק במעשה רק הספק על מה היה כוונת הקנין ויוכל להיות שהתפיסה לתלות בדעת הלוקח איך ירצה לקנות. או כל סאה וסאה. או כל הכור ביחד. בזה מהני תפיסה ברשות דאחר מעשה תפיסה לא אתרע במה לבטל התפיסה. וכן בהמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דאם האמת דהתפיסה לשחיטה אין לנו עוד ספק לבטל התפיסה. משא"כ בההיא דהמחליף. וכן במתני' דידוע לנו שקדשה ע"מ שאין בה מומים והספק לב"ד במעשה אם היו המומים קודם שנתארסה אם לאו. מש"ה מיד שאנו רואים המומים ואנו יודעים שע"ז לא התפיסה אתרע התפיסה ומוקמי' אחזקת מרא קמא. ודמי לדסומכוס דסבר נולד הספק לב"ד יחלוקו. ואפ"ה מודה בההוא דהמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דהמוציא מחבירו ע"ה כמ"ש הרשב"ם שם ומסברא הנ"ל דלא נולד הספק במעשה ע"ש. ה"ה לדידן דלא קיי"ל כסומכוס דנולד ספק לב"ד לא מרע לחזקת ממון היינו במה שהיה מוחזק בו מעולם. או שהתפיסה ברשותו ולא נולד הספק במעשה הוי התופס בעל הממון. אבל היכא דנשוויי' לזה לבעל הממון מכח מעשה התפיסה הרי מיד שאנו רואי' המומים אתרע התפיסה ומוקמי' אחזקת מרא קמא. כך נראה לענ"ד בכוונת הריב"א. ודוק היטב). והנה לכאורה נראה להכריח בפירוש מהרש"א ומהרי"ט הנ"ל בכוונת תוס'. בהקדם דברי תוס' ד"ה רישא מנה לאבא וכו' עיין שם היטב. ודברי תוס' הללו צריכים ביאור גדול דאותה הקושי' בעצמה שהקשה הר"י לפירושו קשה ג"כ לפירש"י מאי מייתי ותנא תונא כלה אימא דבעי' חזקת הגוף מעלי' ולא חזקת חמור לבעלי'. ומצאתי אח"כ במהרי"ט שנתקשה ג"כ בזה. ולאחר העיון גדול אמרתי בהקדם דברי מהרש"א בסוגיין שכ' דיש לפרש ותנא תונא כלה הוא מרישא כלה בבית אבי' ולקידושי ונאמן הבעל להוציא מהאב הכ"ק ע"כ משום דנולד ספק ברשות האב דזכאי במציאתה