דרוש וחידוש ב פז

מדברי תוס' בשמעתין ד"ה קונמות וכו' נראה דפשיטא להו דבקונם פרטי בודאי בנ"מ ג"כ אלמוה רק בקונם כללי פליגי בב"ק לחד תנא אף בקונם כללי ובנ"מ אלמוה. ואם נאמר דר"ע לנפשי' ס"ל לחלק דבנ"מ לא אלמוה אף בקונם פרטי. מ"מ יקשה מנ"ל להש"ס ר"פ מציאת האשה דת"ק סבר העדפה לבעל. אימא דהוא לעצמה וא"צ להפר דמשועבדת לו ואלמוה לשעבודי'. ונ"ל להסביר סברת תוס' וממילא יתורץ הקושי'. עפמ"ש תוס' בב"ק (דף נא ע"ב) ד"ה השותפים שנדרו הנאה וכו'. וי"ל דשאני הכא שהוא זוכה בגוף הקרקע, תוכן כוונתם דשאני ב"ח דמשעת טריפא הוא זוכה

ובט"ז שם י"ד (ססי' רלד) ודעת הגאונים ז"ל דמתרצים מצית לסלקו בזוזי ליתן תחת מע"י. או לר"ה כיון דיכולה לומר א"נ וא"ע ע"ש, ודבריהם תמוהים דא"כ הוי ג"כ בידו לפדותו ודמי ממש למשכנתא והיכי קאמר הכא אין בידה לגרשה. וע' בתוס' שהקשו באמת לר"ה דיכולה לומר א"נ וא"ע הוי בידה. ותירצו דרוצה לאסוקי גם לר"ל, והרי עכ"פ מדברי הש"ס מבואר דאין בידו לסלק. גם בר"ן נדרים גבי קונם תשמישי מבואר דתשמיש הוי רק משועבד ומדינא מפקיע אף דלא מצי לסלק בזוזי. וצ"ע על הגאונים ז"ל. ולכן נ"ל ליישב קושייתם בפשוטו דאף דל"ש מכאן ולהבא מ"מ אין כאן יותר משעבוד דאין גוף ידים שלב"ל ושאני ב"ח דאם אמרי' למפרע הוא גובה. י"ל דלמפרע הוא קנין ולא היה שעבוד. אבל הכא דע"כ אין לבעל רק שעבוד וכן בתשמיש מש"ה מדינא קונמות מפקיע מד"ש, והוא נכון לדעתי. אמנם כ"ז בידים אין ליתן לבעל כח יותר משעבוד, אבל בגוף הצמר שפיר י"ל דמיד שנגמר ובא לעולם הוא של בעל כיון דלא מצית לסלקו בזוזי וה"ה ברור לדעתי אם אמר' על הצמר לאחר שבא לעולם קונם הצמר וכו' דלא מהני מדינא דהיא כמוכרת ממש, ונראה להוסיף אף אם קודם שבא לעולם אמרה יוקדשו מע"י, אף לר"י דאדם מקדיש דשלב"ל, מ"מ בעודה תחתיו מדינא לא חל דמיד שיבא לעולם היא של בעל והמכר קודם להקדש, ושאני לוה ולוה וקנה דיחלוקו היינו משום דמצי לחזור אבל הכא דבע"כ מכרה כבר לבעל ואנן סהדי דמיד שיבוא לעולם הוא של בעל, ומש"ה לא מצי לחול ההקדש על הצמר. וראי' לזה מדברי הר"ן ר"פ המדיר שכת' בהא דאמרינן עד השתא מגלגלינן עמך וכו' אף דנדר ושעבוד באים כא' מ"מ לא אלמוה בכה"ג משמע דוקא היכא דמטעם אלמוה קאתינן, אבל אם היה מדינא דהקדש אינו מפקיע מד"ש אף בבאים כא' לא היה מהני, ואם כן בנ"ד לפי סברתינו מדינא אין מפקיע דהיא כמכורה. גם בבאים כא' לא מפקיע. והא דאמרינן בשמעתין קונמות מפקיע מד"ש היינו כיון שמקדשת גוף הידים ומע"י אגידי בי' ומתחלת ההקדש מן הידים ונגרר למע"י. ועל הידים לא היה רק שעבוד מש"ה חל ההקדש מקודם כנלפע"ד. ומעתה יש לפרש בדברי הרשב"א דהא דמשני קדה"ג נינהו היינו דחל על גוף הידים דל"ת להיכא שהקדיש מע"י דמי', ואם כן מלבד לב"ל דמלאכה הי' הגרושין ג"כ לב"ל דמדינא לא חל מהשתא דעדיף משעבוד דהוי כמכורה. ולזה קאמר הש"ס דקדה"ג הוא היינו משמתחיל מידים ומע"י אגידי בי' ואז הוא רק שעבוד ומדינא מפקיע מד"ש. כנלפע"ד

ועפ"ז מבואר דברי הרמב"ם שהתחלנו ויתיישב ג"כ דברי הש"ס דקדה"ג נינהו והוא לכאור' ראי' ברורה לדברי הרמב"ם דאליב' דאמת מיירי רק במקדשת מע"י ולא גוף ידים. והיינו עפ"י היסוד הנ"ל דשמא יגרשנה הוא חשש טובה, רק דטעמא דת"ק דמי איכא מידי. ואם כן קשה לכאורה, לר"ה דיכולה לומר א"נ וא"ע מה טעמא דת"ק דל"ח שמא יגרשנה. כיון דע"כ מיירי ביקדשו ידים דאל"כ מה טעמא דריב"נ. ואם כן המלאכה לא הוי לב"ל כיון דבידה לומר א"נ וא"ע הוי כמו בידו לפרנסה וכקו' תוס'. אע"כ מוכח דלמסקנא לא צריכנא ליקדשו ידים. אמנם לכאורה עדיין אינו מעלה ארוכה כיון דע"כ קונמות חל על לב"ל אם כן עדיין קשה מ"ט דת"ק. ודוחק לומר דפליגי בזה. ומאיזה סברא פליגי בשלמא לפי סברת הכ"מ דהטעם דקונמות חל על דשלב"ל כיון דחומר מפקיע מד"ש שפיר פליגי. כיון דת"ק לא סבירא ליה קונמות מפקיע מד"ש וכמ"ש הר"ן ר"פ המדיר. אם כן לא חל על לב"ל ומש"ה א"צ להפר דהמלאכה גופא לב"ל. אמנם כבר כתבנו בתחלת דברינו לדחות דברי הכ"מ דק"ד ג"כ מפקיע מד"ש. ואפ"ה לא חל על לב"ל ע"ש, וא"כ הטעם כסברת השיטה מקובצת דקונמות יכול לאסור פירותיו בדשלב"ל כיון דאדם אוסר פירות חבירו עולמית. א"כ יקשה מ"ט דת"ק. ובאיזה סברא פליגי

ויותר קשה אם מוקמי בקונם מע"י לבד ע"כ גם הת"ק סבירא ליה דחל על לב"ל כדקתני ברישא דמתניתין קונם שאני עושה ע"פ אבא וכו' ואם כן עדיין יקשה על ת"ק אמאי לא חייש לשמא יגרשנה ולא הוי דשלב"ל כיון דבידה לומר א"נ וא"ע אם כן הוי פירותיו של חבירו דמצי לאסור על דשלב"ל. ולזה נראה עפמ"ש הר"ן דמה דאמרינן לכי מגרשי היינו שתאמר כן בפירוש כמו לאחר שאתגייר ע"ש. אבל למסקנא דמדינא חל מהשתא רק דאלמוה. לא בעי שתאמר לכי מגרשה. ומעתה יש לומר דלר"ה בזה פליגי ר' עקיבא וריב"נ עפ"י יסוד שיסדנו דמע"י גופא הוי כמכירה כיון דלא מצית לסלוקי, וכ"ז לר"ל דלא מצית לומר א"נ וא"ע, אבל לר"ה כיון דיכולה לומר א"נ וא"ע לא הוי כמכורה, רק כל יום ויום כשיתן מזונות יש לו שעבוד, ומה שאומרת א"נ וא"ע הוי כמו פרעון וכסברת הט"ז על גוף ידים, וא"כ יש לומר דבזה פליגי דמיירי שלא אמר לכי מגרשה ואמרה קונם מע"י, ות"ק סבירא ליה אף דיכול לאסור פירותיו על חבירו בקונם מ"מ הכא משועבדת לו, ואף דבידה לומר א"נ וא"ע מ"מ הא לא אמרה לכשאפדה, ולענין זה לא מהני מה שבידה כמו דבעי בקידושין שיאמר פירות ערוגה וכשיתלשו וכו' הרי אף דבידו סבירא ליה וכשיתלשו, וכ"כ הר"ן בחידושי גיטין (דף מה) ע"ש, וכיון שלא אמרה לכשאפדה לא חל ההקדש כיון שמשועבדת, ות"ק סבירא ליה דמדינא קונמות אינו מפקיע מד"ש כמ"ש הר"ן בר"פ המדיר לשיטת המאור, ולא חל ההקדש, אבל ריב"נ קסבר מדינא מפקיע מד"ש, מ"מ לא בעי שתאמר לכשאפדה דהרי מדינא לא חל מהשתא דלר"ל הוי כמכורה ממש, אע"כ באמרה יקדשו ידים דאז לא הוי רק שעבוד ומדינא חל מהשתא. מש"ה ל"צ לומר לכשאתגרש, ולזה הוצרך הש"ס לומר קדה"ג היינו שחל על גוף ומשום דקאי לר"ל כמ"ש תוס', אבל לדידן כר"ה מרווח שפיר אף בלא יקדשו ידים. ועולים דברי הרמב"ם לנכון, ודוק היטב, ולפענ"ד ברור ונכון הוא

במ"ש תוי"ט בנדרים (פי"א מ"ד) קונם שאיני עושה ע"פ כו', ליישב קושית הר"ן על הרמב"ם דנדר שלא יהנה במע"י חל משום דס"ל להרמב"ם כמ"ש הר"ן ע"ש תוס' (פ"ב מ"ב) דנדרים, דישיבת סוכה הוי כמו סוכה לישיבתה, וכן מע"י הוי כמו ידים לעושיהם ול"ד דאמרה יקדשו ידים, אלא שתמה דלפ"ז למה כ' הרמב"ם גבי בעל שאם אמר יקדשו ידיך לעושיהם לא מהני. גם באומר יקדשו מע"י לא מהני דהוי כמו ידים לעושיהם ע"ש. ובאמת יותר יש להפליא על דברי הר"ן בשם תוס' ל"ד באמרה יקדשו ידי'. אם כן מה פריך הש"ס אר"ל והא ל"א הכי הא מע"י הוי כמו ידים לעושיהם. ולפע"ד עפמ"ש הרשב"א (והובא בשיטה מקובצת) שהקשה על פירוש דיקדשו ידי לעושיהן היינו כמו דקל לפירות. ומה שייכות יש למע"י לידים בשלמא דקל לפירות שייך שיהי' הדקל לענין זה קדש. שפירותיו יהיו הקדש כמו שאם הי' מקדיש כל הדקל היו הפירות הקדש. אבל במע"י אטו אם היא גופא הי' קדוש הי' המלאכה קדוש. מה"ת לומר כן. והוא הוי רק כמו בקרדום של הקדש דאין המעשה קדוש. ואם כן איך שייך לומר דהידים יהיו קדוש שיהיו מע"י קדוש ג"כ. ונדחק דגם בידים, כח הידים הוא במע"י ע"ש. לכאורה יש ליישב קושית הרשב"א והיינו דגבי קונם ידי שאני עושה לפיך פשיטא דלק"מ דיש לומר דידים אסורי' ליה בהנאה לענין זה דלא יהנה במע"י. דשפיר נהנה במע"י מן הידים וגם לעיל בזה שאמר יקדשו ידיך. יש לומר דה"ק דהשעבוד שיש עליהם לעשות מלאכה יהי' גופא להקדש ויהיו הידים משועבדים להקדש היינו לעשות מלאכה להקדש, וכן המקדיש ידי עבדו בגיטין, נמצא דאין שוים הפירוש של יקדשו ידיך עם יקדשו ידי. דיקדשו ידי של אשה דמיירי בקונם שפיר שייך ידיהם לעושיהם כמו דקל לפירות, אבל גבי בעל בהקדש ממש ל"ש דקל לפירות, והפירוש יקדשו ידיך היינו שיעשה מלאכה להקדש, ומעתה מיושב דברי הר"ן והיינו דוקא באשה ביקדשו ידי הוא ל"ד דמע"י היינו ג"כ ידים לעושיהן, אבל ביקדשו ידיך שפיר פריך הש"ע והא לא אמר הכי דאין לפרש מע"י לעושיהן דזה לא מהני ולעשות פירוש חדש שיהי'