דרוש וחידוש ב פט

ובמע"י. ה"ה בהמחליף ובטבח דלאחר הקנין הוא ברשות הלוקח ונס"ב הלוקח דנאמן בעל הבהמה להוציא ממון. אך שדחה זה לפירוש הריב"א דתפיסה מספק לאו כלום. א"כ י"ל דטעמא ברישא משום חזקת מר"ק ע"ש. מבואר דבלא פי' הריב"א היה אפשר לפרש דההוכחה מרישא כמו שהבעל נאמן להוציא הכ"ק מהאב משום נס"ב האב ה"ה שהמוכר נאמן להוציא משום נס"ב הלוקח. וכן מבואר במרדכי, בשם הר"ר אביגדור כ"ץ דמפרש כן לקושטא דמלתא דההוכחה מרישא וכן צריכים אנו לומר לשיטת הר"ן דמפרש סיפא מנה לי דהוי ברי ע"ש. וליכא לאוכוחי מסיפא. וע"כ דההוכחה מרישא והיינו דמדמי' כמו דמוקמי' בחזקת שלא יצאת מרשות האב ומוציאים ממנו הכ"ק. ה"ה בקנין אחר שנתחזק לנו הקנין ונולד ספק ברשות הלוקח לא מבטלינן מספק חזקת הקנין ומוקמי' בחזקה שלא נתבטל הקנין ודומי' ממש להדדי

מעתה י"ל דכוונת הר"י כך הוא. והיינו דס"ל כשיטת הריב"א שזכרנו דתפיסה מספק לאו כלום הוא. ומש"ה הקשה לפירושו דמנה לאבא היינו שמא קשה מאי מייתי ותנא תונא. דאין לפרש דההוכחה מרישא ומכ"ק. ז"א דהוי חזקת מר"ק כיון דהוא תפוס מספק. משא"כ לפירש"י ניחא די"ל דההוכחה מרישא דמיירי אף בברי והוי להתופס חזקת ממון. וע"כ דמוציאים ממנו משום נס"ב. ודוק

וכ"ז אם נפרש בכוונת הריב"א דתליא בברי ושמא. אבל לפום דרכנו שכתבנו הקושי' על הר"י במק"ע. ונלע"ד ליישב בסגנון זה באופן אחר. והיינו דלא ס"ל כהריב"א דתפיסה מספק לא מהני. ואפ"ה הקשה שפיר דמאי מייתי ותנא תונא דאין לפרש דההוכחה מרישא ומקידושין דהא באמת שמואל מיירי במשך בעל החמור את הפרה ואמר דעל בעה"פ להביא ראיה משום דנס"ב. משמע דבלא סברת נס"ב היה הדין דעל בעל החמור להביא ראיה אף דהוא תפוס ברשות יהיה מאיזה טעם שיהיה עכ"פ ליכא הוכחה מרישא לסברא דנס"ב דהרי בלא הך סברא על בעה"ח להביא ראיה. והוי ג"כ דינא דמתני' שפיר דצריך האב להחזיר כ"ק כמו שצריך בעה"ח להחזיר הפרה. אבל לפי פירש"י א"ש. והיינו די"ל הא דס"ד דבלא סברא דנולד ס"ב על בעה"ח להביא ראיה היינו דמקרי נולד ספק בממון של בעה"ח שהיה ממונו מתחלה ובממונא נמצא הריעותא ונימא שהוא בחזקת שהיה ממונו מתחלה לא נעשה ממון אחר. כמ"ש הר"ן לטעם דר"י א"ש ע"ש. וע"ז מייתי שפיר ותנא תונא כלה היינו דמוכח מסיפא דלאחר הקנין מקרי נולד ספק ברשות וממון של לוקח. דאל"כ דמקרי נולד הספק בממון האב אלא דהטעם בסיפא דחזקת הגוף עדיף מנולד ס"ב. מ"מ קשה כיון דמתני' מיירי בין בברי בין בשמא. עכ"פ בשמא אמאי על הבעל להביא ראיה הלא הוי שור שחוט לפניך ואין הו"א שיוציא בשמא כמו שתמה הר"י בפשיטות לעיל (דף לו). אע"כ דלא מקרי בסיפא שור שחוט דלא אתרע כלל חזקיה דאב. ומה שנמצא עתה מקרי נולד ספק בממון לוקח. וא"כ אמאי ברישא צריך להחזיר הכ"ק הא הוי ספק ברשות. אע"כ הטעם משום דנולד ס"ב האב דעדיין יש לו זכות בה במציאתה ובמע"י. וא"כ ה"ה במחליף ובטבח דנולד ספק ברשות הלוקח כדמוכח בסיפא המוכר נאמן להוציא, וכ"ז לפירש"י אבל לפי' ר"י דמנה לאבא היינו שמא וסיפא מנה לי הוי ברי וע"כ משום דבמלת נכנסה משתמע דטוענת ברי דהיא טוענת מסתמא ברי. ושפיר קשה מאי ותונא. דאין לפרש דהוא מרישא. אימא הטעם משום נולד ספק בממון האב שהיה בתחלה כמו דהיה ס"ד דעל בעה"ח להביא ראיה מה"ט. ומסיפא אין ראיה לסתור הך סברא דברי עם חזקת הגוף עדיף מכל החזקות שהוא רק בירור שהדין עם חזקת הגוף כמו שהטעים בהרא"ה ע"ש. ועולים דברי הר"י נכונים וברורים לענ"ד ודוק היטב

מעתה אם נפרש דר"א בא לשנויי קושי' דאביי משתתארס אין עד שלא תתארס לא. ולזה משני דסיפא מנה לי בידך. ע"כ הכי פירושו. דסיפא מיירי בין בברי ובין בשמא. ובברי לא מהני ראיה משתתארס. ושאני רישא דאף ברי לא מהני דהוי מנה לאבא. אבל בשמא הדין דלא מהני ראיה משתתארס כיון דנולד ספק ברשות האב והוי עכ"פ שור שחוט לפניך ולא מהני חזקת הגוף כנ"ל

ועתה נבוא ליישב דברי הרא"ש דמתחלה ניישב קושי' הב"ש ושני תמיהות בענין גט שכתבנו. והיינו די"ל דגם ר"א מודה דנולד ס"ב עדיף מברי וחזקה דגופא וכרבא. רק בא ליישב דמשמע ברישא דצריך האב להחזיר הכ"ק וס"ל לר"א אף דנולד ס"ב הוא כחזקה גדולה. מ"מ כיון דיש להאב ב' חזקות חזקת ממון דהוא תפוס ברשות וחזקת הגוף הוי חזקה דנולד ס"ב וכאן נמצא וכו' חדא במקום תרתי ולזה אמר דהוי מנה לאבא. היינו דחזקת הגוף דבת לא מהני. מעתה גם לר"א צריכין אנו לשינוי' חזקה א"א שותה וכו'. וגם ליכא נ"מ במומים שאינם נבדקים כקושי' הב"ש דממנ"פ דלענין כתובה גם לר"א נולד ס"ב עדיף מחזקת הגוף. ולענין קידושין ליכא חזקת הגוף דהוי מנה לאבא וכו'. וגם לענין גט ליכא נ"מ דליכא אלא חזקת הגוף ולא מהני במקום נולד ס"ב ומש"ה פסק הטור דא"צ גט וליכא נ"מ רק בבוגרת ולכ"ק דלר"א הוי ב' חזקות ועל הבעל להביא ראיה להוציא כ"ק. וע"ז כתב הרא"ש דגם לרבא הוא כמו נכנסה וליכא שום נ"מ בין רבא לר"א ועולים דברי הרא"ש כהוגן

ועפ"ז י"ל דזהו כוונת הרא"ש במ"ש וכן מוכח מתוס' והיינו דס"ל כהריב"א דתפיסה מספק לאו כלום הוא. וגם מפרש דההוכחה מרישא כדמוכח בתוס', וכמ"ש והיינו ע"כ דההוכחה מרישא ולקידושי'. דתהני התפיסה בברי וכדרך הראשון שכתבנו בפירוש הר"י. וקשה אימא דבאמת מהני ברי והא דלא תני עד שיאמר ברי לי משום דמיירי אף בכתובה וכמ"ש מהרי"ט. וצ"ל דס"ל דלישנא דצריך להביא ראיה דלא מהני ברי קאי אכלהו אף אכ"ק משום דמיירי בכל אופנים. וא"כ ל"ל דר"א בא לשינויי' אתקפתא דאביי משתתארס אין עד שלא תתארס לא. ז"א דעדיין קשה אמאי נאמן האב בשמא הא הוי שור שחוט וכנ"ל. וגם ל"ל דלהכי לא קתני ראיה משתתארס משום דמיירי אף בברי. ז"א דהא ע"כ הדיוק קאי אכל אופנים כמו שהוכיח ותנא תונא כלה כנ"ל. ולזה הוכיח הרא"ש דר"א לא בעי לשנויי' אתקפת' דאביי רק דינא קאמר. וא"כ יש לנו למעט הפלוגתא ולומר דר"א קאי אכ"ק דהוי חדא במקום תרתי. כנלע"ד. ויפה עולים דברי הרא"ש ודוק היטב. ועפ"ז מיושב דברי הרי"ף לשיטת הר"ן דמפרש אליבא דאמת דעל בעה"ח להביא ראיה דס"ל דפירוש מנה לי בידך היינו ברי כמו שפי' הר"ן, וקשי' ליה מאי מייתי ותנא תונא. וצ"ל דקאי מרישא ולזה קשי' ליה דהא בלא סברא דנולד ס"ב היה הדין דעל בעה"ב להביא ראיה. אף דהוא תפוס. ושפיר קתני במתני' דצריך האב להחזיר הכ"ק וכנ"ל לזה הוכיח דבאמת כוונת שמואל על בעה"ח להביא ראיה ובלא סברא דנולד ס"ב היה הדין באמת על בעה"פ להביא ראיה. וא"כ יש לפרש ותנא תונא ארישא. ודוק

ואסיים במה דתמוהים דברי הר"ן בשמעתין שהעלה דר"י מודה דבסיפא דנולד ס"ב הבעל דעל הבעל להביא ראיה. ולר"ג ברישא בעי' ברי. א"כ יקשה סוגי' דלעיל ודף לו) דמשני על שני ברייתות דחרשת הא ר"ג הא ר"י. וע' בהר"ן לעיל דהוא ר"ג ור"י דמשארסתני נאנסתי ע"ש. וקשה ממנ"פ אי איכא שהות ליאנס תחתיו אף ר"י מודה דנאמנת ואף בשמא. ואי בליכא שהות לר"ג בעי' ברי. וע'

דף עט ע"ב מתני' נפלו לה עבדים ושפחות זקנים ימכרו וכו'. כתב הרא"ש דדוקא הוא יכול למכור. אבל היא אינה יכולה לכופו למכור, ע"ש. ויש לעיין. דלכאורה זהו רק הרא"ש לשיטתו דנראה דס"ל דגם לרבנן הולד שפחה דוקא לאשה דהולד שייכא לאמה מטעם שמא תמות. וכ"נ בדעת הרא"ה. אבל מע"י דשפחה לבעל. א"כ מש"ה א"י לכופו למכור והוא משתמש בהם דאף דזקנים הם, ואפשר דגם לחנניה חיישי' למיתה מ"מ כיון דהוא אינו מכלה הקרן לא הוי כמו מקים עז לחלב. וגם בשביל המיתה לא הוי מע"י קרן כמו לרבנן. כיון דל"ש מע"י לגוף השפחה. אבל לשיטת רש"י נראה ברור דלרבנן דחנניה גם מע"י דשפחה הוי רק קרן. וראיה לזה ממ"ש רש"י בהא דהגונב ולד בהמה דס"ד דהולד לאשה מטעם שמא תמות. וילקח בו קרקע והוא אוכל פירות. ע"ש. הרי אף דהדין דימכור ול"ש לומר דהולד במקום אימא קאי. דהא מיד יכול למכרו. והוי רק כמע"י אפ"ה הוא לאשה. וה"ה למסקנא בשפחה. וכן מדוייק ברש"י שכתב גם בעז לחלבה משום דאיכא עורה. אבל בלא"ה חיישי' שמא תמות. אף דהחלב הוי כמו מע"י. ואפשר דהוכיח רש"י כן מהא דס"ד בולד בהמת מלוג דהכפל לאשה. ולא נקט בבהמה גופא. אע"כ דבבהמה גופא פשיטא דלאשה דהוי כמו מע"י דג"כ לאשה. וא"כ י"ל דבנפלו זקנים גם לחנניה חיישי' למיתה ולא הוי קרן רק המע"י כמו לרבנן בילדי'. או אפשר דלחנניה גם לרש"י לא חיישי' למיתה מטעם דהוא לא מכלה הקרן. וגם בזקנים כן. ועיין. ובנתיבות המשפט הקשה על הרא"ש דאימא