דרוש וחידוש ב פו

בן שטח. אבל בקרקע לא הוי מלתא דפסיק' דגובה בליתנהו בעינייהו דאפשר דלא שיעבד נכסיו לאחריות. וק"ל

דף נו תד"ה הר"ז מקודשת. אבל גבי נזקין ל"ש למימר הכי וכו'. ויש לעיין דא"כ בע"מ שאין לך עלי אונאה ג"כ כן. דהוא ממש אין לך עלי דין נזק

ע"ב תד"ה הא דרבנן. תימא הכא שמעי' לי' לר"מ וכו' והכא גבי כתובה וכו'. מזה נסתר סברת הלח"מ פי"ב מהל' אישות דמ' בעילת זנות הוי איסור. דלפ"ז קושית תוס' במקומה עומדת דגם בכתובה הוי איסור. וע' בנתיבות המשפט שהקשה על לח"מ הנ"ל מדברי הש"ס דפריך אר"מ. והא שמעי' לר"מ וכו' הא הכא הוי איסור. וע"ש. ובאמת לק"מ דהש"ס פריך שפיר דהא מ"מ הוי רק איסור דרבנן. ולר"מ לא ס"ל ע"כ חכמים עשו חיזוק כשל תורה דהא ס"ל במתני' דהכותב דיכול להתנות שלא יירש. וכמ"ש בפ"י בשמעתין. והרי ר"מ ס"ל דבממון ג"כ מתנה על מה שכ' בתור' תנאו בטל. וע"כ דחכמים לא עשו חיזוק אף כשל תורה וא"כ שפיר פריך הש"ס. או דהש"ס פריך מדלא קתני בדברי ר"מ כתובה כמ"ש תוס' בשמעתין. ופשוט

דף נז גמרא הלכ' כר"מ בגזרותיו. ע' בריטב"א דמפרש דטעמ' דר"מ דגזר אית לה ולא ידעה אטו באמת לית: לה ע"ש. ותמהני על דבריו דהא גופא קשה דבלית לה גופא לא הו"ל לפסוק כר"מ רק כר"י ור"י דלא ס"ל ב"ז, זולת שנאמר דגם ר"י ס"ל בלית לה כלל הוי ב"ז רק פלוגתייהו בפוחת וסבר ר"י דעד מחצה לא הוי ב"ז, ודומה לזה מצינו בחבלה לר"מ, בב"ק (דף פח) ע"ש בשיטה מקובצת, והא דאמרי' לעיל (דף נא) מני ר"מ היא דאמר כל הפוחת היינו דלר"י הוי רק ב"ז אבל מ"מ אינה גובה דתנאי מהני דאי משום מתנה שלא כדין זהו גם בפוחת ולענין תנאי אין חילוק רק לענין ב"ז, אע"כ דאתי' כר"מ דאמר כל הפוחת. והיינו בתנאי וכדדייקי' בשמעתין דס"ל דתנאי בטל. וק"ל

אולם לסברת לח"מ הנ"ל א"א לומר כן. דא"כ דלר"י בלית לה כלל הוי ב"ז ממילא לא מהני תנאי שלא יהיה לה כלל דהוי איסור וחכמים עשו חיזוק כשל תורה. א"כ שפיר קשה מאי פריך מני ר"מ אימא דהוא כר"י והא דגובה היינו דתנאי בטל. והא דבפוחת תנאו קיים לדעת השיטה מקובצת היינו דבפוחת הוי רק תנאי שבממון אבל במתנה על כולו הוי איסור דתנאו בטל. וגם לענין תנאי יש לחלק בין מקצת לכולו, ולא פריך הש"ס מידי. אע"כ דר"י לית לי' ב"ז אף באין לה כלל. ודוק

מתני' כשם שנותנים לאשה כך נותנים לאיש. ע' ברא"ה שכתב וז"ל נראה לפרש דלבחור נותנים שנים עשר חודש. ולאלמון שלשים יום עכ"ל. והיינו כדעת הרא"ש כדמשמע מהירושלמי. ואח"כ כתב ברא"ה בברייתא דמביא הש"ס תני' המארס את הבתולה בין שתבעה היא וכו' נותנים לה י"ב חודש וכו' וז"ל הרא"ה ואע"פ שלא אמרו יב"ח אלא לקשט א"ע אע"פ שהיא רוצה יכול הוא לעכב כדי שתפרנס א"ע יפה, עכ"ל. ולא הבנתי במאי קמיירי אם בהוא בחור מאי צ"ל דטוען שתפרנס א"ע יפה. ולא בפשוטו דמעכב שרוצה לפרנס א"ע. כמו בבחור שנשא אלמנה. ואם מיירי בהוא אלמון ואעפ"כ יכול לומר שתפרנס א"ע יפה. א"כ בכ"פ באלמון שנשא יש לו יב"ח והיאך כתב בתחלת דבריו ולאלמון ל' יום. והיה נראה לדעת הרא"ה דבאלמון שנשא בתולה הדין כך בתובעת מיד אחר אירוסי' ואומרת שרוצית לינשא יכול הוא לעכב שתעכב יב"ח לפרנס א"ע יפה. ומזה מיירי הרא"ה בפירוש הברייתא, אבל אם כבר ארוסה זמן רב ותובעת ואומרת שהכינה כבר מיום האירוסין ולא תבעה כי יודעת שהוא א"צ רק ל' יום כיון שהוא אלמון בזה הדין עמה דאין נותנים לו רק ל' יום ואינה צריכה לתובעו רק ל' יום מקודם בתנאי שיכלו ל' יום בכלות יב"ח מיום אירוסי'. כנלע"ד בדעת הרא"ה. וק"ל

דף נח רש"י ד"ה קמייתא משנה ראשונה וכו'. יש לעיין האיך כתב רש"י לעיל (דף מב ע"ב) דטעמא דר"א דאמר מסירתה לכל אף לתרומה משום דסבר דחשש הוא משום שמא ימזוג ומהני מסר. וקשה ל"ל מסר הא גם הלך מהני והיכי קתני עלה הלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל ה"ה ברשות האב. וצ"ל דהא דבהלך מהני ולא חיישי' לשמא ימזוג היינו למשנה ראשונה דמהני הגיע זמן. אף דעדיין היא אצל משפחתה. אבל למשנה אחרונה דס"ל דגם בהגיע זמן חיישי' לשמא ימזוג ה"ה בהלך. ובעי' דוקא מסר. ור"א קאי למשנה אחרונה

אמנם באמת עדיין קשה לפ"ז דר"א סבר דלמשנה אחרונה ג"כ הטעם שמא ימזוג. וג' מחלוקות בדבר דעולא סבר למשנה ראשונה שמא ימזוג ולמשנה אחרונה משום סמפון. ורב שמואל בר יהודה סבר גם למשנה ראשונה משום סמפון. ור"א סבר גם למשנה אחרונה שמא ימזוג. וכ"כ להדי' בשיטה מקובצת פ' נערה. אם כן היכי אמרינן בקידושין אפלוגתא דבן בג בג וריב"ב דא"ב קבל מסר והלך. אימא דגם ריב"ב סבר כמשנה אחרונה ומשום שמא ימזוג וה"ה בהלך וכנ"ל. אע"כ דגם למשנה אחרונה מהני הלך להוציא מחשש שמא ימזוג ועדיף מהגיע זמן. אם כן הדר' קושי' הנ"ל לדוכתי' על ר"א דאמר מסירתה לכל וכו' הא גם הלך מהני. תו יש לעיין במ"ש תוס' לעיל (דף מח ע"ב) ד"ה ר"א אמר וכו' ועוד אור"י דמצינן לפרש דא"ב וכו' וקשה לפ"ז מאי פריך הש"ס תיובתא אימא דהברייתא כריב"ק דחש לשמא ימזוג ולא מהני מסר. ור"א סבר כבן בג בג דמעולם לא חיישי' לשמא ימזוג רק לסמפון ומהני מסר. בשלמא לפירש"י לא קשה להיפוך אימא דהברייתא כבן בג בג דחיישי' לסמפון ולא מהני מסר. ור"א סבר כריב"ב דל"ת לסמפון רק לשמא ימזוג ומהני מסר. משום די"ל דתיובתא דכלהו היינו באמת אאינך דברים חוץ מתרומה. וכן לפי' תוספות דמפרש דתיובתא דכלהו היינו רק לתרומה. ותיובתא דר"א ג"כ לק"מ כיון דאינהו מפרשי' דלמשנה אחרונה בודאי חיישי' לסמפון שפיר פריך מברייתא דמוכח דבמסר חיישי' לסמפון. וכ"ז פשוט. וראיתי אח"כ גם בפ"י שהאריך בזה וכ' ככל זה. אולם על הך תירץ של ר"י קשה לשיטתייהו דתיובת' דכלהו הוא רק לר"א. תיקש' מאי פריך אימא דר"א לא סבר רק סמפון ומהני מסר וברייתא אתי' כריב"ב דחיישי' לשמא ימזוג. וצ"ע

דף נח ע"ב מתני' המקדיש מ"י אשתו וכו'. לשון הרמב"ם פי"ב מהל' נדרים. האשה שאמרה יקדשו ידי לעושיהם או שנדרה שלא יהנה במע"י וכו' ואע"ג בהקדש וכו'. והנה במה שכ' הרמב"ם דיקדשו ידי' צריך להפר מטעם שמא יגרשנה. אף דהוא רק קד"ד. י"ל כמ"ש הב"ש (סי' פא) דלדידן דקיי"ל כר"ה דבידה לומר איני נזונית וא"ע לא מקרי גרושין לב"ל. או דהרמב"ם לטעמו דמשמעות דבריו בהל' ערכין לפ"מ דפסק כר"ת דק"ד ג"כ מפקיע מידי שעבוד, וכמ"ש הה"מ לדעת הרמב"ם בהל' לוה. אולם במ"ש הרמב"ם דנדר שלא יהנה במע"י צריך הפרה. הוא תמוה דהא המלאכה לב"ל. וכן תמה הר"ן בשמעתין הכ"מ תירץ דס"ל להרמב"ם הואיל דמצינו בקה"ג מפקיע מידי שעבוד אף דהוי קצת אינו ברשותו. משום הכי חל קדה"ג על דשלב"ל ע"ש, ודבריו תמוהים לענ"ד לשיטת הרמב"ם דק"ד ג"כ מפקיע מידי שעבוד הרי אף דמפקיע מידי שעבוד אפ"ה לא חל עליו לב"ל. וא"כ אימא אף קדה"ג כן. וכן כ' בשיטה מקובצת בשם הרבה ראשונים דלמסקנא נשאר ממילא תירוצא דר"י קונמות קאמרת שאני קונמות מתוך שאדם אוסר פירות חבירו עליו וכו' דהא דדחי ליה אביי יאסר דשלב"ל על חבירו שכן א"א אוסר פירות חבירו על חבירו. היינו בלא בא לעולם דגרושין דעכשיו הוא ממש פירות חבירו. אבל בפירותיו ממש יכול לאסור בקונמות אף בדשלב"ל. ומש"ה למסקנא דגרושין לא הוי לב"ל כיון דמדינא מפקיע מידי שעבוד הוי פירותיו ויכולה לאסור אף מע"י שלב"ל, ולא צריכים לשנויי דיקדשו ידי ע"ש

אמנם עדיין ירשה לשיטת הרמב"ם דפסק כר"ת קשה לישנא דש"ס שאני קונמות דקה"ג נינהו הא באמת אף ק"ד מפקיע מד"ש, בשלמא על שיטת ר"ת לחוד לק"מ דיש לומר כתירוץ הרשב"א דגיטין דקה"ג היינו שחל על גוף ידים דלא הוי מע"י דשלב"ל ע"ש. אבל לשיטת הרמב"ם ליתא להך תירוצא דהרי דקונמות דמיני' מיירי הש"ס לא בעי דליחול על גוף ידים וסגי באוסרה מע"י. ואם כן לשיטת הרמב"ם דפסק כר"ת וגם פסק דקונמות חל על דשלב"ל קשה דברי הש"ס דקדה"ג הוא. גם יש לע' מאין הוציא הרמב"ם דלמסקנא לא צריכין לשנויי דיקדשו ידי. ונראה עפמ"ש תוס' בשמעתין ד"ה ר' עקיבא, וא"ת והאיך יכולה להדירו וכו' וי"ל דוקא בעיקר מע"י וכו' ויש לע' בשורש סברת תוס'. כי