דרוש וחידוש ב מג

דברים תמוהים הם בפשוטו דהא משמע דפרכי' רק על ר"י. ולפי הנחה זו יקשה יותר גם על ר"א הא הת"ק ס"ל בודאי דאינו יוצאה ודלמא גם לר"נ ס"ל דא"י ופליגי רק בלא גבו וברייתא דגבו מחזירים הוא רק לצי"ש ומנ"ל דיוצאה. ואדפרכי' על ר"י דחייב לצי"ש נפרוך על ר"א דלחייב רק לצי"ש, ולפי דברינו הנ"ל ניחא די"ל דר"א באמת ס"ל דלא פליגי בדינא דיוצאה אלא דלכ"ע ס"ל דיוצאה או דת"ק לא דריש וחי אחיך עמך ורק יוצאה מטעם א"ע לא מהני וליכא עשה אבל ר"י דע"כ ס"ל כת"ק דאינו יוצאה ושפיר דייק דלמעט בפלוגת' עדיף ונימא דכ"ע ס"ל אינו יוצאה והא לא קשי' דנפרוך גם על ר"א דמנ"ל דפליגי בדרשה דוחי, דלמא כ"ע ס"ל דלא דרשי' ופלוגתייהו בלא גבו וא"כ גם אבק רבית יהא יוצאה מטעם א"ע לא מהני וכמ"ש לעיל, דז"א דא"כ לא משכחנא פתח לברייתא דהניח להם אביהם מעות של רבית דאמאי אין הבנים חייבים להחזיר, וע"כ מדרשא דוחי אחיך עמך לדידי' אזהר כו', וא"כ לר"א ניחא וס"ל בהחלט (אף) דלא דרשינן וחי אחיך עמך וליכא ניתק, (ור"נ וראב"י אי דמיירי בגבוי ודרשי' וחי אחיך עמך והוי ניתק, או דמיירי באמת בלא גבו) מ"מ מוכח דאיכא תנא דדריש וחי אחיך דהיינו ברייתא דהניח להם אביהם אבל לר"י שפיר דייקי'

בא"ד והיכא דלא גבה, ע' מהרש"א דמצדד דא"א לומר דבגבה לכ"ע פטור דניתק הכל והכריע בהיפוך דבגבה ודאי חייב דלאו דלא תשימון לא ניתק, והכרעתו יש לדחוק בקל, ולענ"ד י"ל בסברת המהרש"א דבגבה לכ"ע פטור דמה בכך דלא ניתק הלאו דלא תשיך הא מ"מ כיון דחייב ממון על הגביי' דהא קיימי' עכשיו דיוצא איך חייב מלקות הא אינו לוקה ומשלם, ואף דנימא דעקר למפרע על הקציצה על לאו דלא תשיך, הא מ"מ הקציצה ג"כ החיוב ממונא דהא בלא קציצה לא היה חיוב להחזיר הגביי' דבלא קציצה הוי רק אבק רבית דא"י, וא"כ דמי ממש להא דאמרי' בכתובות הזורק חץ וקרע שיראין בהליכתו דפטור כיון דא"א להנחה בלא עקירה ה"נ א"א לחייבו ממין על הגביי' בלא קציצה, וא"כ נימא דאינו לוקה ומשלם, ואף ללישנא בתרא דכתובות שם מטעם דא"א לאהדורי וה"נ אפשר לאהדורי מ"מ ניחא לת"ק דמחייב בלא גבה שפיר י"ל דגם בגבה חייב דאף דעכשיו שגבה איגלאי דהקציצה הי' מחייב ממון, מ"מ בשעה שנתחייב מלקות עדיין היה אפשר לאהדורי שלא לגבות ולא היה כאן חיוב ממון, אבל לר"נ וראב"י בלא גבוי ליכא לא תשימון רק בגבוי וא"כ לא משכחת בלא ממון דאם יהדר ולא יגבה גם לא תשימון ליכא, ואם יגבה ממילא היה משעת הקציצה החיוב ממון, מ"מ אפשר לדחוק קצת אבל עכ"פ ללישנא קמא דא"א להנחה בלא הגבהה בודאי ליתא לסברת מהרש"א

בא"ד וי"ל דהיינו כשהערב לא קיבל וכו'. נראה ביאור כוונתם דערב קבלן דהוי ג"כ שם לוה עליו, אלא דמתלי דאם המלוה גובה מהלוה ממילא לא היה על הערב שם לוה ומלוה דמה שהמלוה גובה מהלוה הוא מצד עצמו, אבל אי המלוה גובה מהערב והערב גובה מהלוה בזה הוי הערב לוה ומלוה דמה ששילם להמלוה לא היה בשביל הלוה לדונו דמה שנתן הקרן והרבית היה עבור מה שנתחייב הלוה למלוה ומה ששילם הוא חוזר ונוטל מהלוה וליכא עליו איסור רבית כמו דאמרי' כן בערב דאינו קבלן, אלא דבקבלן אמרי' דמה ששילם למלוה היינו בשביל עצמו דגם הוא היה חייב דג"כ שם לוה עליו ומה שגובה מהלוה אח"כ דהיינו דהוי כאלו לוה מהמלוה והלוה, וזהו כונתם דמה דאמרי' לקמן דערב עובר רק על ל"ת היינו היכא דהמלוה גבה מהלוה בעצמו, אבל הכא מיירי שהערב קיבל מהלוה היינו שהוא גבה לעצמו ומה שנתנו להמלוה היינו ג"כ בשביל עצמו, ומצאתי בעזה"י זה היסוד בדברי הרמב"ן בת' סי' רכ"ד, ואך עדיין איני מבין כראוי דמה הוצרכו לאוקמי בקבל רבית מהלוה ונתנו להמלוה דבזה אפשר לפקפק דקבל בתורת שליחות והביא להמלוה מעות של הלוה, וכאחר שהביאו דמי, אמאי לא מוקי בפשוטו דהמלוה תבע להערב וגבה ממנו ואח"כ חזר הערב וגבה מהלוה, וע' בדברי הרמב"ן הנ"ל שהקשה דא"כ אמאי פוטר להערב הא הערב הוה לוה ומלוה במה שנתן הרבית למלוה עבור הלוה וקא עבר על לא תשיך כדין לוה דעלמא ולאו זה הוא לא ניתק לעשה

דף סב ע"ב תד"ה לקח הימנו חטים, ונקט רישא לרבותא דסיפא, לענ"ד י"ל עוד לפ"מ דכ' הרמב"ם בארווח ליה זימנא וקצץ לו הרבית לא מקרי רבית דאורייתא דבעי דוקא קצץ בשעת מתן מעות ממש כדכתיב את כספך לא תתן, ולכאורה יקשה איך נקט במשנתינו איזה תרבית דמשמע דהוי דרבנן כיון דהוי דרך ממכר הא בלא"ה לא הוי רק דרבנן כיון דפסיקתו על היין היה בעד החוב שהיה חייב לו בעד החטין וליכא רבית בשעת קציצה, וצ"ל כיון דעשה החטין כמלוה על היין הוי כנתינה ממש, ואף דלפי האמת מיירי דזקף במלוה, מ"מ כיון דנעשה בפ"א הזקיפה והפיסוק על היין הוי מעשה הזקיפה כמו נתינת מעות, ולפ"ז ממילא ניחא הא דנקט חטין ברישא דאילו היה נקט דהיה לו חוב אצל המוכר וקונה בחוב היין בזה בלא"ה לא היה רבית דאורייתא כיון דליכא קציצה בשעת נתינה, ולזה נקט בגוונא דחטין דהחוב מתחיל עכשיו בשעת הפיסוק על היין והוי קציצה בשעת מתן מעות והוי דרבנן רק מטעם שהוא דרך ממכר

בא"ד וא"ת אמאי תנא גבי יין אין לו כו'. בפשוטו היה נראה דאם היה לו יין היה נקנה לו עכ"פ היין בעד דינר זהב דכשיעור זה מגיע לו בעד החטים בהיתר והיה מרויח היוקר עכ"פ על היין של דינר זהב, אח"כ הראו לי שהפ"י כ"כ, ולענ"ד אפשר לומר דזכה בכל היין דהיינו בעד כל ל' דינרין והיוקר הוא שלו אלא דצריך ליתן לו בעד היין ה' דינרין מחמת איסור רבית דהחטין אבל מ"מ נקנה לו היין דאף דלמפרע לא היה לו מעות אצלו רק דינר זהב, מ"מ הוי כפוסק עמו בעד שלשים ונתן המעות בחזקת שלשים ונמצא חסר ה' דינרין דעכ"פ נקנה המקח כולו אלא דצריך להשלים כדאיתא בש"ע. תד"ה הרי שהיה נושה, דמלתא דל"ש. דבריהם תמוהים דמה מהני דהוא לא שכיח הא מדינא אינו קונה כיון דהוא מלוה, ולעיל גבי החליף דמי שור בפרה באמת ע"כ מיירי באומר בהנאת מחילת מלוה כמ"ש תוס' שם, וראיתי שהפ"י נתקשה בזה, והאריך לפרש דדברי תוס' קאי אברייתא דר"א דמתיר ביש לו ע"כ דמיירי בהנאת מחילת מלוה וא"כ גם באין לו כיון דיצא שער לישתרי וע"ש שנדחק בתירוצו דתוס', ולדברי הפ"י נצטרך לומר דתוס' ס"ל דביצא השער כיון דמינו מצוי בשוק הוי יש לו לגמרי ולא מקרי דשלב"ל וכדנראה מדברי הסמ"ע (סימן רט סקס"ג) דאלו לדעת הש"כ שם דמקרי דשלב"ל אלא דמ"מ קאי במי שפרע דבמקנה דשלב"ל קאי ג"כ במ"ש, אין כאן קושי' דדלמא דדוקא ביש לו דהוי קנין דאורייתא אבל באין לו דלא הוי קנין דאורייתא לא, ואולי י"ל דמ"מ קושייתם דכי היכי דבפוסק בבעין על שער שבשוק דלר"י דאף דליכא קנין מדאורייתא כיון דאין לו, מ"מ שרי מטעם דהוי קנין לענין מי שפרע וכמ"ש תוס' מקודם ה"נ בפוסק בחנם בהנאת מחילת מלוה דהוי קנין לענין מ"ש יהא שרי, ומה דלא הקשו בקיצור דמה הפרש יש בין פוסק במעות או בחנם כיון דממילא ליכא קנין דאורייתא רק לענין מ"ש וכיון דבתרווייהו איכא מ"ש לישתרי, דהיה אפשר לומר דבפוסק בחוב ואין לו כיון דהוי ב' חסרונות הא' מצר דהוי מלוה, והא' מצד דהוי דבר שלב"ל ליכא מ"ש. או די"ל דאף דבמקנה דשלב"ל הוי מ"ש כיון דמ"מ עשה מעשה נתינת הכסף אבל בחוב דליכא נתינת מעות כלל אין בו מ"ש, ולזה הקשו רק דכי היכי דבפוסק בבעין על השער דמותר מטעם מ"ש ה"נ בפוסק בהנאת מחילת מלוה על שאר לישתרי דהוי כמו פוסק במעות ממש בעין. ואולם לדברי הפ"י יקשה דמה הוצרכו לההקדמה דכיון דל"ש לא גזור. הא בלא"ה יקשה כיון דהנאת מחילת מלוה הוי כמו מעות ומהני מד"ת, א"כ אף אי מדרבנן לא קני לישתרי כמו בפוסק במעות בעין דמה לי בעין מה לי הנאת מחילת מלוה

והנלע"ד דדברי תוס' מצויינים במקומם ונכונים כפשוטן אברייתא דר"א דאמאי ביש לו אסור דמשמע דאין תקנה לזה, הא משכחת תקנה בפשיטות בהנאת מחילת מלוה דהוי קנין גמור והוי כמו מעות בעין כיון דמעולם לא היה שם הלואה ומשעת נתינת המעות היה עליו שם מכר בזה שרי וליכא צד רבית. אבל בפוסק במלוה כיון דמעיקרא היה עליו שם מלוה וגם עתה אינו מכר גמור כיון דמדרבנן אינו קונה ומחזי כרבית מה שזוכה ביוקרא. ולזה הוצרכו לההקדמה דבלא שכיח לא גזור ולא תקנו רבנן. וכיון דהוי קנין גמור ובודאי היוקר שלו מן הדין דברשותו אתייקיר ממילא אין כאן רבית ותירצו דמיירי שלא פטר ממנה עד שיתן לו החטין. הכוונה דבאמת אינו רוצה למחול לו החוב ולומר בהנאת מחילת מלוה דא"כ יהיה החוב מחול ואם יחזור המוכר מהמקח אף שיצטרך המוכר להחזיר