דרוש וחידוש ב מד

המעות. מ"מ יפסיד שעבודו משמת פסיקא עד שעת חזרת המקח. וגם כיון דהנאת מחילה הוה פחות שיווי הרבה מסך ההלואה ומפחד המלוה פן יחזור ולא יצטרך הלוה ליתן לו רק פרוטה ששוה המחילה דזהו המעות שנתן לו כיון דההלואה תיכף נסתלק בעת המחילה. ולזה אינו רוצה לפסוק רק בההלואה דבזה אם יחזור יצטרך לפרוע לו חובו כמקדם. ובאמת אם רוצה לפסוק בהנאת מחילת מלוה שרי

דף סד ע"ב מתני' המלוה את חבירו כו' ולא ישכור הימנו בפחות. הרמב"ם פ"י מהל' מלוה ה"א כ' או ששכר ממנו בפחות וקצב הדבר שפוחת לו מן השכר וכו' ה"ז רבית קצוצה ע"ש. וע' במהריב"ל שהקשה מדברי הרמב"ם בפ' הנ"ל שכ' דבמשכנתא בנכייתא אף בבית הוא רק אבק רבית ואמאי לא הוי רבית קצוצה כמו בשוכר בפחות דהרי ע"כ גם במשכנתא הוי כקנין מדהוי בלא נכייתא ר"ק ע"ש. נלע"ד דר"ק לא הוי דאין כאן אגר נטר די"ל שעושה כן בעד פרוטה ששוכרו ממנו ומקדים לו השכירות דזהו מותר מטעם מרבין על השכר ושאני שכירות דעלמא אף היכא שמקדים לו השכירות מ"מ כיון שאומר שמלוה לו והוא ישכור בפחות כיון שאומר כן בשעת ההלואה הוי כאומר בשעת הלואה משכיר בפחות דאלולי בהלואה לא היה עושה כן אף בהקדמת שכירות. אבל היכא דנכייתא מגוף ההלואה שאמר כן בשעת ההלואה כיון דמקצת המעות שוכרו בפחות ולעולם אף בלתי הלואה הוא עושה כן מחמת פרוטה זו שמקדים לו. כנלענ"ד נכון. ובאמת צריכים לע' אמאי דהוי א"ר בנכייתא הלא לשכירות כזה שהוא מקדים לו המעות אין שייך שער קבוע דסתם השכירות הוא לבסוף. וא"כ כיון שזה שמוזיל אצלו לא הוי יצא שער ואין ראיה שעושה כן בשביל מותר הלואה ולישתרי. ודומה למ"ש תוס' (דף סג) ד"ה דא"ל יהיבנא לך כו'. ונלענ"ד דהפרש גדול יש ביניהם. דשאני בנידון דתוס' דהוא דרך מקח ומד"ת ל"ש בהו רבית ולא הוי כאן הלואה וחכמים אסרו רק כיון שלא נגמר מיד המקח הוי המעות עד עתה כמו הלואה, ולזה אסרו. רק היכא דמוכח דעושה כן בשביל הקדמת מעות. אבל היכא דאינו מוכח לא. אף בידע בנפשו שעושה כן בשביל הקדמת מעות מ"מ ליכא איסור כיון דלעולם אין כאן הלואה והאיסור רק דמחזי כרבית. מש"ה אם אינו ניכר כלל שום מלתא יתירתא אינו איסור. אבל בשאר א"ר כגון רבית שלא בשעת הלואה דתקנת חכמים שאסרו שלא יתן רבית אף בלא קציצה בזה אף שאינו ניכר מ"מ אם ידע בנפשו שעושה כן בשביל הלואה אסור דהאיסור לא מטעם מיחזי רק האיסור בעצמו שלא יתן רבית בשביל הלואה. כנלענ"ד נכון בסברא. ומזה יש לע' על התפל"מ שכ' (בסי' קעג) ליישב דברי הגה (סעיף כ) דא"צ שיהיה בידו אלא מעט. דכוונתו שיהיה בידו מה שמוזיל גביה וכו' שזה שבידו מוכר לו בעד פרוטה א' וזה מותר כיון שיש לו והשער בשיווי ע"ש. ובזה יש לע' דהא מ"מ עושה כן בשביל מותר הלואה אף דאינו ניכר די"ל שעושה כן בעד פרוטה א' שצריך לו מ"מ כיון שיודע שהוא בשביל הלואה ליתסר ודומה למשכנתא בנכייתא וצ"ל דשאני התם דהשער הוא דרך פסיקא ולא הלואה וע"ש דמשמע דבעי ג"כ יצא השער דלא מקרי פסיקא כלל אלא הלואה ע"ש

תד"ה ולא ישכור הימנו בפחות, ור"ת אמר דבית נמי וכו'. נראה מדבריהם דר"ת דחה להך תירוץ דא"כ גם בבית לישתרי דשמא יפול ואמאי אסור במתני' לשכור בפחות. אע"כ דחילוק אחר יש בין שמלוה מעותיו על חצר זה או לא כמ"ש בדבריהם, ותמוה לי מאד דהרי אם נימא דבנכייתא גם בבית הוי קרוב להפסד דשמא יפול. ע"כ צ"ל דאם נפל הבית אעפ"כ מנכה לו ולא דמי לההוא דאמרי' לקמן (דף עט) השוכר את החמור ומתה בחצי הדרך אין לו אלא שכרו של חצי הדרך. והכי פסקי' בש"ע וכן פסקינן בשוכר בית דאם נפל א"צ ליתן לו שכר וע"כ דבנכייתא אין הדין כן דע"ז הוא הנכיון בין יפול ובין לא יפול. וכיון שכן אמאי קשה להו ממתני' אימא דבאמת גם בבית מותר מטעם קרוב לשכר ולהפסד ושאני מתני' דלא ישכיר דהוא רק שכירות ופשיטא דהדין דאם נפל א"צ ליתן לו שכירות וליכא הפסד כלל. ואם נימא דתוס' ס"ל גם בנכייתא הוי רק שכירות ואם נפל פסידא דמשכיר. א"כ היכי ס"ד לומר דהוי קרוב לשכר ולהפסד. ופשיטא דלא הקשו מידי על רש"י דשאני שדה שלא יעשה פירי דודאי פסידא דשוכר אבל בבית אם יפיל הוא פסידא דמשכיר. א"כ ממנ"פ לא הקשו תוס' מידי. וצלע"ג

דף סה ע"ב תד"ה לכשיהיה לי מעות. אבל כאן נהי דהוא יכול לפדות יורשים א"י לפדות. יש לע' לפ"ז בסוגיין דמגלה (דף כט) דאין מוכרים בהכ"נ אלא על תנאי שאם ירצו יחזירו. ומוקי לה התם כר"י דצד א' ברבית מותר. ואמאי מהני הא היכא דלעולם יכולים לפדות הוי כמו משכנתא. וע' במ"ש תוס' בעירובין (דף לא ע"א) ד"ה והתני' ה"ז רבית גמורה וכו' בסוף דבריהם וצ"ל דרבית גמורה מדרבנן קאמר וכו'. יש לע' לפ"ז לר"י יהא משכנתא ר"ק דליכא ילפותא מבתי ערי חומה דשאני התם דצד א' ברבית הוא משא"כ משכנתא דלא הוי צד א' וכמ"ש תוס' אח"כ בדיבור שלאחריו. ודוחק לומר דר"י ס"ל מסברא דמשכנתא לא הוי ר"ק דבזה לא מצינו דפליגי. וצ"ע

דף ע"ב תד"ה שטר שיש בו רבית. בסוף הדבור. וי"ל כגון שיש עדים שמעידים שאנוסים היו מחמת נפשות ע"ש. ע"כ מיירי בכת"י יוצא ממקום אחר דאי באין כת"י יוצא ממק"א אף הם בעצמם נאמנים לומר אנוסים היינו מחמת נפשות במגו. וכ"כ להדיא לפרש בגד"ת וכיון דעל כרחך מיירי בכת"י יוצא ממק"א. א"כ הוי תרי ותרי כדאיתא להדיא בכתובות (דף כ) וע"כ אף בתרי ותרי אינו גובה מזמן שני כיון דלפי עדים אחרים הוא מוקדם וא"י לגבות מזמן ראשון וגזרו שמא יגבה מזמן ראשון. וכיון שכן יקשה לכאורה אמאי צריך התוס' לומר דהעדים אחרים אומרים שההלואה היתה בתשרי והקדימו העדים הזמן והוי רק הכחשה בעדות ולא הזמה וקיי"ל כר"ה דאמר זו באה בפ"ע ומעידה. וא"כ בלא טעמא דקנס היה הדין דמזמן השני יהי' השטר כשר כיון שכולם מודים שמזמן שני הוא אמת והוי השטר חתום בעדים דבאים בפ"ע ומעידים והרי אלו היו חותמים מעתה השטר היינו מכשירים וה"נ מזמן שני הוי כמו עדות אחרת, זולת שנאמר כיון שאומרים גם על עדים שעשו מעשה והקדימו הוי כמו הזמה שמעידים על העדים שהעידו שקר. ודלא כהרמב"ם דהיכא שאומרים עמנו הייתם וגם הלוה עמנו היה הוי הכחשה ולא הזמה והוי עדים פסולים. ומכאן ראיה לדברי ריב"ש שהביא בש"כ ססי' ל"ח דהזמה שלא בפניהם הוי מוכחשים ופסולים, דלשיטת הש"כ דשלא בפניהם הוי רק הכחשה וכשר לעדות אחרת, עדיין תקשי דלוקמי שהעידו כן שלא בפ"ע, ודוק וע' היטב בב"ח

ע"ב מתני' אין פוסקים על הפירות עד שיצא השער. יש לע' ואמאי אסור בלא יצא השער הא מקבל עליו זולא והוי קרוב לשכר ולהפסד דמותר כמו אי תקפה לעיל (בדף סד) ואף דתוס' כתבו (דף ע') דזהו דוקא דרך מקח ולא הלואה. וא"כ י"ל דגם בפסיקא כיון דל"ל ולא יצא השער ולא נתפס הקנין ומעות הלואה והוי הלואה בקרוב לשכר ולהפסד דאסור, מ"מ קשה מהא למה דאמרי' (דף סד) מה שעיזי חולבות מכור לך בכך וכך מותר, וע' ברש"י דהטעם דהוי קרוב לשכר ולהפסד כיון דמקבל בסך זה גם אם יהא מעט ע"ש, והיינו ע"כ אף באומר מה שעיזי חולבות למחר והשתא ליכא חלב מותר מטעם זה דאל"כ אלא כפשוטו דהולך לחלוב ומוכר לו מה שיחלוב היום דא"כ בלא"ה חלב מותר מטעם דיש לו ושרי לאזולי גביה ולא הוי הלואה כלל, אע"כ שמוכר לו חלב של מחר הרי אף דאין קנין נתפס מהיום דחלב של מחר הוי לב"ל ומעות הלואה, אפ"ה כיון דדרך מקח הוא שרי בקרוב לשכר ולהפסד. א"כ אף פסיקא לא יצא השער לישתרי מטעם זה. ומזה היה נראה דמה שעיזי חולבות למחר לא מקרי לב"ל דמצוי הוא דעבידי דאתי בודאי וכן הוא ברבינו ירוחם (נתיב יז) שכ' דמה שעיזי חולבות ומה שרחילי גוזזות אף שאינו עכשיו לא חלב ולא גיזה לא מקרי לב"ל ע"ש שלא כ' טעמא למלתא ומש"ה לא הוי כלל שם הלואה רק בלא טעם דקרוב לשכר ולהפסד היה אסור להוזיל גבי' מטעם יש לו, משום דמ"מ כיון שא"א ליתן לו מיד אסור. וגדולה מזו כ' תוס' ב"ב (דף פו ע"ב) ד"ה דינר ליום דהא דמרבין על השכר היינו דווקא בנכנס מיד לחנך הבית אבל בלא"ה לא ע"ש. אף דמ"מ כבר נקנה הבית לזכות דירתו לזמן שקבע אפ"ה אסור, ואף לדעת הרשב"א הובא בהה"מ שחולק בזה היינו דוקא בבית שאינו חסר כלום ובידו ליתנו מעכשיו משא"כ בחלב של מחרת שאין בידו ליתנו מעכשיו [ואפשר גם בבית ששכור לאחרים והשכירו לזה בהקדמת מעות שידור בו לאחר זמן שכירות של זה אף דנתפס הקנין מ"מ אסור לכ"ע כיון שא"י לקיים