דרוש וחידוש ב מב

אע"כ דלאו מה"ט אתינן עלה. ולזה משני דילפי' מקרא דוחי אחיך עמך. והא דבאמת דגם לרבא דא"ע לא מהני אבק רבית א"י היינו מהא דדרשי' לברי' לא אזהר. מזה מוכח דהכא ברבית הוא דא"ע לא מהני דמיד שקבל קנאה. ואפי' בע"ח לא הוי רק דמוטל עליו עשה להחזיר הרבית מש"ה אבק רבית דליכא עשה אינו יוצאה

גם י"ל דמאי דפרכי' מ"ט דר"א היינו דמסתמא קאמר אף דאתרו ביה דיוצאה בדיינים ויקשה הא קיי"ל בכל מקום דמלקא לקי ממונא לא משלם. וה"נ נימא הכא ואף דלס"ד כל כמה דלא ידעי' קרא דוחי אחיך עמך דמיניה ילפי' דלברי' לא אזהר הדין דלא זכה כלל ברבית כי יש גזילה בידו. כמ"ש תוס' ב"ק (דף קיב ע"א) וא"כ ל"ש בי' אינו לוקה ומשלם כיון דהוי בעינא כמו דקיי"ל במחתרת. מ"מ הא סתמא קאמר אף בנאבד הרבית מידו דצריך לשלם מכיסו ובזה יקשה הא אינו לוקה ומשלם. והא דפרכי' מ"ט דר"י היינו דר"י סתם קאמר אף בלא אתרו, א"כ דסתמא קאמר אף אם הרבית קיים דברשות הבעלים קאי. וק"ל:

תד"ה רבא אמר. לא בא אלא ליישב וכו'. ע' במהרש"א. לפענ"ד בפשוטו ניחא דלמסקנא דקיימי' תנאי היא לא מדייקי' לומר דאיידי דתנא סיפא בדידהו אלא קיימי' בפשוטו דדיוקא הא אביהם חייב להחזיר. דהאי תנא סבר באמת דיוצאה בדיינים. א"כ אף דרבא לעצמו סבר דא"י. מ"מ ס"ל דהך ברייתא ס"ל דיוצאה. וא"כ ממה דיורשים אינן מחוייבים להחזיר נפשוט דרשות יורש כרשות לוקח והיה מהראוי לפסוק עכ"פ לענין זה כהברייתא. ולזה דחו דלברי' לא אזהר ופשוט. (ודע דלישנא דתוס' ב"ק (דף קיב ע"א) במ"ש ולכך אינם חייבים להחזיר דמע"פ אינו גובה מהיורשים. לשון זה תמוה דהא קיי"ל מע"פ גובה מהיורשים והיה להו לומר עדים דהמעות אלו הם מטלטלין ואינם משתעבדים) ובעיקר מלתא מבואר בסוגיא דב"ק הנ"ל במה דבעי רמב"ח להוכיח דרשות יורש כרשות לוקח דמי. והי' ס"ל דהמלוה לא זכה הרבית וכגזילה אצלו. לכאורה קשה למה דאיתא בח"מ (סי' צו סי"ג) בשם ת' גאון דאשה שלוותה אם תודה שממון ההלואה מצוי בידה משתלם המלוה ממנה. וע' בב"י שם דה"ה אם ההלואה בעצמו אינו בעין אלא מה דאתי מחמתייהו הוא בעין. ולמד מזה דיש לזה קדימה לשאר בע"ח כיון דשלו עדיין הוא בעין דאף דאין נקנה להלוקח ורק דמים הוא חייב ע"ש. ולמד כן מדברי הרי"ף פרק המקבל דמדמי לה לעסקא א"כ כי היכי דבלוותה גובה מבעלה אף דהוי כיורש ולוקח מ"מ כל שהמעות הלואה עדיין בעין גובה מלוה. א"כ ה"נ מהראוי בלוה שמת והלואה עדיין בעין דגובה מהיורשין אף דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי ה"מ כי היכי דגובה מהבעל ה"נ גובה מיורשים. א"כ מה בכך דרשות יורש כרשות לוקח דמי הא אביהם כשאר בע"ח והמעות שנקנה לאביהם עדיין בעין. בזה י"ל דזו גרע דבעלמא דמה שזוכה רק מכחה כגון בעל ויורשים בזה בבעין צריכים לשלם. אבל הכא דאביהם לא זכה בזה כלל והיורשים המה הקונים מדין שינוי רשות והוי כיתומים שקנו מטלטלין. אמנם לפ"ז יהא מוכרח דתוס' לא ס"ל כתשו' גאון (ומה דנקטו בקושייתם דאף אם רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי'. הא אביהם זכה כשקיבל. והיורשים ירשוהו ואמאי גובה מהם הא מע"פ אינו גובה מהיורשים. או כמש"ל מטלטלי דיתמי לא משעבדי. ועדיפא היה להו להקשות דמה בכך דרשות יורש כרשות לוקח דמי הא באמת זכה אביהם במעות כשקיבל מהלוה, וא"כ המה באו מכחו וכיון דהמעות עדיין בעין לשתלם מהם ואולי דלא פסיקא להו להקשות בכח מדין זה. ולזה קושי' רק בדרך ממנ"פ) דמה הפרש יש בין אי רשות יורש כרשות לוקח או לא. הא בין כך וב"כ אביהם זכה במעות ונעשה רק בע"ח. ולפי תירוצם ניחא דלא זכה אביהם דהוי כגזל בידו. ושפיר י"ל כנ"ל כיון דהם זוכין מחמת עצמם מכח שינוי רשות הוי כיתומים שקנו מטלטלים. ויעויין בתשו' צמח צדק סי' קט"ז שהשיג על הב"ח דמדאמרי' להכי קרא לי' עסקא דמשמע דוקא בעסקא כיון דאין רשאי לאבדו. אבל בעלמא אע"ג דהוא בעין דהוי מטלטלין דיתמי מחלק שם בין זה לההוא דתשובת גאון הנ"ל דבעל אין לו זכות בממון אלא דאחרים הוא כיון שהוא בעין וממילא יטול הבע"ח ע"ש. והיינו דעכ"פ יש חילוק דיורשים דזוכים מעצמם משל אביהם זוכין גם בהלואה אף דהמעות בעין. אבל גבי בעל לא תקנו לו לזכות בשל אחרים במה שהוא בעין. ועדיין ל"ע לדינא. ובעיקר דברי תוס' שכתבו דרבא לעצמו ס"ל דרבית קצוצה א"י. הוא תמוה דהא מסוגיא דלקמן (דף סה ע"א) רבא אמר הלכתא מפקי' מיניה מבואר דס"ל לרבא דיוצא בדיינים. ויותר היה נ"ל לתרץ דרבא דאמר הכא מיתורא דקרא שמיע לי' ואליבא דר"י קאמר וליה לא שמיע ליה, וצע"ג

דף סב גמרא תנאי היא. קשה לי לפמ"ש דרבא דס"ל א"ע לא מהני מסברא הדין דיוצאה וצריכים לדרשא דלמורא ניתן ולא להשבון לאורויי דא"י. א"כ כיון דחזינן דראב"י ור"נ ס"ל דרשא דוחי אחיך עמך אהדר ליה כי היכי דניחי וממילא לא ס"ל דרשא הנ"ל דלמורא ניתן ולא להשבון. א"כ מנ"ל דת"ק פליג בתרתי דס"ל דרשא דלמורא ניתן ולא ס"ל דרשא דוחי אחיך עמך. דלמא פליג רק בהא דרשא דחי אחיך עמך דת"ק לא דרש לי' אבל לענין דרשא דלמורא ניתן גם ת"ק לא דריש ליה וממילא הדין דיוצאה דא"ע לא מהני אלא דלא הוי ניתק לעשה כיון דלא ילפי' מקרא דוחי אחיך עמך כמ"ש מהרש"א לעיל בשיטת תוס' דאף היכא דצריך לשלם מ"מ לא מקרי ניתק לעשה אם אין בו עשה אף דאם עביד לא מהני והוי גזל בידו וצריך להשיב מקרא דוהשיב את הגזילה. מ"מ לאו דרבית לא ניתק דאין בו עשה. וצ"ל דר"י ס"ל לחלוטין מסברא פשוטה דראוי לדרוש קרא דלמורא ניתן אם ליכא לימוד בהיפוך. וגם ר"נ וראב"י היו דורשים כן אילולי דאית להו לימוד בהיפוך מקרא דוחי אחיך עמך. א"כ דלת"ק דלא דריש וחי אחיך עמך ממילא קיימי' בדרשא דלמורא ניתן וליכא ב' פלוגתות דהא בהא תליא

גמרא מאי קסבר אי קסבר שטר העומד לגבות. לכאורה קשה לפי תירוצם הא' בתוס' לקמן (דף עב ע"א) ד"ה שטר שי"ב רבית דס"ל ברבית דאורייתא מפסלי העדים. א"כ הכא מיירי ברבית דאורייתא דהא מדין מלקות מיירי ומפסלי העדים ואיך מקרי שטר העומד לגבות הא השטר חספא בעלמא הוא. ובהכרח צ"ל דמיירי בכלול הקרן עם הרבית דעדים לא ידעו שהוא רבית. ובלא"ה נלענ"ד דצ"ל כן לפ"מ דמסתפק הרמב"ן בת' סי' רכ"ג הובא בב"י (סימן קסט) דשטר שיש בו רבית א"י להקנות הרבית לאחרים דלגבי הרבית הוי רק כמו בע"פ ואין בו דין שטר. א"כ אמאי הוי עומד לגבות אע"כ דמיירי בכלול הקרן עם הרבית ועשה הכל לקרן. ובזה מיושב הא דאמרי' בשמעתין הנ"מ דתנן וא"ע אלא עדים מה קא עביד. ולכאורה קשה דמה הוכיח מזה לסתור סברת המקשן דתלוי אי כגבוי דמי או לא. דלמא באמת הך מתני' ס"ל באמת כגבוי דמי. אבל אי לאו כגבוי דמי לא היה עובר אלא על לאו דלא תשימון לחוד. דאף די"ל דגבי עדים לאו כגבוי דמי דהא אין סופו לגבות מ"מ יש לפקפק כיון דע"י חתימתן הוי כגבוי מחשב מעשה כאלו הגבו בידים מלוה למלוה. ולפי הנ"ל דכיון דע"כ מיירי דעדים ידעו שהוא רבית א"כ ממילא העדים פסולים ולא הוי כגבוי. וא"כ האיך משכחת דעדים עוברים הא בידעו שהוא רבית הם פסולים ולא הוי כגבוי וליכא מעשה

והנה עדיין יש לע' דאיך אפשר לפרש דמיירי בכלול הקרן עם הרבית ועדים לא ידעו. א"כ איך שייך ללקות המלוה. במה ידעי' שהוא רבית דאף אם העדים אחרים מעידים שהוא רבית הוי כתרי ותרי והוי ספק ואין לוקין מספק. ואף אם אין כת"י יוצא ממקום אחר והיו האחרים נאמנים במגו דאי בעי שתקי היינו לגבי פסול השטר אבל לגבי התחייבות מלקות ל"ש כן דאי שתקי ולא קיימי ג"כ לא היה חיוב מלקות. ואף אלו שתקי והיו מעידים שהלוה בע"פ הא בע"פ קיימי' עכשיו דשימה לאו מלתא. גם בשרש היסוד עדיין לבי נוקפי דאף אם מיירי בכלול והעדים כשרים מ"מ כיון דמקצת השטר הוא רבית ואין עומד לגוביינא אין נידון בו דכגבוי דמי הא הרבית אינו עומד לגבות. אלא דהב"ד שלא היו יודעים היו מגבי' בטעות. אבל לדון בו דהוי כגבוי הא באמת מדינא מעולם לא עמד לגבות ואף אם נדחוק כפירש"י כיון דאם הוא כגבוי הדין דגובה הרבית כמו דא"י ה"נ גובה. א"כ י"ל דהיא גופא אנו דנין דהוי כגבוי ועומד לגבות, עכ"פ לפי' תוס' דקיימי' דרבית קצוצה יוצאה א"כ הדין דמוציאים כ"ש דאף אם יהיה הדין דכגבוי דאין מגביה וא"כ ממילא אין עומד לגבות וכי בשביל שיטעו הב"ד שלא ידעו שהוא רבית יהא מקרי עומד לגבות. וצ"ע

תד"ה לא מאי קום ועשה, כ"ש דא"ל שפיר טפי וכו' ע' בפ"י דמתרץ די"ל דכ"ע ס"ל דאין יוצאה וברייתא דמחזירים היינו לצי"ש ונידוק מיניה דחייב לצי"ש דלא כר"י דאמר א"מ אף לצי"ש