דרוש וחידוש ב קיח

אפשר שנתנו לה בנתיים. וכבר ראיתי להמפרשים המהרמ"ש והפ"י שהאריכו למעניתם זה בכה וזה בכה. ונתעוררו במקצת דברינו ואין פותר לדברי תוס' הללו לבאר איך שלא יתכן לאוקמי לאלתר כמ"ש דמודה שממנה נפל יותר מאלו היינו מפרשי' שאומר ליתנו לה. ואך קדוש א' ראיתי מדבר. ה"ה המהרש"ל בחדושיו שכ' על דברי תוס' הנ"ל דכיון שהבעל מודה שממנה נפל משמע שרוצה שיאמינו לו ואילו ראינו בידו מאי נ"מ לו במה שרוצה שיאמינו לו. ודבריו כספר החתום במ"ש שם. ואינו מובן מה שרצה בכל דבריו. ואך לדעתי נתכוון לקושי' זו דאכתי אמאי לא יתכן לאוקמי לאלתר הא אפשר לאוקמי שראינו ביד הבעל סמוך לנפילה ולא עבר שם אדם מעת שהלכו הבעל והאשה באותו מקום. ולזה כ' דמשמע שמודה שיאמינו שנתגרשה מכבר אע"ג שאין אנו מאמינים לו מ"מ הוא חושב שיאמינו לו שנתגרשה מכבר מזמן הכתוב בגט ואם נימא דראינו בידו סמוך לנפילה הרי אנו רואים שלא נתנו לה מקודם. ולענין מאי אומר שנתנו לה כבר. דהא אין נ"מ בזה כלום. כיון שיודע שאי אפשר שנתגרשה רק רגע סמוך לנפילה. אלא ש"מ שלא ראינוהו בידה כלל. ומש"ה לא משכחת לאלתר. והן הן דברי מהרש"ל אף שאין לשונו מכוון (ואך דברי מהרש"א שכ' שאין צורך לדברי מהרש"ל בדחוקיו ולא נחית לדברים הללו תמוה. דאיך נתפרשו לו דברי תוס' כלל)

ואולם לפ"ז ק' על תוס' למה להו לדחוקי כ"כ דמשמע ליה לר"ז דבזמן שהבעל מודה היינו שרוצה שיאמינו לו. הלא הדרך סלולה לפנינו ליישב ברווחה. דלא מצינו לאוקמי הברייתא במצאו לאלתר כיון דכל הטעם דכשר במצאו לאלתר ולא חיישינן דמשיירות שעברו שם מקודם נפל. משום דא"כ הו"ל לאשכוחי ב' גיטין. א"כ כיון שלא ראינו הנפילה ממש מן הבעל או מן האשה. חיישי' שמא משיירות הקודמי' נפל ויב"ש זה ואשתו לא אבדו גט כלל. ואי משום דאין הבעל חשוד לקלקלה כמ"ש תוס' לקמן ד"ה מעולם וכו' היינו אם באמת לא נתגרשה. משא"כ הכא אפשר שגרשה בגט אחר ואומר שגט הנמצא הוא שלו. כדי שתטרוף מלקוחות מזמן הכתוב בגט הנמצא וקנוניא עשה עמה. ואינו מכשילה כלל כיון שבאמת נתגרשה בגט אחר. ואי משום דלפ"ז אין חששא דאיסורא רק חשש ממון שתטרוף שלא כדין. וגבי ממון בלא"ה לא חיישי' לשני יב"ש. הא כפי מה שבררנו לעיל הטעם דלא חיישי' לגבי ממון לשני יב"ש. היינו משום דלא חיישינן לנפילה דאחרים. והיינו אם ידעינן שזה אבד גט ולא אחר (ובזה צדקו דברי הפ"י שהבאנו אות טי"ת רק שהשגנו עליו שם דבמתני' דגיטין דאיירי שהשליח בעצמו מצאו ויודע שאבדו לא הו"ל לחוש לנפילה דאחר). ואין לומר שתוס' הוכיחו דלא חיישי' שישקר הבעל משום קנוניא אף כשאינו מכשילה. דאל"כ תיקשי לר' זירא ללישנא קמא דמוקי לברייתא באש"מ והוחזקו ומנא ידעינן שמיוסף בן שמעון זה נפל כקושי' מהרש"א. וע"כ דמאמינים לבעל גם לגבי ממון או דל"ח לגבי ממון כלל לשני יב"ש אף שאפשר שלא נאבד מהם גט כלל, זה אינו דהרי הוכחנו דמ"ש כגון דידעי' שמיב"ש זה נפל לאו דוקא אלא דכיון שידעינן שזה עבר שם תולי' בו וכאלו ידעינן שממנו נפל דמי. וה"נ י"ל בברייתא דאיירי שהבעל והאשה עברו שם ולא נודע ממי נפל ואפ"ה נא חיישי' לאחרים כיון דלא שכיחא אחרים והם ראינו שהלכו שם. ונראה דתוס' לשיטתייהו אזל שכ' בב"מ (דף ז' ב') ד"ה בזמן שהבעל מודה וכו' דלא חיישי' לקנוניא וא"כ שפיר הוקשה להם דהו"ל לאוקמי הברייתא בלאלתר ואי משום דלמא לא נאבד מהם גט כלל והבעל משקר משום קנוניא הא לא חיישי' לקנוניא ולזה הוצרכו לדחוק או דלאלתר פשיטא. או דבזמן שהבעל מודה משמע שמודה שממנה נפל. וכמ"ש מהרש"ל בכוונתם. ואך למ"ש הש"מ שם בשם הרמב"ן דלעולם חיישי' לקנוניא וברייתא דמצא כתובה איירי שכתב בו שלא באחריות אתי שפיר הסוגיא ברווחה דלא מצי לאוקמי בלאלתר דכיון דלא ראינו הנפילה חיישי' לטריפה שלא כדין והבעל משקר משום קנוניא ודוק

(יד) ואחר שבררנו כל זה. נראה לתרץ מה שהקשינו באות בי"ת. דלהפוסקים דס"ל דהוחזק ולא שכיח חמיר משכיח ולא הוחזק דא"כ ר"ז דמוקי לברייתא באין ש"מ דמשמע דכיון שאין ש"מ כשר אף שהוחזק ובאמת הוחזק לר"ז פסול אף באש"מ. וביותר ק' לשיטת הרמב"ם כפי מה שבארנו דבריו ע"פ דרכו של הלח"מ. דהוכיח שיטתי' מדלא אמר ר"ז כאן בשיירות מצויות א"נ בהוחזקו וא"כ תיקשי בהא דקאמר כאן באש"מ. דהו"ל למימר אש"מ ולא הוחזקו. כיון דהוחזקו לחוד פסול. ואך לדברינו הנ"ל ניחא דכיון דהא דלא מוקי לברייתא בלאלתר היינו משום דלא משכחת לאלתר. דכיון דלא ראינו הנפילה ממש חיישי' שמא משקרים וגט הנמצא הוא מוקדם בזמן לאותו שנאבד. אע"ג דהבעל לא חשוד לקלקלה. מ"מ שמא גרשה בגט מעליא ועשה קנוניא כדי לטרוף מלקוחות מזמן הקדום. וכיון שכן דעיקר החשש משום ממון שפיר מהני אש"מ אע"ג דהוחזקו. דאע"ג דר"ז חייש לנפילה לגבי ממון. מ"מ קי"ל מאיסורא לענין שלא יופסל רק בש"מ והוחזקו ורק במתני' דגיטין דהחשש משום איסורא פסול בחדא לריעותא. והוחזקו ואש"מ פסול אף בלא שהה כדי ששהה שם אדם. וא"ש ודוק

(טו) עתה נבוא לבאר שיטת הרי"ף שהבאנו אות א', והיינו שהוקשה להרי"ף קושי' תוס' ורש"י דאמאי לא מוקמי ר"י ור"א מתני' וברייתא במצאו לאלתר. וכגון שראינו הגט ביד האשה. או הבעל. סמוך לנפילת הגט. דליכא לספוקי באחרים רק בדידהו. אם מן הבעל או מן האשה נפל. גם הוקשה לו הא דמצריך רב אשי נקב בצד אות פלונית. ולא סגי ליה בנקב בעלמא. למאי דקיימ"ל כרבה בב"ב דלא חיישי' לנפילה כלל. וכמו שפ' הרי"ף שם דמגבי' בשטר שכתוב בו ממך. משום דלא חיישי' לנפילה. וכמו שהקשינו באות חי"ת. ולא ניחא לי בתירוצו של הפ"י דאע"ג דחששא דשני יב"ש דרבנן לא סמכא אסימנים באשת איש משום חומרא. שזה דחוק. ולא כן משמעות הש"ס בב"מ (דף כז) דקאמר נ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים דמשמע דפשיטא להש"ס דאי סימנים דאוריי' סמכינן גם לענין איסור דא"א. וה"נ אם החשש שני יב"ש דרבנן הו"ל למימר דסמכינן אסימן אמצעי. ולזה הוכיח דקושי' הגמ' דמתני' וברייתא. לא משכחת כלל במצאו לאלתר. דכיון שא"א לאוקמי בראינו נפילת הגט מידם ממש. דממנ"פ הו"ל להחזיר לבעל או לאשה. למי שראינו נפילת הגט מידם וכמבואר לעיל אות י"ג בארוכה. וכיון שלא ראינו הנפילה מידם ממש. לא מהני אף אם לא עבר שם אדם אחר שהלך הבעל והאשה שם. דשמא לא נאבד מהם כלל. ומשקרים כדי לטרוף מלקוחות מזמן המוקדם שבגט הנמצא ובכה"ג הוי חששא דשני יב"ש מדאוריי'. כיון שלא ידענו כלל שיב"ש זה אבד גט, ומאי חזית שזה אבד. ולא האחר, דלמא יב"ש אחר אבד גיטו ולא זה. דבזה סברת הפ"י נכונה. דהיכא דלא ידעינן כלל שיב"ש זה אבד גט הוי חשש נפילה על יב"ש אחר לכ"ע. כיון דבע"כ נפל מאחד מהם. ולא ידענו ממי נפל. ואף דלפ"ז הוי החשש רק לגבי ממון. ובממון סמכינן אסימן אמצעי. היינו באבדה משום דניחא לי' למוצא אבדה כי היכי דליהדרו גם לו וכדאיתא התם בש"ס ובתוס' ד"ה [ואנא יהיבנא]. ולפ"ז א"ש דבב"מ ובגיטין שכ' הרי"ף דלא מהדרינן גט הנמצא אלא כר' ירמיה או כרב אשי. ולא מהני אם לא הוחזקו. וכר' זירא בלישנא בתרא. משום דהחשש דשני יב"ש מדאורייתא. משא"כ בפלוגתא דאיזהו לאלתר דקאי אמתני' דהשליח בעצמו מצאו דהחשש שני יב"ש רק דרבנן. כיון שיודע בעצמו שאבד גיטו. לא חיישי' מדאורייתא לנפילה דאחר. לא פסל הרי"ף אלא בהוחזק ושיירות מצויות. וכמו שהבין הבעל המאור והר"ן. ובלא"ה אף לזמן מרובה כשר ודוק

ע"כ מהגאון מו"ה בונם זצ"ל

השמטה גיטין דף נה בסוגיא דנודעה

הרמב"ם פ"ה ה"ז מהל' איסורי מזבח. הגונב או הגוזל וזה תמוה

(א) מה שכתב תחלה אפילו חטאת שכהנים וכו' מה רבותא בזה וכי בשביל שכהנים אוכלים את בשרה לא התכפרה. ואם הכוונה בזה שכתב שכהנים. שזה נתינת טעם כיון דאוכלי' בשרה הם עצבים שאוכלים גזילות והיינו כעולא, א"כ איך כתב אח"כ מפני תקנת המזבח אמרו שנודעה אינה מכפרת והיינו כר' יהודה

(ב) סיום דברי הרמב"ם וכן עולה. הא אדרבא עולה פשוט יותר כדאמרי' בסוגיא באוקימתא דר"י

(ג) דברי הרמב"ם (פי"ח הי"ד מהל' מעה"ק) גנב והקדיש וכו' ותמה הלח"מ דמדנקט שהוא כרת מדבריהם היינו כעולא. ואלו מדברי הרמב"ם הנ"ל דבנודעה אינה מכפרת מפני תיקון המזבח והיינו כר' יהודה: