דרוש וחידוש ב קיז

בניסן אמתני' דמשמע האמר תנו נותנים כקושית תוס' ד"ה הא אמר תנו נותנין. משום דלא תני הכי בהדיא וניחא ליה למפרך מברייתא דקתני בהדיא יחזיר

וליישב זה צריכים להקדים עוד הקדמה אחת מה שהק' מהרש"ל בחדושיו לבב"מ על הא שכ' תוס' שם וגם כי אין הבעל מודה אמאי לא יחזיר דדלמא מש"ה לא יחזיר דשמא גט הנמצא הוא מוקדם בזמן לגט שלה כקושית הגליון שם. ותי' הגליון הא ל"ש כאן כיון שהבעל אינו מודה. ותירץ דבאמת הא אמרי' אייתי ראיה ע"ש. והאו"ת (בסי' ס"ה סקכ"ב) כתב על קושית מהרש"ל דלק"מ. דהא קיימי עכשיו דראינו בידה. ובודאי איירי גם בלאלתר ולאלתר הא באמת לא חיישי' שמא מיב"ש אחר נפל. וא"כ אמאי לא יחזיר לה. וקושית הגליון לא היה אלא דלא הוי פשיטא למאי דקיימי תוספות בתירוץ זה דבלא ראינו בידה לא הוי לאלתר פשיטא כת"ד ע"ש

ולענ"ד צדקו דברי מהרש"ל דגם בראינו בידה והוא לאלתר איכא חששא דמוקדם. אם לא ראינו ממש שנפל מידה. והיינו עפמ"ש הרשב"א בטעמא דמ"ד כל שלא עבר שם אדם זה לאלתר. דמה בכך שלא עבר שם אדם מעת שנפל מיב"ש זה. הא אכתי י"ל דמשיירות שהלכו קודם שהלך יב"ש נפל גט מהם. ותי' דלשיירות הקודמים לא חיישינן שאם גט הנמצא הוא של אחר. גיטו של יב"ש זה היכן הלך. והו"ל לאשכוחי ב' גיטין. משא"כ בעבר שם אדם חיישי' שפיר שמשיירות הקודמים נפל גט זה. ושל יב"ש זה נדחף ברגלי האדם שעבר שם אחר שנאבד ממנו גיטו כן תמצית דבריו ע"ש

ולפ"ז שפיר הק' מהרש"ל דגם בראינו בידה ולא שהה כדי שיעבור שם אדם. דלמא גט הנמצא הוא של יב"ש אחר שמוקדם בזמן לגט הנמצא. ואי משום דהו"ל לאשכוחי ב' גיטין. שמא לא אבדה גט כלל. ומשקרת לומר שגט הנמצא הוא שלה כדי לטרוף מזמן המוקדם. וכפלא על האו"ת שהעלים עינו הבדולח מזה

ולפ"ז נתיישבו דברי רש"י הנ"ל היטב. והיינו דמהא דאין הבעל מודה לא מוכח דלא איירי בלאלתר. דגם בראינו בידה והוא לאלתר שייך חשש מוקדם דיב"ש אחר. ואי משום דבלא"ה יאמרו אייתי ראיה כמ"ש מהרש"ל. זה יתכן רק למ"ד יש לבעל פירות עד שעת נתינה. משא"כ למ"ד אין לבעל פירות משעת חתימה. גם אם נמסר אח"כ טורפת כדין (דהא ודאי לא מסתבר שיאמרו אייתי ראיה שאינו של יב"ש אחר. וכמו דפשיטא להפ"י והאו"ת שם] ולזה כ' דלאלתר פשיטא. וממנ"פ ק' דאם קמ"ל דלא חיישי' לשמא כ' בניסן. ושסומכים שהלקוחות יאמרו אייתי ראיה א"כ ע"כ צ"ל שיש לבעל פירות עד שעת נתינה ותיקשי סיפא דבאין הבעל מודה אמאי לא יחזיר הא ליב"ש אחר ליכא חששא. כיון דבאמת יאמרו אייתי ראיה וכמ"ש מהרש"ל, ואם אין לבעל פירות משעת חתימה דלא מצו הלקוחות לומר אייתי ראיה. דגם אם לא נמסר ביום הכתיבה טורפת כדין. א"כ בבעל מודה לא קמ"ל מידי דהא ל"ש לחוש לשמא כ' ליתן בניסן. וממנ"פ הוכיח לר"ז דלא איירי הברייתא בלאלתר וא"ש ודוק היטב

ואיברא לפי מה שלמד המהר"ם שיף בדברי רש"י ד"ה בזמן שהבעל מודה. שאומר ליתנו לה דלא ס"ל כמ"ש תוס' שאומר שממנה נפל. נסתר כל הבנין הנ"ל. דאם הפירוש שהבעל אינו אומר שקבלה ממנו הגט רק שמרוצה לגרשה בו. א"כ שפיר משכחת בלאלתר שראינו בידו שנאבד ממנו ולא שהה כדי שיעבור שם אדם, דבכה"ג לאו פשיטא שמחזירי' לאלתר כיון דלא היה עדיין בידה וכמ"ש מהרש"א דמש"ה במתני' דמצא גיטי נשים שייך לאשכוחי שפיר בלאלתר ובראינו ביד הבעל. ונראה ליישב. דלכאורה קשה להבין מאי דחקו לרש"י לפרש הא דקתני בזמן שהבעל מודה. שאומר ליתנו לה. ובפשטות מתפרש הלשון מודה דקאמר שמודה לדבריה שכבר גירשה בגט. ואך לרש"י לשיטתי' שפיר הוצרך לזה שכ' ד"ה מעולם וכו' לא חתמנו אלא ליב"ש זה. ולא ס"ל דאין הבעל חשוד לשקר במזיד כמ"ש תוס' ד"ה מעולם לא חתמנו וכו' א"כ ללישנא קמא דר' זירא דמוקי לברייתא באין ש"מ אע"ג דהוחזקו. ומנ"ל לתלות ביב"ש זה יותר מבאחר. כקושי' תוס' ד"ה כאן במקום וכו'. דהא ל"ש לתרוצי דידעינן דמיב"ש זה נפל. דהא בזמן שהבעל מודה משמע דממנה נפל. ולזה הוצרך רש"י לפרש דבזמן שהבעל מודה היינו שאומר ליתנו לה. ומשכחת שפיר שראינו גט ביד הבעל. ולפ"ז אתי שפיר דודאי אם מצינו לפרש הא דקתני בזמן שהבעל מודה שכבר נתן לה הגט. א"ש טפי. אלא דללישנא קמא ההכרח לומר דבזמן שהבעל מודה היינו שאומר ליתנו לה ומשכחת שפיר שראינו הגט בידו. משא"כ ללישנא בתרא שפיר י"ל דר"ז מפרש בזמן שהבעל מודה שכבר גרשם וללישנא בתרא בלא"ה ל"ק מנא ידעינן שיב"ש זה אבד גט דהא איירי בלא הוחזקו וכמו שנראה להדיא מדברי מהרש"א דקושי' תוס' מנא ידעינן. הוא רק לרבה דמכשיר גם בהוחזקו וכמשמעות לשונם. וא"כ ל"ש לאוקמי לאלתר ובראינו בידה. דא"כ פשיטא דיחזיר. וכפי מה שבררנו הא דהוצרך רש"י לפרושו דלאלתר פשיטא היינו לל"ב. דללישנא בתרא ליכא למימר משום דהו"ל לפלוגי. וללישנא קמא דהבעל מודה היינו שאומר ליתנו לה בלא"ה אתי שפיר דלא מוקי' ר"ז בלאלתר משום דהו"ל לפלוגי ושפיר נתקיימו דברינו הנ"ל ביישוב דברי רש"י ודוק

(יג) ולפ"ז מתורץ קושי' הרשב"א הנ"ל עפ"י דרכנו הנ"ל דלל"ק דר' זירא מכשיר בחדא לריעותא צ"ל דדייק למלתי' משטרי דחבו בר ננאי ולא מפליג בין איסור לממון. א"כ ע"כ לא ס"ל כרבה בהא דס"ל דלא חיישי' לנפילה וללישנא בתרא שפיר י"ל דסובר כוותי' בהא דל"ח לנפילה כיון דבאמת אינו מכשיר בחדא לריעותא. ונמצא דבין כך ובין כך צ"ל דפליג ארבה בחד מלתא ומש"ה סובר לישנא בתרא דמוטב לומר דר"ז לא חייש בממון לשני יב"ש וס' כוותי' דרבה בהא דלא חייש לנפילה כאן דקיימ"ל כוותי' דרבה בהא וכמו דס"ל לרבא דאותיות א"צ להביא ראיה. וגם בהא דפסול בחדא לריעותא קיימ"ל כן להלכה. וכיון דבין כך וכך צ"ל דפליג ארבה. מוטב לומר דפליג בזה דפוסל בחדא לריעותא וס' כוותי' בהא דסובר דלא חיישי' לנפילה

הנה הואלנו לבאר דברי רש"י ותוס' במה שנדחקו בפירוק הקושי' דאמאי לא מוקי ר"ז הברייתא בלאלתר. וחלקי ה' אמרה נפשי ליישב הקושי' ברווחה בס"ד. ותחלה נבאר מ"ש תוס' דבזמן שהבעל מודה משמע שאומר שממנה נפל. וצריכי' להבין הא גם אם הפירוש שאומר ליתנו לה ועדיין לא גרשה בגט זה איך אפשר לאוקמי בלאלתר והא ע"כ לא איירי שראינו שנפל מיד הבעל דא"כ כי אין הבעל מודה אמאי לא יחזיר לבעל הא ידעינן שממנו נפל. ובמתני' דמצא גיטי נשים ג"כ א"א לאוקמי בהכי דא"כ פשיטא שלא יחזיר לאשה אם לא אמר תנו. דגם אם לא היו חוששי' לנמלך אפילו הכי כל שאין הבעל כאן ואומר ליתנו לה ליכא סלקא דעתך ליתנו לה כיון שלא עשה אותנו שלוחים וכמו שהרגיש במהר"ם שיף ע"ש. וע"כ כוונת תוס' דבמתני' ובברייתא אי לאו דמשמעות בזמן שהבעל מודה שמודה שממנה נפל משכחת שראינו ביד הבעל סמוך לנפילה ולא חיישי' שמא מיב"ש אחר נפל כיון שאין ש"מ שם. ואך הספק אם לא נתן הבעל בינתים להאשה וממנה נפל. וכגון ששניהם עברו באותו המקום הבעל והאשה, ואח"כ לא עבר שם אדם דהשתא ליכא לספוקי באחר רק בדידהו דאפשר שמבעל נפל ואפשר שאחר שראינו בידו מסרו להאשה. (ודברי מהרש"א תמוהים במ"ש על תוס' ד"ה כאן במקום וכו' דבברייתא ליכא לאוקמי שידעינן שממנו נפל דהא אומר שממנה נפל. נראה מדעתו שהבין בדברי תוס' במ"ש שידעינן שמיב"ש זה נפל. היינו שראינו שנפל מיד הבעל וזה א"א לומר כלל לא בברייתא ולא במתני' כמבואר למעלה. וע"כ מ"ש שידעינן שממנו נפל היינו שראינו שעבר הבעל ולא אחר. וה"נ י"ל בברייתא שראינו שניהם עוברים ואפ"ה אפשר שממנה נפל ורק דבאחר ליכא לספוקי כיון שלא עבר שם אחר זולת הבעל והאשה. ותהלי"ת מצאתי אח"כ באסיפת זקנים שכ"כ דהברייתא איירי בהכי ע"ש, ואף לפי מה שיבואר כוונת תוס' עפ"י דברי מהרש"ל דבברייתא לא שייך לומר שראינו בידו של בעל כלל סמוך לנפילה. מ"מ הא מצינו לאוקמי הברייתא שלא ראינו בידו הגט כלל רק ששניהם הלכו שם. ואח"כ נמצא הגט. וכיון שאין שיירות מצויות לא תלינן שאחר עבר שם וכדברי האסיפת זקנים הנ"ל והוא ברור דמ"ש תוס' שידעינן שמיב"ש זה נפל לאו דוקא)

ואחר שבררנו שאילולא דמשמע שמודה שממנה נפל הו"מ לאוקמי בכה"ג שראינו בידו סמוך לנפילה קשה דאכתי מאי הועילו תוספות במ"ש דמשמע שמודה שממנה נפל. והא אעפ"כ משכחת שראינו אצלו סמוך לנפילה. והבעל והאשה עברו שם ולא ידענו אם מסרו לה בנתיים או לא. ושפיר משכחת שאומר שממנה נפל דהא