דרוש וחידוש ב קטז

ולשיטת הרמב"ן מדוקדק דברי הש"ס בהא דקאמר התם בב"ב ואיבעית אימא בפלוגתא דאביי ורבא. ולשיטת תוס' לא א"ש. דהא גם אביי ורבא פליגי בחשש נפילה. וא"כ היינו קמייתא. אבל לשיטת הרמב"ן ניחא דטעמי' דרבא משום דאמרי' כאן נמצא. והיינו נמי טעמי' דתנא דמתני' דסובר על אחרים מוציאי' משום דאמרי' כאן נמצא. וזה גופי' דטעמי' דרבא משום כאן נמצא וכו' דייק התרצן. משום דאם טעמיה דרבא משום דלא חייש לנפילה, הי' רבא צריך לפלוני ג"כ בין איסורא לממונא. ותקשי איך פשיט איסור מממון כקושי' תוס'. ולומר דיליף בהדרגה כתי' התוס' לא ניחא לי' כמו שהק' הרמב"ן באמת דמי שקלן כהדדי. ולזה הוכיח דטעמי' דרבא משום כאן נמצא וא"ש דקאמר ואיבעית אימא. דאף אם תרצה לומר דלכ"ע חיישי' לנפילה אפ"ה ס"ל לתנא דמתני' דמוציאין על אחרים מטעם דאמרי' כאן נמצא וכדס"ל לרבא גבי אותיות שא"צ להביא ראי' ודו"ק

(י) ולפ"ז מתורץ קושית מהרש"א שהבאנו לעיל אות וי"ו בהקדם מ"ש הפ"י על קושית תוס' ד"ה האמר תנו וכו' תימא אי לא הוי חוששין לנמלך היינו נותנים לה לראי'. והק' בפ"י דהא גם אם הי' בידה. אילו חוששים ליב"ש לא היינו מחזירים לה. דשמא גט הנמצא הוא קודם בזמן לגט שלה. ותטרוף מלקוחות שלא כדין מזמן הכתוב בגט זה. ותירץ כיון שהי' בידה וליכא חשש איסור אשת איש. רק חשש טריפה שלא כדין. א"כ הוי החשש רק לענין ממון. ולגבי ממון הא לא חיישי' לשני יב"ש. עיי"ש שהאריך. דלא שייך לומר שהלקוחות יאמרו אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך כדאמרי' בב"מ (דף יט ע"א) דהתם שפיר מסקו אדעתיהו שמא כ' ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי. משא"כ לענין שיאמרו אייתי ראיה שאינו של יב"ש אחר [ובעז"ה נדבר עוד מזה לקמן]

ולפ"ז שפיר הוצרך הגמרא לומר דר"ז מוקי מתני' כדקיימ"ל לאלתר. ולא קאמר דמש"ה ל"ק לי' למתני' משום דגם באמר תנו אין נותנין. ונמלך דקתני היינו לאפוקי שלא נימא שממנה נפל ונחזיר לה לראיה דאם חוששים לשני יב"ש גם אם הי' בירה כבר לא הי' לנו להחזירו דשמא גט הנמצא מוקדם בזמן לגט שלה ותטרוף שלכ"ד ואי משום דלגבי ממון לא חיישי' לשני יב"ש. הא ביארנו לעיל שזה רק לרבה דלא חייש לנפילה דרבים. משא"כ למאן דחייש לנפילה דרבים. גם לגבי ממון י"ל דחיישי' לשני יב"ש. וזה גופי' שהכריחו להגמרא דר"ז חייש לשני יב"ש לגבי ממון. היינו ללישנא קמא דר"ז סבר כרבה ומכשיר בש"מ ולא הוחזקו וכמו כן בהוחזק ואש"מ דהא מוקי למתני' בש"מ והוא דהוחזקו שני יב"ש דבהוחזק לחוד כשר. וק' מנ"ל דגם בהוחזק ול"ש דיחזיר. ואי משום דקתני בברייתא בזמן שבעל מודה יחזיר לאשה ולא ניחא לי' לאוקמי באש"מ ולא הוחזקו [וכמ"ש הרמב"ן דבכה"ג פשיטא דיחזיר] מ"מ דלמא איירי בש"מ ולא הוחזקו דקיל טפי מהוחזק ואש"מ כמ"ש הרא"ש. בשלמא רבה דייק למלתי' ממתני' דמעב"ד דמוכח מיני' דבש"מ ולא הוחזק יחזיר. וע"כ דמתני' דמצא גיטי נשים דקתני ונמלך לאשמעי' ג"כ דבאמר תנו יחזיר אתי לאשמעינן דגם בהוחזק ואש"מ וכמ"ש הפ"י. אבל לר"ז דלא דייק ממתני' דנותנין אפי' לזמן מרובה. מנ"ל דגם בהוחזק ול"ש מהדרינן. ואי משום דש"מ ולא הוחזקו כבר שמעינן ממתני' דמעשה ב"ד דמשמע דאשתכח בב"ד. הא כמה פעמים משמיענו בברייתא מה דאתמר במתני' וע"כ צ"ל כמ"ש הפ"י דר"ז דייק לה משטרי דחבו ב"נ דמגבי' בי' אע"ג דהוחזקו (ולא כמ"ש הפ"י דיליף בהדרגה דהתם אף על גב דהוחזקו ושכיח מגבינן בי' ומיני' דבאיסור עכ"פ בהוחזק ול"ש מהדרי. דכבר בררנו לעיל אות ט' דשטרי דחבו ב"נ הוחזק ול"ש מקרי). ואך אכתי מאי ראיה מהתם, הא התם ממון והכא איסור וע"כ דר"ז ללישנא קמא לא מפליג בין איסור לממון. וא"כ לא מצינו למימר דבאמר תנו ג"כ אין נותנים ונמלך דנקט לאפוקי דלא נימא שממנה נפל. דגם אם היו בידה לא היינו מחזירים לה לס"ד דניחוש לשני יב"ש דשמא הוא מוקדם בזמן ותטרוף שלכ"ד. ואי משום דהחשש רק לענין ממון. הא לל"ק דקיימינן בי' ס' ר"ז דממון ואיסור שוים. ולזה הוצרך הגמ' לאסוקי דמתני' ל"ק דמוקי במצאו לאלתר ומתורץ קושית מהרש"א על נכון. ודברי התוס' מזוקקי' בלי גמגום

(יא) ולפ"ז מיושבים דברי רש"י שהבאנו אות וי"ו במה שלא כ' בב"מ ג"כ דמש"ה לא מוקי ר"ז הברייתא במצאו לאלתר דא"כ פשיטא וכמ"ש בגיטין. דלפי מה שכתבנו לעיל הא דמוכח דר"ז ס' דחיישי' גם לגבי ממון לשני יב"ש. היינו לל"ק דר"ז ס' כרבה דמכשיר בהוחזק ואש"מ. דק' מנ"ל דמהדרי' בהוחזק ול"ש. וצ"ל דדייק לה משטרי דחבו ב"נ. ולא שאני לי' בין איסור לממון. משא"כ לאידך לישנא דר"ז פליג ארבה וסובר באמת דפסול בחדא לריעותא מוכח להיפוך דמפליג בין איסור לממון. ולא חייש לגבי ממון לשני יב"ש כמו דס"ל לרבה דלא חיישי' לגבי ממון לשני יב"ש

והשתא י"ל דמ"ש רש"י לאלתר פשיטא אין הכוונה שהוא פשיטות דלא חיישי' ליב"ש אחר. דהא במתני' ג"כ דלאלתר כשר. אלא דהברייתא בלא"ה א"א לאוקמי בלאלתר אלא אם ראינו בידה ובראינו בידה שפיר הוי פשיטות דיחזיר דאף אם הוא של יב"ש אחר למה לא נחזירהו לה לראיה וכמ"ש תוס' ד"ה הא אמר תנו וכו' בתירוץ בתרא. ואך הא גם בראינו בידה הוי רבותא שלא ניחוש שמא גט הנמצא הוא מוקדם בזמן וכקושית הגליון. ואך אם גבי ממון בלא"ה לא חיישי' לשני יב"ש ליכא למימר הכי. דכיון שהי' בידה וליכא חשש איסור אשת איש רק חשש ממון בלא"ה לא חיישי' לה. וליכא למימר דקמ"ל זה גופי' דלא חיישי' לגבי ממון לשני יב"ש, דא"כ אמאי נקט לה הכי בבעל מודה. דבלא"ה ליכא חששא כולי האי. שאם הי' מוקדם לא הי' הבעל סובר שהוא שלו. אם לא שמשקר משום קנוניא. כיון דבאמת בלא"ה לא חיישי' לשני יב"ש (ולזה נתכוון הפ"י גם במ"ש דכיון דלא חיישי' לגבי ממון לשני יב"ש דל"ק קושית הגליון והיינו כדברינו). ואך ללישנא קמא דר"ז ס' כרבה. ודייק למלתי' משטרי דחבו ב"נ מוכח דס"ל דחיישי' לגבי ממון לשני יב"ש, וא"כ לא הוי פשיטא בלאלתר. וצ"ל להך לישנא דמש"ה לא מוקי ר"ז בלאלתר משום דהו"ל לפלוגי. וללישנא בתרא יתכן רק לומר דלאלתר פשיטא ולא משום דהו"ל לפלוגי כמו שביארנו באות ה' בארוכה. ושפיר הוצרך רש"י למ"ש בב"מ ובגיטין בשינוי טעמים דכל א' צריכין לחדא לישנא דר"ז. ומה דאיתי' להאי לישנא ליתי' להאי. ומאי דאיתי' להאי ליתא להאי ושניהם צדקו יחדו ודוק

(יב) ואולם לכאורה אין דברינו מספיקים שאם כוונת רש"י ז"ל במ"ש דלאלתר פשיטא. היינו משים דלא משכחת אלא בראינו בידה. ובזה פשיטא דיחזיר לראיה. דא"כ תיקשי אמאי שביק רש"י למימר דבראינו בידה. כי אין הבעל מודה אמאי לא יחזיר לא לזה ולא לזה וכמ"ש תוס' דהוכחה זו הא עדיפא ממה שנימא דלאלתר פשיטא. דאינו אלא משנה דלא צריכה, ואילו אין הבעל מודה נקיט דינא דלאו דינא דבאין ה על מודה למה לא נחזירהו לה

ונראה ליישב זה. בצירוף מה שצריכים עוד לקיים דרכנו הנ"ל בישוב דברי רש"י הנ"ל. דלכאורה לא הועלנו כלום. דלפמ"ש רש"י לעיל ב"מ (דף יב ב') ד"ה הני ריעי וכו' דחיישי' שמא מפני שהי' מוקדם לא חשש לשמרו א"כ גם בראינו בידה שייך חששא דשמא כ' ליתן ולא נתן עד תשרי. ורק דאפ"ה יחזיר משום שהלקוחות יאמרו אייתי ראיה א"כ טובא קמ"ל דלא חיישי' משום ריעותא דנפילה שגט שלה הוא מוקדם. בשלמא התוס' שכ' דלאלתר הוי פשיטא כתבו שפיר לשיטתם דמפרשי בב"מ (דף יב ב') ד"ה ולא לוה. דשמא כ' ללות בניסן וכו' היינו שמא לא נתנו עדיין ורוצה ללות בו עכשיו ומש"ה לא חשש לשמרו אבל אם הי' כבר ביד המלוה היה נזהר בו אף אם היה מוקדם. ולדידהו שפיר הוי פשיטא בראינו בידה דלא שייך למימר שמא גט זה שלה הוא מוקדם דבזה ל"ש לתלות משום ריעותא דנפילה. וכמ"ש הש"ך (סי' סה ס"ק לג) שא"צ המלוה להביא ראיה רק שהיה בידו ושוב א"צ לברר שנמסר לו ביום שנכתב, משא"כ לשיטת רש"י שסובר דמשום ריעותא דנפילה אף בהיה ביד המלוה חיישי' למוקדם א"כ גם בראינו בידה הוי חידוש דסמכינן שהלקוחות יאמרו אייתי ראיה (ואם שזה כבר שמעינן ממתני' דמשמע האמר תנו נותנין. זה אינו דדלמא קמ"ל בברייתא מה דתני במתני'. ועוד דר"ז הא לא דייק ממתני' דאמר תנו נותנין. ואם גם נידוק ממתני' פשיטא דלא שייך לומר מאי קמ"ל כיון דלא מיתני בהדיא ממתני' רק מדיוקא. וכן צ"ל בלא"ה לשיטת רש"י בהא דלא פריך וליחוש שמא כ' ליתן