דרוש וחידוש ב קי

א"י אינו צריך לישבע. ע"כ הדין דנוטל בלא שבועה. וכן בנסכא דר' אבא דע"א הוי כשנים. ועל טענת דידי חטפתי יש להתובע ממון גמור דהנתבע א"י לפטור עצמו בשבועה. ויש לומר דעדיף כחו מבעל השטר. (ודפח"ח ודוק היטב) כ"מ

חולין

דף מח גמרא לתני נקובת הדופן וכו' דברי הש"ס הללו תמוהין דממנ"פ אם פירכת הש"ס אמתני' דאלו טרפות דלא חשיב כל הני וכמו שפירש"י. י"ל דאתי בזה הכלל כמו בסגר ושב שמעתתא. ומ"ש התוספות בר"פ א"ט ד"ה ודרוסת הנץ ומה"ט לא תני במתני'. ע' במהר"ם שיף דבאמת מגיה וצ"ל במתני' וכוונתם אברייתא. ואם נאמר דפירכת הש"ס אתנא דבי ר"ח דלא חשיב הני. הא י"ל דכולהו נקיבו חדא נינהו כדמשני הש"ס לעיל. ואף דנקיבת הדופן דהוא בעצמו אינך בבשר לא חשיב כחד וכמ"ש תוס' לעיל ד"ה אלא הנך וכו'. דמ"מ מה פריך הש"ס מכבד דבי' שפיר י"ל דכולהו נקיבה חדא הוא. ועוד ק' דלא פריך מידי מכבד. די"ל דלא ס"ל כריב"י דנקיבת המרה כשרה וכדמשני הש"ס לעיל מרה מאן קתני לה ר"י בר"י וכו' אף אליבא דאמת דכולהו נקבים חדא נינהו אין ההכרח לשנוי' דסבר כריב"י. מ"מ מנ"ל הכא למיפרך. וצע"ג

דף ס תד"ה הרכיב שני דשאים וכו' א"נ אפילו בארץ מבעיא ליה לר' אושעי' וכו' וכ"כ הר"ש בפ"א דכלאים

ותמוה לי דהא התוס' מסקו בקידושין. וכן העלה הר"ש בעצמו פ"ח דכלאים דר' אושעי' דקאמר אינו חייב וכו' היינו משום כלאי כרם אינו חייב. אבל משום כלאי זרעים חייב בחטה ושעורה לחוד. א"כ גם לר' אושעי' תיפוק לי' דחייב משום כלאי זרעים. וצע"ג

ובאמת הומ"ל דמבעי לר' יהודה דקאמר ספ"ק דכלאים דאינו חייב משום כלאי זרעים עד שיזרע שני חטים ושעורה. או חטה וב' שעורים. ומש"ה איבעי' ליה אם אסור משום הרכבה

דף עג ע"ב תד"ה שחיטה תנינא וכו' טפי הו"מ לאקשוי' מיני' לר"ל. לפענ"ד יראה ע"פ דברי תוספות ביצה (דף ג ע"ב) ד"ה ורי"א ע"ש, עד סוף הסוגיא. וא"כ י"ל דלר"ל לא מצי לאקשויי די"ל דר"ש כרבנן דר"מ ס"ל דאין שע"כ. והא דקאמר ר"מ הוכשרו בדמיהם לדבריו דר"ש קאמר היינו דלדידי' לא בעי הכשר כלל דשע"כ והוי אמ"ה. אבל לדידך אודי לי מיהת דהכשירו בדמיהן. ואף דר"ש לא דיבר עדיין כלום. מ"מ אפשר לומר לדבריו קאמר כמו דס"ל לרבינא. משא"כ ר"י לשיטתי' דע"כ מוכח דס"ל דלא שייך לומר לדברי קאמר אם לא דיבר עדיין התנא כלום ושפיר פריך הש"ס תנינא. ודוק

תד"ה אי מההיא וכו' הקשה הר"ר שמואל מווירדין וכו'. לא זכיתי להבין דהרי כוונת הש"ס דר"י הוצרך להשמיענו דלכ"ע אין שחיטה עושה ניפול דמהתם י"ל דר"מ ס"ל שע"נ. אבל בודאי לרבנן דר"מ ליכא הו"א כדמותב הש"ס לל"ק. א"כ י"ל דר"ש כרבנן ס"ל. וצ"ע. ולולי דמסתפינא אמינא דדברי תוס' דהכא שייכי' לקמן (דף עו ע"ב) אהא דשמואל מתני' איכא לדחויי' כדדחי' ע"ש. ודוק

דף צו ע"ב תד"ה אם יש בה וכו'. נלענ"ד ליישב לשיטת האומרי' חתיכה נ"נ בשאר איסורים הא דקתני אם יש בה וכו' הא באמת בעי' ס' נגד הקליפה שנעשה נבילה בשעת מליחה. והיינו למ"ש הרמ"א (סי' צב) בשם האו"ה באף בכולו בתוך הרוטב. מ"מ היכא שהאיסור דבוק בעי' ס' באותה חתיכה. ואם לאו בעי' ס' בקדירה נגד כל החתיכה שהאיסור דבוק בה והחתיכה קיימת באיסורה. והטעם דעת הש"כ (סי' עב סקי"ח) דיותר ממהר לבלוע באותה חתיכה. והט"ז כ' (בסימן צב) דחיישי' שמא נשארה פ"א לבד בתוך הרוטב ונעשה נבילה. אלא שכ' שם דאפשר להקל. דהא חנ"נ בשאר איסורי הוא רק דרבנן. והוי ספק דרבנן ע"ש. וקולא זה הוא רק לגבי שאר חתיכות אבל לענין החתיכה עצמה אם נשארה לבדה היא אסורה מדאורייתא דשמא לא פלט הכל אח"כ והוי חשש דאורייתא. וא"כ י"ל דאדרבא הפוסקים דפסקו חנ"נ יליף להו מהך מתני' דקתני אם יש בה דמשמע דבעי' בירך לבדו ס' ואמאי אין מצטרף הרוטב. כמו שהקשו תוס'. אע"כ דשאני הכא דהגיד דבוק בה ובעי' ס' באותה חתיכה דשמא נשארה לבדה בתוך הרוטב, אך כ"ז לחשש הגיד. אבל אם יש ס' נגד הגיד בירך לבדו רק נגד הקליפה ליכא ס' בזה מהני אם בהצטרפות הרוטב הוא ס' גם נגד הקליפה. דהא הקליפה דנ"נ הוא רק דרבנן ול"ח שמא נשארה הירך לבדו ברוטב דהא אף נשארה מה"ת מותר דהא הוא ס' נגד הגיד. וא"כ שפיר קתני במתני' אם יש בה דהיינו נגד הגיד בעי' בה דהוא הירך ס'. ולא מהני הרוטב. אבל נגד הקליפה מסייע גם הרוטב לבטל. וק"ל:

ובזה נסתלק קושי' תוס' בריש פרקין אהא דדייק הש"ס ממשנתינו דיש בגידי' בנ"ט דמנ"ל דלמא האיסור מחמת שומן הגיד ע"ש. ולפי הנ"ל דלגבי שומן תקשי אמאי קתני אם יש בה דמשמע דבירך עצמו בעי' ס'. ואמאי לא מהני הרוטב דהא בשומן דהוא דרבנן לית לן למיחוש שמא נשארה לבדה במעט רוטב וק"ל. ובדברי תוס' יש לי תמי' רבתי במ"ש דלשיטת רש"י ניחא דלא מהני הרוטב ושאר חתיכות דמיירי דרק מקצתה תוך הרוטב וכו'. ולזה קשה לי הא לא הוי אלא רק צלי ויאסר רק כדי נטילה. וע' באחרונים (סימן קה) שהקשו כן במתני' דטפת חלב. ותירצו דהוי איסור שמן. או דדבר לח מתפשט בכולו מכח הבל הקדירה. אבל בגוש וכהנ"ל הוי רק צלי כדאיתא בש"ע (סי' קה) א"כ הכא באיסור גיד תיאסר רק כדי נטילה. וע"כ מיירי בכולה בתוך הרוטב. וצ"ל דס"ל לתוס' כדעת הרא"ה וכסברת הב"י דבהבל הקדירה לחוד מתפשט בתוך אותה חתיכה. אלא דלפ"ז תקשי דגם לר"י לק"מ אימא דמיירי בכולה חוץ לרוטב. בסוגיא הנ"ל. נ"ל ליישב הבל"ז דלא פריך הש"ס ההוא דר"ה מעובדת דר"י. עפמ"ש הר"ן בשם הרא"ה דבצלי לא מהני ס' דבצלי אינו מתבטל לעולם. דבקדירה הוא מתבטל לפי שהרוטב מוליך האיסור בשוה. אבל בצלי דהוא מפעפע מעצמו אפשר שהרבה ממנו מתכנס למקום א' ע"ש. ולכאורה יקשה לפ"ז קושי' הרשב"א בשמעתין היכי אמרי' בהנהו אטמתא וכו' מה דעתך מליח ה"ה כרותח וכו' האיך אפשר לומר כן כיון דכבר ידעי' דבצלי קולף. וע"כ נתבשל במתני' היינו בישול ממש והאיך אפשר דמליח אוסר בכולו הא כבר נאסר משעת מליחה. ומה שנדחק הרשב"א דבאמת ל"ד ומשעת מליחה אסור. לכאורה לשיטת הרא"ה ליתא דאם האיסור מחמת מליחה לא מהני ס' דהא ליכא רוטב דמפעפע האיסור בשוה וצ"ל דלאותו ס"ד [וזהו דלא כמ"ש הר"ן דהא דאסר רבינא בהנהו אטמתא דלא מהני ס'] דמליחה אף בכחוש אוסר בכולו כמו בישול אף דליכא פעפוע. וע"כ משום דרתיחות המליחות הוא מוליכה בכולה ממילא הוא מתפשט בשוה. והרא"ה לא כ"כ רק בצלי דבכחוש אינו אוסר ואין הרתיחה מוליכה רק מחמת הפעפוע של האיסור. בזה אפשר שאינו מתחלק בשוה. ומעתה מיושב דבל"ז ל"ק דר"ה אדר"י די"ל דבעובדא דר"י היה ס' ומהני אף בצלי דמחמת רתיחות נכנס בכולו. ובאמת אף בכחוש אוסר בכולה והיכא שהרתיחות גורם מהני ס' וכנ"ל. וביותר שהיה מוכח כן ממתני' דהא להך ס"ד דצלי אוסר אף בכחוש וה"ה מליחה ואף דהרא"ה סבר כהרמב"ן דבמליחה אינו אוסר יותר מכ"ק אף בשמן. היינו דבמליחה ל"ש פעפוע כמ"ש הרמב"ן. אבל היכא שהוא מחמת רתיחות הא מליח הוא כרותח) א"כ תקשי במתני' הא כבר נאסר במליחה. אע"כ דמהני ס' ובעובדא דר"ה לא היה ס'. או דר"ה מיירי אף בס' אלא דסבר מב"מ במשהו וחלב ובשר מקרי מב"מ כמ"ש הרשב"א והר"ן. ור"י לשיטתי' דמב"מ בס'. אבל לבתר דמשני שאני חלב דמפעפע ואין הרתיחות גורם רק הפעפוע וממילא לא מהני ס' שפיר קשה מר"י. ומשני חלב כחוש הוי ואינו מפעפע כלל. וק"ל

דף קב רש"י ד"ה רישא בישראל וכו'. ומעיקרא כי רמיי' הוי משמע ליה נמי וכו'. לא ידעתי למאי הוצרך רש"י בזה הלא בפשוטו יש לפרש דמעיקרא היה ס"ל דמיירי כולה בישראל. אלא דבסיפא לחודא היה אפשר לפרש דאין שחיטתה מטהרתה היינו דאינו מתיר איסור אמ"ה בעודו מפרכס. ואם אכל ממנה בעודה מפרכסת לוקה גם משום אמ"ה דלא מקרי שחיטה, ולזה הוקשה לו רק מרישא דמוכח דאין אמ"ה נוהג בטמאה. ואולי י"ל דהיה קשה לרש"י דאם איתא דיש לפרש דאין שחיטתה מטהרתה היינו ללקות עליו משום ב' לאוין עדיין אפשר לאוקמי בישראל אלא דמיירי לענין לאו דבשר מן החי דלא אמעוט טמאה רק לענין אמ"ה דילפי' מל"ת הנפש עם הבשר. אבל בשר מן החי דאתי' מקרא דובשר בשדה טרפה לר' יוחנן לא ממעט בטמאה. אע"כ דלא ניחא ליה לפרש