דרוש וחידוש ב קט

זוכה במעות דהוי כמו פירא דפירא. והוא כמו טובת הנאה בב"ק ע"ש בהרא"ה. ומש"ה גם בהחליפה אין הבעל זוכה בזה החליפין דבחיי' הוא שלה לגמרי. ומ"ש הנ"י דגם לאחר מיתתה מחזירין אף דהבעל הוי יורש ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי. צ"ל דמיירי לאחר תקנת הגאונים דמטלטלי דיתמי משתעבדי לבע"ח. ואף דבעל לוקח הוי. מ"מ בהנך חליפין לא הוי לוקח מסברת הרא"ה והוי רק יורש. כך היה נראה לדחוק בסברת הנ"י. ודוק

דף קעד ע"ב גמרא אמר ר"ה שכ"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי וכו' כתב הרי"ף דמיירי במע"פ. והקשה המאור דלו יהא דנאמינן ליה. מ"מ היאך גובה מהקדש. הא מע"פ אינו טורף מלקוחות ע"ש. ולכאורה לק"מ למ"ש הר"י מיגש בפ' י"נ (דף קלג) דאמרי' שם השתא ירושה דאורייתא אלמנתו ניזונית מהם. מתנת שכ"מ דרבנן לכ"ש. וכ' הר"י מיגש דמיניה יש ללמוד דמע"פ גובה ממתנת שכ"מ. דמתנת שכ"מ הוי רק כירושה. וכן מבואר בדעת תוס' בפ' נערה. וא"כ ה"נ בשכ"מ שהקדיש הוי מתנת שכ"מ דהקדש כמתנה. וכמו שמבואר בתוספות בסוגיין. ומש"ה מע"פ גובה ממנו. וצ"ל דקושית הרז"ה דע"כ ר"ה מיירי בשכ"מ שהקדיש כל נכסיו היינו שבשעת הקדש היה בריא רק שהוא שכ"מ כשאמר מנה לפלוני בידי. וכן הוכיחו תוס' מדמסקי' בפ' י"נ באיבעיא דלא איפשט בשכ"מ שהקדיש כל נכסיו אם עמד חוזר או לא ע"ש. ולא פשיט מדר"ה דאינו חוזר מדלא קאמר דנאמן במגו. אע"כ דר"ה מיירי שהקדיש כשהיה בריא. וא"כ שפיר הקשה במאור על הרי"ף. אמנם י"ל דהרי"ף מיירי כפי המסקנא דאיבעי' דלא איפשטא אם עמד חוזר או לא. והדין מספיקא לא הדר וכדעת הרא"ש שם דא"י לבטל הדיבור מספיקא. וא"כ לדינא לא הוי מגו ושפיר מיירי ר"ה שהקדיש כשהוא שכ"מ. דהש"ס לא רצה לפשוט איבעיא דהיה אפשר לומר שהקדיש בבריא. ובאמת במלוה בשטר. אבל לפי האמת מיירי הרי"ף שהקדיש כשהוא שכ"מ ומש"ה מע"פ גובה ממנו. אולם לכאורה גם זה ליתא דמהראוי להיות הדין דמע"פ אינו גובה. כיון דהספק בש"ס דלגבי הקדש גמר ומקני נפשי' מחיים. וא"כ ממילא באותו צד לא הוי כמתנת שכ"מ ומע"פ אינו גובה ממנו. וכן מצאתי אח"כ את שאהבה נפשי בב"ש. ולזה י"ל דדוקא הוא אינו חוזר מספיקא. כסברת הרא"ש כיון דרוצה לבטל המתנה א"י לבטל מספק. אבל הבע"ח כשרוצה לטרוף אינו בא בטענת ביטול המתנה רק שהספק באיזה אופן היא המתנה. וכיון שזה היה לו שעבודו בודאי רק אם היא מתנת בריא נפקע שעבודו. וא"י מספק לבטל שעבודו ומע"פ (אינו) גובה ממנו. ודוק

עבודה זרה

דף סג תד"ה והא מחסרה משיכה. תירוצם דחוק. ובפשוטו י"ל לפי דברי תוס' בב"מ (דף מג ע"א) מאי ארי' הוציא וכו'. א"כ למ"ד קונות יש לו היתר תשמיש במעות ושפיר מעל. בהא י"ל לשיטת הראב"ד דבשכירות מטלטלין מעות קונות דל"ש נשרפו חטיך. א"כ הכא דבלן וספר הוי רק שכירות לר"י שפיר מעל דלגבי שכירות מטלטלין אוקמי אדינא. אבל לר"ל דמדאורייתא אין מעות קונות אפילו בשכירות מטלטלים לא קנה. וע"פ יסוד דברי הראב"ד מיושב קושית מהרש"א בתוס' קידושין (דף כז) ד"ה ומקומו מושכר. והיינו דבמתני' דמיירי במכר. באמת הטעם במידי דאיתא במטלטלין לא קתני. אבל בברייתא דמיירי בשכירות ליכא לשנויי הכי דא"כ היכי חשיב כסף הא בשכירות מטלטלים ג"כ קונה

מכות

דף ו תד"ה נרבע יציל וכו' ויש ליישב דמנרבע לרצונו פריך כו' תמוה לי דהא פירכת הש"ס רק לר"י דס"ל דאף בלא נתכוין להעיד פוסל והרי לר"י לשיטתי' דס"ל שם דהוזם לד"מ כשר לד"נ. ומבואר שם דלדידי' בודאי מומר אוכל נבילות בודאי כשר להעיד. א"כ לדידי' לכאורה גם נרבע כשר לד"נ. וצלע"ג

שבועות

דף לט ע"ב גמרא שמואל סבר הטענה עצמה שתי כסף יש לי מקום ספק דהטענה שתי כסף היינו הטענה ולא הכפירה דוקא. ואם טענו שתי כסף והודה בפרוטה ובמקצת טען הילך דאמרי' הילך פטור פ"ק דמציעא. וע"כ משום דמה דאמר הילך לא מחשבים עוד להטענה. וא"כ אין למחשבי' לשתי כסף דמאי דאמר הילך הוי כנתן לו קודם התביעה. ויש להוכיח לכאורה דמ"מ הו"ל שתי כסף לפמ"ש בשיטה מקובצת פ"ק דמציעא אם הילך פטור יהא נאמן כל מודה במקצת במגו דהודה רק פרוטה והיה נותן לו מיד הפרוטה. ותירץ כיון דהילך הוי כופר הכל הוי כמו כל מגו דכופר הכל דלא אמרי' דהוי מגו לאפטורי משבועה. וא"כ לפ"ז תקשי לשמואל בטענו ב' כסף והודה שני פרוטות יהא נאמן במגו שהיה נותן פרוטה א' מהם מיד והיה חסר ב' כסף. ולא הוי מגו דכופר הכל. דמ"מ היה מודה במקצת באידך פרוטה שלא נתן מיד. אע"כ דמקרי טענת ב' כסף. וק"ל. אמנם בגוף הסברא צ"ע

דף מא ע"א תוס' ד"ה ולמר בר רב אשי כו' מיהו הגאונים נחלקו בההוא דלקמן א"א אישתבע לי דלא פרעתיך כו'. ואם יכול אין ראיה לרב האי משם. עיי' מהרש"א דנדחק בכוונתם מאד. (אורם אדמוה"ז הגאון מו"ה עקיבא אייגר נ"י פי' לי דברים אלו בטוב טעם ודעת) דאם הדין בשטר בא"ל אישתבע לי יכול בעל השטר להפך על הנתבע. ממילא ליכא ראיה והיינו דאם נאמר דבדאורייתא מהפכי'. ונותן הנתבע לתובע שבועת מודה במקצת שהיה לו. א"א לנתבע להנצל משבועה זו דפשיטא דא"י לחזור ולהפך דהא הך שבועה באה רק מכח המפיך והפוכי מטרתא למה לי. משא"כ לפ"מ דקיי"ל בדאורייתא לא מהפכי' מ"מ יכול להטיל הנתבע על התובע שבועה מחדש כדין אישתבע לי. ואם בטענה דאין כחך יותר מאלו יש שטר בידך דתיקנו לי חז"ל דיכילנא לומר אישתבע לי. ואם כה יאמר הנתבע השבע לי שבועת אישתבע לי הרשות ביד התובע להפך על הנתבע לפי דברי הגאונים דיכול להפך כיון דשבועה מחדש היא. ולפ"ז כוונת התוס' עולים כהוגן. דלפי הגאונים דסברו דיכול להפך שבועת אישתבע לי. א"כ ליכא ראיה דבדאורייתא מהפכי' ואין ביכולת להתובע לחזור ולהפך. דנאמר דיו לבא מן הדין. כמו גבי שטר יכול להטיל שבועת אישתבע. ה"ה גבי מודה מקצת יכול להטיל על התובע שבועת אישתבע לי ולא שבועה דיליה. דבדאורייתא לא מהפכי'. וא"כ ביכולת ביד התובע להפך על הנתבע כמו בכל שבועה מחדש דרבנן לפי דברי הגאונים. וא"כ ישאר השבועה לעולם על הנתבע. משא"כ אם נאמר דשבועת אישתבע לי א"י להפך אז הראיה קמה וגם נצבה דבדאורייתא מהפכי' כמו גבי שטר דיכול להטיל שבועת אישתבע לי. וליכא למימר דיו דיטיל עליו שבועה מחדש דז"א דאם נאמר שבועת אישתבע לי לא מהפכי' ממילא ליכא נ"מ דבין אם יתן לו שבועת אישתבע לי ובין אם יתן לו שבועה דילי' מהיפוך. ישאר לעולם על התובע דלא יכיל להפך. ודוק. ולפי הוצעה זו יתורץ קושי' תוס' בב"מ גבי ההוא רעיא. מ"ש בחשוד כנגדו נשבע ונוטל. ובנ' ידענא. ובנסכא נוטל בלא שבועה. דהנה בדברי תוס' שהתחלנו קשה דאיך רצו לומר דמוכח בדאורייתא מהפכי' דלא גרע משטר. מאן דס"ל דלא מפכי' ע"כ פליג ארב פפא דלקמן. הא מ"מ נהי דפליג עדיין יקשה למה יגרע מפוגם שטרו דיש עליו ממון גמור דהא אין הנתבע יכול לפטור עצמו בשבועה ואפ"ה צריך לישבע ומכ"ש בתביעה בע"פ דאין עליו ממון גמור ויש ליישב בדוחק. עכ"פ למסקנת דברי תוס' דלפי דברי הגאונים ליכא ראיה וכנ"ל. א"כ ע"ז י"ל כנ"ל. דבאמת לא גרע מפוגם. וגם במודה במקצת יכול ליתן לו הנתבע שבועת פוגם ואז התובע יכול להפך. וממילא הדרא השבועה לעולם על הנתבע. ולפ"ז מיושב קושי' התוספות די"ל הא דבחשוד כנגדו נשבע ונוטל. הסברא כך, כיון דתקחז"ל דפוגם שטרו דיש עליו ממון גמור צריך לישבע ואנן טענינן ליה דישבע. מש"ה בתביעת בע"פ והנתבע מודה במקצת חשוד צריך התובע לישבע דבכה"ג בשטר פגום ג"כ צריך לישבע וא"י להפך כיון דזה חשוד. משא"כ בשאר מודה מקצת יכול התובע לחזור ולהפך כדין פוגם משא"כ בנ' לא ידענא ליכא שבועה זו דגם בפוגם שטרו וזה טוען