דרוש וחידוש ב קיא

שחיטתה מטהרתה מיירי לענין ב' לאוין. דמטהרתה משמע להתירה באכילה. וא"כ שפיר כ' רש"י. אמנם ז"א דא"כ עדיין תקשי מנ"ל לר' שיזבי להוכיח דב"נ נוהג בטמאה כטהורים. דלמא דינא דב"נ כדינא דישראל דאמ"ה אינו נוהג בטמאה ובשר מן החי נוהג. והא דקתני אין שחיטתה מטהרתה היינו לב"נ ולענין בשמ"ה. אע"כ צ"ל או דרב שיזבי ס"ל כר"ל דבשמ"ה ואמ"ה מחד קרא נפקא. או דאף לר"י אמ"ה ובשמ"ה חד דינא אית להו ואינו נוהג בטמאה (וכמו שכתבו תוס' מעילה (דף טז ע"א) ד"ה ור"י היא וכו' דמבואר שם דמיירי לענין בשמ"ה ואעפ"כ אתי' כר"י. אבל לרבנן אינו נוהג בטמאה וצ"ע) וא"כ דברי רש"י הנ"ל קשים כנ"ל וצ"ע

תד"ה אלא לאו וכו' ומיהו בלא"ה אמר לעיל וכו' ובאמת עדיין קשה לפי האמת לרב אחא בר יעקב ממתני' דהכא מוכח דאמרי' מי איכא מידי, ולפמ"ש די"ל דסוגיא דהכא קאי לר"ל דבשמ"ה ואמ"ה מחד קרא יליף. אבל לר"י י"ל דבשמ"ה נוהג בטמאה ומיירי כולה מתני' מישראל. ואין שחיטתה מטהרתה היינו דישראל לוקה במפרכסת גם משום בשמ"ה. א"כ י"ל דראב"י סבירא ליה כר"י וליכא הוכחה ממתני'. אולם לפמ"ש תוס' לעיל (דף נג) דלר"ל דסבר ח"ש מותר מה"ת. ע"כ מוכח דס"ל דל"א מי איכא מידי. דאל"כ הא בטמאה דנוהג אמ"ה בב"נ תקשי מי איכא מידי דלישראל בכזית בשר גידים ועצמות מותר מה"ת ולב"נ אסור משום אמ"ה ע"ש. א"כ תקשי לר"ל לשיטתי' דסבר אמ"ה ובשמ"ה מחד קרא נפקא וע"כ סיפא דמתני' מיירי בב"נ וא"כ הא מוכח ממתני' דאמרי' מי איכא מידי. ונ"ל דבאמת לכאורה אין הכרח לשיטת תוס' לעיל דהא עכ"פ אם אמרי' כתוס' דלר"ל לא ס"ל מי איכא מידי הוא סותר להברייתא דהרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה. א"כ י"ל בהיפוך דלמא סבר כהברייתא הנ"ל דאמרי' מי איכא מידי. אלא דסבר דבאמת אין אמ"ה נוהג לב"נ בטמאה מטעמא דמי איכא מידי. והוא נגד הברייתא דהכא דקתני אמ"ה ב"נ מוזהר על הטמאים כטהורים וכו'. וכיון דעכ"פ הוא סותר לחד ברייתא. וע"כ דלא ידע מהברייתא. ומעתה תו לק"מ לר"ל ממתני' דטהרות. די"ל דר"ל ס"ל שפיר דאמרי' מי איכא מידי ובאמת מה"ט אין אמ"ה נוהג בטמאים לב"נ. אך זהו רק באמ"ה אבל בשמ"ה נוהג בב"נ בטמאים. אף דלר"ל אמ"ה ובשמ"ה מחד קרא נפקא. מ"מ הא בב"נ ליכא מיעוטא רק דאינו נוהג בטמאה משום מי איכא מידי. וזהו רק לענין אמ"ה דאפשר בכזית בשר גידי' ועצמות. אבל בשמ"ה דשייך רק בכזית בשר דממילא אסור לישראל משום טמאה ול"ש מי איכא מידי באמת אסור לב"נ בטמאה. וא"כ י"ל דמתניתין דואין שחיטה מטהרתה היינו לב"נ לגבי בשמ"ה. וברישא בעוף טהור השחיטה מטהרה לב"נ משום מי איכא מידי. ודו"ק

רש"י ד"ה אמ"ה צריך כזית. אע"ג דתרי קראי כתיבי וכו' נ"ל הא דלא ניחא לרש"י לפרש דהי' ס"ד דחייב בפחות מכזית משום ברי' וכמו דס"ל הכי לתוס' לעיל (דף צ"ו) דרש"י לשיטתי' דס"ל בסוף פרקין דבכזית מן האבר חייב על אמ"ה, וא"כ אם הי' מסברא בכלל ברי' היכי אמעיט זה מהא דאכילה כתיב בי' דלמא אכילה קאי באוכל חצי אבר. וכמו בגיד וטמאה. אע"כ דמסברא לא מקרי ברי'. דענין אמ"ה שייך בכל אבר ואבר מהבהמה וחל האיסור על כולו. ולא מקרי ברי' אלא כל הבהמה. ותוס' לשיטתייהו דס"ל דצריך שיאכל כל האבר ושפיר אימעוט מלישנא דאכילה דלא הוי ברי' וכמ"ש תוס' לעיל (דף צ"ו)

גם י"ל דהי' קשה לרש"י אם איתא דליכא סברא לחייב בפחות מכזית רק מדין ברי'. א"כ היכי אמרי' בסוגיא ע"כ דלא פליגי אלא דמ"ס בהמה בחיי' וכו' דכ"ע מיהא לא בעי' כזית. הא למ"ד בהמה בחיי' לאו לאברים עומדת אמאי באמת יתחייב בפחות מכזית הא לא הוי ברי' דלא נאסר מתחלת בריית'. ולזה מפרש מחמת יתור הקרא. גם י"ל דרש"י לשיטתי' דס"ל דחשיבות הברי' לא תלי' בלישנא דקרא. רק החשיבות מצד עצמותה כמו דס"ל לפירש"י בסוגי' דנבילה ראוי' להיות ברי' אם הי' נאסר בתחלת ברייתו. ולזה ס"ל לרש"י דאם איתא דאבר נקרא ברי' א"כ אמאי קתני במתני' דטהרות אכל אבר ממנה אין סופג את הארבעי'. דמ"מ ליתחייב על האבר משום טמאה מדין ברי'. ותוס' ס"ל דהא דהוי חשוב דאם יחלוק אין שמו עליו היינו אם שמו מפורש בכתוב כמו גיד ועוף טמא ע"ש. והנה לדינא קיי"ל בש"ע (סי' קב) דאמ"ה הוי ברי' וגם קיי"ל שם כסברת רש"י דנבילה הוי ברי' רק מחמת דלא נאסר מתחלת ברייתה (והא דאיתא בש"ע וכן צריך שיהי' שלם לאפוקי אם יחלק אין שמו עליו. לא דבעי' שמו מפורש בכתוב. אלא שם עצמותו של הדבר ההוא אף אם אינו מפורש בכתוב. והוא פשוט וברור דלא כבעל פרי מגדים שתמה בזה ע"ש). א"כ תקשי לדידן אמאי באמת אמ"ה מן הטמאה לא מקרי ברי' דהא מ"מ אם הוא יד או רגל יהי' חשוב מפני שמו. דאם נחלק אין שמו עליו. וצ"ל כיון דאיסורו חל בכולל על כל הבהמה והעוף והי' לו חשיבות גדול שם עצם של הבהמה וכשנחלק לאברים נתמעט חשיבותו ובטל הברי' אף דעדיין עליו חשיבות האבר. מ"מ כיון שהיה לו תחלה חשיבות יותר בטל שם ברי' ממנו. ועדיין צ"ע

והנה לשיטת רש"י דס"ל דנבילה הי' ראוי לקרא ברי' אם הי' נאסר מתחלת ברייתו. א"כ היאך כתב רש"י בסוגיין בברייתא דנטל ציפור שאין בו כזית. דאם הי' כזית בשר הי' חייב משום בשמ"ה. הרי דס"ל דלענין בשר מיד חייב בחיי' דלא בעי' שיהי' עומד לחתיכה דכולו ג"כ נקרא בשר. א"כ באוכל כולה ואין בו כזית בשר ליתחייב על בשמ"ה משום ברי' כמו לענין טמאה. ואיני יודע' הפרש בין בשמ"ה לטמאה. וצלע"ג

ע"ב גמרא וטמאה בין בחיי' בין במיתתה כ"ש. ק"ל למה דס"ל להמג"א (סי' ר"י סקי"ח) לדעת רבינו יונה דבאוכל כזית ליכא בו דין ברי' כיון דהגרעין אין ראוי לאכלו. אף אם באמת אכלו. מ"מ כיון דל"ש בו אכילה לא הוי ברי', א"כ הכא בטמאה ג"כ נימא כן דהא יש בו עצמות דאין ראוי לאכילה ואעפ"כ הוי בריה. וצ"ע

גמרא אמר רבא את"ל וכו'. יש לע' דהא ע"כ האכילה בכולו בלי חתיכות אברים הוי בכלל מחשב לאוכלו מתה. דבכה"ג לא מקרי אבר דהא לר' פטור בכה"ג ול"א דבהך רגע גופא דבא לאוכלו חי הוי כמחשב לאכלו אבר. וא"כ אמאי לראב"ש חייב הא בחישב לאכלה מתה פטור. וה"נ כשבא לאכלו כולו כא'. בזו הרגע הוי מחשב שלא לחתכה אברים ויהי' פקע ממנו שם אבר. וצ"ל דעיקר הא דבהמה בחיי' לאברים עומדת היינו ע"י חתיכת אברים. אבל ע"י אכילת כולו כא' בחיי' לא בא לו שם אבר. וכן הא דבהמה לאו לאברים עומדת היינו שמחשב שלא לאכלה כלל בחיי'. אבל מחשב לאכלו כולו בחיי' לא מפקיע שם אבר ממנו. וא"כ אכילת כולו אינו מביא שם אבר עלי' ואינו מפקיע והוא כאשר הי' בתחלה לאשר היתה עומדת. וע'

גמרא חישב לאכלה מתה ואכלה חי' פטור. יש לע' דא"כ היכי משכחת דללקי לראב"ש באכלה כולו בחיי' דלמא ח שב תחלה לאוכלו ופקע שם אבר ממנו. וצ"ל כיון דמקבל התראה ואוכלו תכ"ד הוי כידוע דנקרא אצלו אמ"ה. ודומה לזה כ' הרמב"ם בפ"ב הי"ב מהל' שבועות

גמרא א"ל זה לפי מחשבתו וזה לפי מחשבתו. ק"ל דאם כן מה פריך הש"ס פ"ב דפסחים והרי אמ"ה וכו' טעמא דלפני עור וכו'. דלמא אתי' כרשב"א דבהמה בחיי' לאברים עומדת ומיירי דנותנו כולו לעכו"ם והוא חישב עליו למיתה דלגבי דידי' לא מקרי אבר. ולגבי הב"נ הוי אבר דסתמא לאברים עומדת

ובאמת בלא"ה קשה דלמא אתי' כר' דבהמה בחיי' לאו לאברים עומדת רק דיודע דהב"נ רוצה לתלוש ממנו אבר ולאכלו. וא"כ בשעה שנותן לו עדיין לא הוי אבר ומותר בהנא'. ואסור רק משום לאברים עומדת. וצ"ל דלישנא דאמ"ה לא משמע דמיירי בכולו

ובעיקר פירכת הש"ס פסחים תמוה לי דהא ודאי לראב"ש דסבר בהמה בחיי' לאברים עומדת ממילא מוכח דאמ"ה מותר בהנאה דמקרא מלא דיבר הכתוב ולא תחסום שור בדישו. הרי דמותר בהנאה לדוש בשור. וע"כ פירכת הש"ס רק דלר' דסבר דבהמה בחיי' לאו לאברים עומדת ליתסר בהנאה. וא"כ דלמא הברייתא אתי' כמ"ד לאברים עומדת ומוכת מקרא דמותר בהנאה. אבל לאידך תנא דלמא באמת אסור בהנאה. ואי דדחיקא ליה דלפלגו תנאי אם מותר בהנא' או לא. לפרוך בל"ז דלמ"ד לאברים