דרוש וחידוש ב קד

דבציבור היינו בנטמא בשר לענין היתר אכילה. ועיין

דף כד גמרא מאי לאו בהא קמיפלגי דמ"ס עבודה היא וכו' לא דכ"ע עבודה היא וכו'. יש לי מקום עיון דהיכי ס"ד דהמקשן דלכ"ע מצנפת ואבנט בעיא ריבוי' ופלוגתייהו אם הוא עבודה והוא בד' בגדים. או דהוא רק בב' בגדים ולאו עבודה היא. תיקשה לר' דקאמר אלא מה ת"ל ילבש לרבות את השחקים ולא מוקי לה לרבות מצנפת ואבנט. ואיהו ע"כ סבר דהיה בד' בגדים דהרי קאמר חדא דהא אבנטו של כה"ג לא זהו אבנטו של כהן הדיוט. וע"כ דמסברא בעי' ד' בגדים. וא"כ מאי אולמיה דר' דוסא מדר'. וצע"ג

דף ל תד"ה מצוה לשפשף וכו' ע' בדבריהם. ולכאורה יש לעיין הא מסקי' בנדה דנשוי מותר ע"ש. והרי כה"ג נשוי היה כדאמרי' דבעי' וכפר בעדו ובעד ביתו. ובמתניתין משמע דכל המיסך וכו' דהיינו אף בכה"ג דהרי עיקרה ביומא דמיירי ביה"כ. ובכה"ג דהיה נשוי הרי אפשר לו לאחוז באמה. ומכאן סייעתא לדברי המג"א (סימן ג סקי"ד) שכתב מסברא דבאין אשתו עמו או נדה אסור ע"ש. וא"כ ביה"כ הוי כמו אשתו נדה. ובאמת שאר ימות השנה באמת הוא רק בכהן הדיוט פנוי. וע' במג"א סי' קכ"ח ס"ק ס"ח

סוכה

דף לא גמרא ת"ר סוכה גזולה וכו'. ע' בתוס' ד"ה אבל גזול וכו' ע"ש. ויש לע' אמאי מיאן רש"י לאוקמי בגוונא דתוס' דמיירי בבנה ראובן בחצירו של שמעון. ונ"ל דרש"י אזיל לשיטתי' והוא במה שהגירסא לפנינו בתוס' שבנה ראובן בחצירו של שמעון מדעתו. ובהגהת אשר"י פ' הישן כתב ג"כ לכל דברי תוס'. רק ששינה בלשונו וכתב שלא מדעתו ע"ש. ויש להתבונן אופן פלוגתתם. ועיינתי במג"א (סימן רל"ז סק"ז) שכתב דבריו בקוצר כדרכו. ואחר עיוני היטב למדתי בתוכן כוונת המג"א דתליא באשלי רברבי וכמו שאבאר. והוא דלכאורה קשה אמאי סברי רבנן דהוי שאולה כיון דקרקע אינה נגזלת. הלא מ"מ גזל ג"כ העצים דהוא מטלטלין למ"ד כל המחובר לקרקע לאו כקרקע דמי. אך באמת לק"מ. והיינו דכל עיקר הסברא דבקרקע הוי שאולה ובמטלטלין אף קודם יאוש מקרי גזולה. משום דבגזלת מטלטלין דעשאן הכתוב ברשותו של גזלן לאונסים. משא"כ בקרקע כדדרשי' בב"ק (דף קיז) ואינו ברשות הגזלן. וא"כ גם במטלטלים הוא דוקא היכא דעשה הנגזל קנין שראוי לקנות בו. אבל בלא קנין דאינו ברשותו לענין אונסי' כדאיתא בח"מ סי' צ"ה. ממילא גם במטלטלין הוי דין שאולה. וזהו סברת רבנן. דאף שגזל העצים מ"מ לא עשה קנין דמה שהחזיק לא הוי קנין דאין קנין חזקה מועלת במטלטלין. וגם מטעם אגב לא קם ברשותו כיון דקרקע גופא לא קם ברשותו. וא"כ לא עשה קנין בעצים והויין גם עצים שאולים. אולם בבנה שמעון בחצירו של ראובן ותקף ראובן והוציאו מסוכתו הוי גזלן דעשה קנין בעצים מטעם חצירו

והנה הרמב"ם והראב"ד פ"ו מהל' שכירות מחולקים במשכיר או משאיל קרקע אם הוי חצירו של שואל או של משאיל. וא"כ י"ל דהגהת אשר"י ס"ל דהוי חצירו של שואל. ומש"ה א"א לאוקמי בבנה מדעתו משום דאז הוי העצים רק שאולים דלא קנה מטעם חצירו כיון שהוא שאול לראובן. אבל תוס' ס"ל כהרמב"ם דהוי חצירו של משאיל. וא"כ שפיר יש לאוקמי במדעתו והוי גזלן על העצים דקנה מטעם חצירו כך נראה לענ"ד כוונת המג"א. והמה דברים מאירים כשמש. ומכח זה נולד לי דין חדש בעזה"י. בחצר השותפים ובנה א' סוכה אף שלא מדעת שותפות ובא זה והוציאו מסוכתו לא הוי גזולה דלא עשה קנין בעצים דחצר השותפים אינם קונים זה מזה כדאיתא ב"ב (דף פה). והוא ברור לענ"ד. אך עדיין צריכים לברר אמאי דקדקו תוס' לפרש דוקא במדעתו. דגם זה תלוי באשלי רברבי. והוא עפ"מ דאיתא בב"מ (דף קא) אתמר היורד לתוך שדה חבירו וכו' וע' בנימוקי יוסף בשם הרשב"א דבאם זה רוצה ליתן כל דמי שוויו לא מצי למימר עצים ואבנים אני נוטל ע"ש. וא"כ י"ל מש"ה כתבו דוקא במדעתו דבשלא מדעתו הוי כיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשותו וליכא כחשא דארעא. ומצי למימר זה שתקף שרצה ליתן כל דמי שוויו והוי שלו ולא הוי גזולה. אף שאינו נותן הדמים מ"מ הוי שלו והדמים המה רק גזולים וכמו בתקנת מריש. אבל הגהת אשר"י י"ל דסבר כאידך שיטה. ודוק. וחידוש אצלי שלא הערה המג"א דתליא בזה הפלוגתא

ומעתה מיושבים דברי רש"י. והיינו דרש"י לשיטתו אזיל בב"מ (דף קא) דס"ל דהוי חצירו של שוכר. וגם י"ל דס"ל כשיטת הרשב"א שזכרנו. וא"כ לא מצי לפרושי בגוונא דתוס'. דממנ"פ ליכא לאוקמי. אם במדעתו הוי שאולה דלא עשה קנין בעצים כנ"ל. ובשלא מדעתו הוי שלו כיון דמצי ליתן כל דמי שוויו וכנ"ל. ודוק

יבמות

דף יב ע"ב ג' נשים משמשות במוך. במה דמחולקים רש"י ור"ת אם אשה מצווה על השחתת זרע כמו איש או לא. כמו דאינה מצווה על פריה ורביה. לכאורה יש להביא ראיה דאינה מצווה. ממתני' דפ' המדיר (דף עא ע"ב) המדיר את אשתו שלא תלך אל בית אביה וכו'. אמר לה ע"מ שתאמרי לפלוני וכו'. וע' בטור דמפרש שהבעל היפר לה דברים שבינו לבינה ע"מ שתאמרי או שתהא ממלא וכו' ע"ש. והנה שם (דף עב ע"א) אמרי' או שתהא ממלא אר"י א"ש שתמלא ונופצת ע"ש בפירש"י. והנה לכאורה הדין ברור כמו דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל דהוי כמתנה ע"מ שתעלי לרקיע דהוי כמפליג בדברים כמו שהמתיק הרמב"ן בב"ב ה"ה באם הבעל מיפר לאשתו ע"מ שתאכל בשר חזיר דהנדר מופר דהוי כאומר ע"מ שתעלי לרקיע דהוי כמפליג בדברים והנדר מופר. וכיון שכן יקשה סוגיא דכתובות דמיפר ע"מ שתהא ממלא ונופצת הא הוי כמתנה לעבור על ד"ת דהנדר מופר כנ"ל. אע"כ דאשה אינה מצווה על השחתת זרע. וק"ל

בנ"י סוף פ' הערל הביא דעת הרמב"ן דבכל איסורי דרבנן שאין להם שורש דאורייתא בטל ברוב ויליף לה מהא דתרומת ח"ל מבטלה ברוב. ודעת הנ"י שם והרשב"א דליתא. ולא ילפי' מינה אלא בבישול עכו"ם ובחמאה דקליש איסורי' ואינו שוה בכ"מ ע"ש. ודעת הא"ז הובא בשמו בת"ח כלל כ' אף בציר דגים טמאים דיש לו שורש דאורייתא בטל ברוב. ע"ש. ומ"ש היש"ש פ' כ"ה סימן ע"ט דהא"ז אינו מיקל רק במין במינו אבל לא במין בשא"מ דאיכא טעם ע"ש. והוכיח כן מכחל וביצת נבילה וכיוצא בזה ע"ש. וכ"כ בבאר שבע. אולם תמהני מדברי הא"ז שהובא בהגהת אשר"י פ' כ"ה דהא דאיתא במתני' אם יש בה בנ"ט אסורה מיירי בבשר בהמה אבל בבשר עוף שרי החתיכה אף דנ"ט אם הוא רוב ע"ש. הרי אף במין בשא"מ הדין כן. גם חשבתי למאי דקיי"ל כהרשב"א דאף באיסור דרבנן במין במינו בלח בעי' ס' אף דאסיר רק מגזרה דאטו אינו מינו. וא"כ ה"ה מין בשא"מ ביבש ביבש דבעי' ס' דשמא יבשלם. אף באיסורי דרבנן הדין כן. וכמ"ש הב"י (ססי' צח) דאין לחלק בשיעורים בין דאורייתא לדרבנן אבל בש"כ (סי' קט סק"ט ראיתי שתמה בזה על הרמ"א ודעתו להקל ע"ש. ע' בש"כ סי' סט סקנ"ז ובמנ"י (כלל לט סקי"ט). בבאר שבע כתב וראיתי מי שכ' על הא"ז אבל הרא"ש וכו' כוונתו לדברי הח"ח ריש כלל כ'. וכן במ"י שם תמה על הת"ח מאין מצא כן בהרא"ש. ולע"ד נראה משום דבודאי אין להמציא דאיסור דרבנן יהא בטל ברוב. רק שהא"ז וסייעתו למדו כן מהא דתרומת ח"ל מבטלה ברוב. אף דקמח בקמח הוי לח בלח וממילא יש ללמוד דאיסורי דרבנן מותר לבטל לכתחלה כדקתני ומבטלם ברוב. וכ"כ להדיא לדינא בהגהת אשר"י פ' ג"ה ופ' כ"ה. וא"כ למ"ש הרא"ש פ"ק דמציעא דאיסורי דרבנן אין מבטלים לכתחלה ברוב. וע"כ ס"ל דשאני תרומת ח"ל דקיל משאר איסורים דלא פשט איסורי' בכ"מ. וכמ"ש הר"ן בפ"ק דמציעא. וא"כ ממילא אין ללמוד ממנה לענין רוב כנלע"ד. ומזה הסברא בעצמו תמהני דנראה ברור למה שלמד הנ"י פת עכו"ם וחמאה. מתרומת ח"ל דבטל ברוב משום דאין איסורם שוה בכ"מ. ודמי לתרומת ח"ל. א"כ יש ללמוד ג"כ דמותר לבטל לכתחלה. ותמי' על הגהה (סי' קיג) שפסק דבטל ברוב ולכתחלה אסור לבטל. וצ"ע

קידושין

דף ג גמרא ואימא ה"נ חליפי' אתנהו בפחות מש"פ. ע' בתוס'