דרוש וחידוש ב קה

ולדבריהם דחליפי' לאו מדין כסף הוא. לכאורה קשה למ"ל מיעוטא דמכסף מקנתו דלא מקני בחליפין מה"ת נימא דנקנה בחליפין. וצ"ל כמ"ש הפ"י דאיכא ק"ו ממטלטלים דאין נקנין בשטר נקנה בחליפין ק"ו לע"ע נמכר לעכו"ם (ואף בחזקה י"ל מטלטלים יוכיח) עדיין קשה לשיטת ר"ת דס"ל דאין לעכו"ם קנין שטר א"כ ליכא ק"ו ממטלטלים. וצ"ל דהוי ילפי' נמכר לישראל מק"ו ממטלטלים

דף י ע"ב גמרא ומה שפחה כנענית שאין ביאה מאכיל בתרומה תמוה לי דהא איכא למפרך מה לש"כ דחזקה וחליפי' מאכילתה משא"כ באשה. דהא ודאי ל"ל דגם חזקה וחליפי' נילף דהא איכא למפרך מה לש"כ דנקנית בחזקה וחליפין משא"כ באשה. וא"כ ממילא איכא למפרך כנ"ל. וכסף מביאה ליכא למילף כמ"ש המהרש"א ע"ש

דף יא גמרא מאי אמרת לסטים מזויין או מוכתב למלכות וע' בתוס'. ולחד תירוצא באמת בש"כ שנקנית בקנין ועדיין לא נתן הכסף אינה אוכלת בתרומה. וק"ל דהא בפשוטה יש לחלק בין אשה לש"כ דבאשה חיישי' למיעוט דליכא חזקה מסייע לרוב דדלמא נולדה במומים. אבל בש"כ דבודאי היה לו חזקה מבוררת דלא היה לסטים מזויין ומוכתב למלכות והוי חזקה ורובא מש"ה ל"ח. או בהיפך דבאשה חיישי' דהוי כעין סמוך מיעוטא לחזקה לחזקת פנויה וחזקת איסור בתרומה אבל בש"כ לגבי חזקת מרא קמא איכא חזקה מבוררת דלא היה מוכתב למלכות והוי חזקה להדי חזקה ואזלי' בתר רובא. ובאמת יש לע' לדינא לפוסקים דקיי"ל סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר. א"כ גם נשואה קטנה שלא הביאה ב"ש ניחוש דלמא איילונית היא ול"ת בתרומה ואם מתה לא לטמא לה כהן דסמוך מיעוט דאיילונית לחזקת פנוי' ואיסור תרומה. וליכא למימר דהוי מיעוטא דמיעוטא. דא"כ אמאי חייש ר"מ שמא תמצא איילונית. וצ"ע

ובלא"ה יש לע' לדינא בנשואה לכהן והיתה יותר מי"ב שנים ולא הביאה ב"ש די"ל דהוי חששא דאורייתא דבזה ליכא למיזל בתר רוב דהא יצאה מהרוב דרוב נשים יש להם ב"ש בסוף שנת י"ב. וע' בתוס' יבמות דכתבו להדיא דבאיכא חד סי' סריס גם רבנן מודו לר"מ דחיישי' שמא תמצא איילונית ע"ש. וא"כ אפשר גם בהך ריעותא דלא הביאה ב"ש. וצ"ע לדינא

דף מג גמרא אמר לשנים צאו וקדשו לי אשה כו'. וכן בדיני ממונות. מאי קסבר אי קסבר המלוה את חבירו בעדים צריך לפרעו בעדים הא נוגע בעדותו הוא. וקשה ממנ"פ לפי תי' הה"מ על הא דהקשה הרא"ש בשבועות בסוגיא דהמלוה את חבירו בעדים שכתב דליהמניה אם אמר פרעתיך בינו לבין עצמי במגו דאם בעי אמר פרעתיך בפני פו"פ והלכו למדה"י דנאמן אף אם אמר אל תפרעני אלא בעדים. ולפ"ז אף דלא אמר פרעתיך בפני פו"פ ניהמניה במגו דפרעתיך בפני פו"פ. ותי' הרא"ש דיראה פן יבאו עדים ממדה"י. וה"ה תי' דמגו במקום עדים הוא דאנן סהדי דכשלוה בעדים לא יפרע אינש אלא בעדים. ולו יהא דמגו טוב הוא מ"מ הטענה שטוען השתא דפרע שלא בעדים זו א"א להמנינהו מחמת דאנן סהדי. והשתא לפי תי' הה"מ קשה מה פריך בגמרא דהוי נוגע בעדותו. הא יש לו מגו דאי בעי אמר פרעתי בפני פו"פ וכאן לא שייך תי' הה"מ דמגו במקום עדים הוא. דהא אינהו אמרי אהדרינהו למלוה. ולמלוה ודאי דלא צריכה לשלם בפני עדים. בשלמא לפי תי' הרא"ש ניחא דגם כאן אין זה מגו דיראה לומר פרעתיך בפני פו"פ. אבל לפי תי' הה"מ קשה

דף נו ע"ב מתני' מכרן וקידש בדמיהן מקודשת. כ' הרא"ש כיון דידע הלוקח שהוא של ערלה נתן המעות לשם מתנה. וא"כ ה"נ אמאי מחזירין המעות בעין הא הוי מעות מתנה כיון שידע שהוא של ערלה וא"י למוכרה. והרמב"ם שכ' ג"כ דאם המעות בעין מחזירין לטעמיה אזיל דס"ל בפכ"ו ממלוה. דגם בהלואה אם המעות בעין מחזירים וה"ה הכא, דלא ס"ל להרמב"ם מעות מתנה. אבל לשיטת הרא"ש קשה. וצ"ל דבאמת מ"ש הרא"ש מעות מתנה ל"ד דהא באמת קיימ"ל בהכיר בה שאינו שלו דמעות פקדון. וכמ"ש הב"ש (ס"ס כח) אלא דכוונת הרא"ש ג"כ דמעות פקדון. רק דטעמא דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת משום דהוי פקדון בהיתר תשמיש כמ"ש הנ"ל. ומש"ה כיון שקדש אשה הוי כמו לוה המעות. אבל הכא כ"ז שהוא בעין הוי פקדון. וכמ"ש במעות מותרים בב"מ (דף מד). ומ"ש הרא"ש בכתובות פ' נערה דהמעות בעין חוזרין מטעם גזול ע"כ ג"כ לאו דוקא אלא מטעם פקדון. וכן הוא בהר"ן פ' נערה דהוי פקדון. אולם במ"ש הנ"י דאף החליפין אם היא בעין צריך להחזירן. צריך לע' הא מיד שהוציאתן נעשה לוה. והרי דעת הנ"י להדיא דלותה ואכלה לא דמי לדהוי בעין וא"צ להחזירן. ה"נ הוי הלואה. וצ"ל דכוונת הנ"י לסברת הרא"ה בפ' נערה דהמעות שנתן הלוקח כשהבעל מוציא מיד הלוקח הקרקע אין הבעל זוכה במעות דהוי כמו פירא דפירא והוי כמו טובת הנאה ע"ש בהרא"ה. ומש"ה גם בהחליפין אין הבעל זוכה בזה החליפין דבחיי' הוא שלה לגמרי. ומ"ש הנ"י דגם לאחר מיתתה מחזירין אף דהבעל הוי יורש ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי. צ"ל דמיירי לאחר תקנת הגאונים דמטלטלי משתעבדי. ואף דבעל לוקח הוי מ"מ בהנך חליפין לא הוי לוקח. ולסברת הרא"ה יהיה רק יורש. וזה היה נראה לדוחק בסברת הנ"י. ודוק

נדרים

דף ב ע"ב כ' הר"ן מחלוקת הרמב"ן והרשב"א באומר נדר בלשון שבועה כגון קונם שאיני אוכל לך. וכן שבועה בלשון נדר כגון יאסר דבר עלי בשבועה. דעת הרשב"א דנא מהני. ודעת הרמב"ן מהני מדין ידות. ולי הפעוט לולי דמסתפינא היה נ"ל ראיה שלא הזכירו ראשונים לדברי הרמב"ן. והוא מסוגיא דלקמן (דף טז) אמר אביי שאוכל שתי לשונות משמע וכו' דלא אכילנא קאמר ע"ש. והנה באמת קשה הסברא מאד. היכן נוכל לפרש בלשון שבועה שאוכל דשלא אכילנא קאמר. ואף אם היה בלבו. הא הוי דברים שבלב כיון דא"א לכוון כן בלשונו. אע"כ דמפרשי' שביעה שאוכל היינו מה שאוכל יהיה עלי באיסור שבועה. ולא מצא י כן זולת רש"י שדקדק כן במתק לשונו רפ"ג דשבועות. א"כ משמע להדיא דיכול לאסור דבר על עצמו בשבועה. וזולת זה לא ידעתי לפרש שבועה שאוכל דשלא אכילנא קאמר. כנלענ"ד: והנה מסתפקא לשיטת הרמב"ן אם מהני דוקא קונם שלא אוכל הוי יד דכוונתו שאיני אוכל דהאכילה עלי קונם. אבל באומר קונם שאוכל י"ל דהרמב"ן מודה דלא הוי נדר דא"א לפרש כלל בלשון נדר לחייב עצמו לאכול. או אפשר דגם הרשב"א מודה דהוי נדר. דמפרשי' קונם שאוכל היינו מה שאוכל דהוא המאכל יהא עלי בקונם. כמו בשבועה שאוכל במסרבין בו לאכול דמוכח דלא אכילנא קאמר וכנ"ל. ה"ה בקונם שאוכל כיון דאמר קונם מוכח דשלא אכילנא קאמר והוי נדר והוא כמו קונם שאני אוכל לך. ועיינתי בש"ע (ססי' ר"ו) משמע דלדעה הראשונה הוא דעת הרא"ש דלא מהני שבועה בלשון נדר וכן איפכא הנודר שלא אוכל או שאוכל לא הוי נדר. וכן הוא לשון הטור והוא מהרא"ש. ובאמת לאחר העיון אין ראיה. דלכאורה י"ל דגם להרא"ש נדר בלשון שבועה מהני. ודבריו הם רק באומר אני נודר שלא אוכל או שאוכל. בזה הוי שבועה. דמבואר דמקבל על נפשו דבר שלא יאכל או יאכל. אבל בקונם שאיני אוכל י"ל דגם הרא"ש סבר דהוי יד. ע' בלשון הרא"ש ומדוקדק כדברינו. אולם באמת הרא"ש בפירושו בסוגיא דמודרני ממך כתב דגרסי' שאני אוכל במתני' דשאיני אוכל הוי שבועה. מבואר אף בקונם שאיני אוכל לא הוי נדר. עכ"פ י"ל בקונם שאוכל לכ"ע הוי נדר. ומ"ש הרא"ש בפסקיו שאוכל היינו שאני נודר שאוכל וכמו שדקדק הרא"ש שם דשאני נודר לשון שבועה ולא מהני. ובקונם שאוכל לכ"ע מהני ובקונם שאיני אוכל הוא אופן פלוגתת הרמב"ן והרשב"א כנלע"ד ברור. וכן נלע"ד ראיה ברורה למ"ש דשאוכל הוי כמו שאני אוכל ולכ"ע אסור ממתניתין (דף יג) קרבן שאוכל לך

דף ג ע"ב גמרא בשלמא בל יחל דנדרים דמשכחת לה וכו' דברי הש"ס צריכים עיון ליישבם היאך שייך נדר שיאכל ככר דהא הוי נפשי' אחפצא והא הוא להדיא בחי' הרשב"א לקמן (בדף ה) בסוגיא דידות ע"ש. וצלע"ג: ובאמת בלא"ה לא ידעתי דגם בקונם שלא אוכל ואכל. נראה דליכא רק משום בל יחל כמבואר ברמב"ם פ"א מהל' נדרים ע"ש. וצ"ע

דף טז ע"א גמרא מכלל שאוכל לך דאכילנא משמע. קשה לי לפמ"ש המ"ל פ"א הלכה ח"י מהל' נדרים