דרוש וחידוש ב קג

פשוטי כלי עץ. לזה קמ"ל כסברת תוס' דאין פנאי לשחוט בענין זה

דף פא ע"ב תד"ה אלא לפני זריקה כו' אפי' בטומאה ידוע אינו סותר נזירתו וכו'. לא זכיתי להבין דזהו דוקא אם נטמא לאחר שנזרק א' מהדמים משא"כ באומרים ליה טמא היית מקודם בטומאה ידוע ולעולם בזה באמת סותר וכמו שכ' בתוספתא שבפירש"י במתני' בהדיא ובכה"ג טומאת תהום עדיפא דאף דטמא למפרע מ"מ הלכתא גמירי לה דאינו סותר

דף קו תד"ה בכוס ש"פ וכו' הא לא פליגי וכו' ובד"ה קפיד אכסא פגומא. פירשב"ם וכו' תימא דא"כ איך התירו וכו'. תמיה לי על תמיהתם. הא י"ל בפשוטו דבאמת לפום מה דאמרי' ש"מ טעמו פגמו הי' מוכרח דאפי' דיעבד מעכב. רק הנך אמוראי' סברי כרב אשי דדחי להך ש"מ מש"ה קיימי' דלא הוי עיכוב, רק דמ"מ לכתחלה קפדי על פגומא. ומה דכתבו תוס' דר"א אית ליה ג"כ טעמו פגמו אלא דקאמר דמהא ליכא למשמע מיני' היא גופא קשי' הא כל עיקר ראייתם דמסתמא ר"א לא פליג על אמוראים והרי לפירשב"ם שפיר י"ל דלא ס"ל טעמו פגמו, ומ"מ לא פליג על האמוראים דהם קפדי רק לכתחלה

ביצה

דף י' גמרא נפתח א' מהן כולן טהורי' והיינו משום דיש ברירא בדרבנן והטומאה רק דרבנן דסופו לצאת הוא רק דרבנן כך פירש"י. וע' בהראשונים דיש ברירה בדרבנן, היינו דספק דרבנן להקל, וא"כ יקשה אף קודם שנפתח א' מהם יהיו טהורים כולם כל א' וא' מספק דרבנן, וע' בתוס', ואפשר לכוון כן בקושייתם וע' בפ"י, והיה נ"ל לומר דכ"ז שלא נפתח א' מהן כולם טמאי' דהוי כמו ב' שבילין ובאו לשאול בבת א', אף דשואל על כל פתח לבד, מ"מ כיון דכל ההיתר, רק דשמא יוציא על דרך פתח שני וממילא הוי כמו בת א', ושאני ב' שבילין בבאו זה אח"ז דא"צ להזכיר חבירו, וכ"כ הסברא בתפארת שמואל סי' ק"ץ בהל' נדה גבי ב' נשים שנתעסקו בדם ציפור ע"ש. משא"כ אם נפתח א' מהם דזהו בודאי טמא. שפיר מטהרי' אחרי' מספיקא שהיה מיד מעותד לצאת בפתח זה, וק"ל

ויש לע' דלכאורה קודם שנפתח יהא בטל כל כנים ברוב. דרך משל שיש כאן ג' פתחי' ואין סופו לצאת רק בפתח א'. אם כן יתבטל כלים שבפתח אחד בשני פתחים אחרים. וכמ"ש הכו"פ הסברא לענין קליפה היכא דאין ידוע באיזה צד נגע דבטל חד קליפה בחברתה. גם יש לע' דבכל כלים שרוצה להשתמש נימא דהם מן הרוב שלא יוציא בפתחיהם (והוי קבוע) שא"נ דלא הוי קבוע כמו צא וקדש לי אשה. ועיין

חגיגה

דף ד' תד"ה אלא טומטום וכו' אבל הא ק"ל וכו' בכל כח בעי' וכו'. לא זכיתי להבין קושייתם דאיך שייך לפשוט מדברי המקשן די"ל דדברי המקשן הם באמת בדרך דתפשוט דלאו בכל כחו בעי'. ומהברייתא גופא בודאי אין לפשוט דהא באמת טומטום מגזה"כ דהרי ביציו מבחוץ ג"כ פטור. וא"כ אי לא בעי' כל כחו ניחא יותר הברייתא דבעי' קרא למעוטי טומטום. וע' במהרש"א דנראה דנפשוט מדברי המקשן

ע"ב תד"ה דכתיב ובאת שמה וכו' ולא מסתבר לחלק וכו'. תמוה לי דא"כ אמאי ערל משלח קרבנותיו הא ערל אתקיש למצורע וכמ"ש תוס' בעצמם כעין זה בד"ה דמרבה לערל וכו' והרי זו הברייתא ע"כ כרע"ק דמרבה לערל כטמא. דאל"כ יביא בעצמו קרבנו. וכמ"ש תוס' פסחים (דף סב ע"א) ואם כן כיון דאתקיש למצורע אם איתא דמצורע אינו משלח גם ערל לא יהיה משלח

תד"ה דמרבה. וי"ל דהתם ממעטי' כו' דלאו כטמא כו'. תמוה לי דדבריהם סותרי' לדבריהם שלמעלה. שכתבו הא דערל משלח אף דאינו סומך מיירי בערל שמתו אחיו מחמת מילה א"כ אם איתא דמתו אחיו מחמת עילה לא אתקיש לטמא אמאי משלח קרבנותיו יביא בעצמו. וצ"ע

גם תמוה לי במה דכ' ע"ז וזהו דוקא לפירש"י דמפרש התם ערל שמתו אחיו מחמת מילה, הא לפירש"י ביבמות ר"פ הערל דמתו אחיו מחמת מילה אסור בתרומה. והיינו מטעם דילפי תושב ושכיר בפסח. והרי בברייתא דהתם ר"פ הערל קיליף ת"ק גז"ש דתושב ושכיר דאסור בתרומה רע"ק אומר א"צ איש איש לרבות את הערל. א"כ בודאי רע"ק לא פליג לדינא עם הת"ק ולא בא להקל. כדמשמע לשון אינו צריך. וכיון דלת"ק מתו אחיו מחמת מילה אסור בתרומה ה"נ לרע"ק. וא"כ מוכח דגם מתו אחיו מחמת מילה מרבי' כי טמא. וכדפירש"י להדיא. גם הכא בסוגיין דערל דרע"ק היינו מתו אחיו מחמת מילה. וא"כ עדיין תקשי למ"ל קרא לאסור ערל בפסח תיפוק ליה מאיש איש. וצלע"ג

מועד קטן

דף ג' ע"ב תד"ה יכול ילקה וכו' דה"ק רחמנא וכו'. והא ודאי מ"מ לא מוכח דתסתיים דר"י דאמר דלוקה על החרישה, די"ל דקרא קאמר רק דתוס' דינו כשביעית. ועל חרישה אף בשביעית גופא לא לקי אבל עכ"פ יכול ילקה על תוס' באותו שלוקי' בשביעית. אולם יש לע' דמשמע דאי נפקא מן הלכה מעשר נטיעות אין כאן מלקות דהא ההלכה לא היה כלל בדרך איסור רק להתיר נטיעות ונשמע ממילא האיסור. א"כ מה פריך הש"ס לקמן דלרע"ק קרא למ"ל. הא אצטריך למלקות. ובפשוטו יש לדחוק דפירכת הש"ס למ"ד דחרישה בשביעית לא לקי. א"כ בחריש אייתר דהא לחרישה עצמה בלא"ה איסוריה ידעי' מההלכה ומלקות בלא"ה בחרישה ליכא. אולם לחד תירוצא בתוס' דלקמן ד"ה שהרי כבר נאמר דרע"ק מוכח דסבר דלוקה על החרישה. א"כ תקשי כנ"ל. גם יש לע' במה דנדחקו בתוס' ד"ה ר"א אומר. דר"א לא שמיע ליה הך דלקמן דנמנו עליה והתירוה. הא בלא"ה י"ל דר"א סבר כמסקנת רב אשי דר"ג ס"ל כר"י וכו'. וא"כ ממנ"פ איך קאמר יכול ילקה דאם מההלכה הא ליכא מלקות. ואם מקרא דבחריש איך אמר עלה ונסיב לה לפטורא הא לגבי הקרא ליכא לימוד לפטורא. ור"י לשיטתי' דאמר לקמן דגמר משבת בראשית. גם בעיקרא דמלתא קשה מאד לומר דלרע"ק לוקמי על תוס' שביעית ולא עצינו כן. וע' בהריטב"א שכ' די"ל דיכול ילקה היינו מכת מרדות. וניחא הכל בעזה"י

יומא

דף ו ע"ב תד"ה א"ר תחליפא משמיה דרבא. ע' בדבריהם. נראה בעליל דס"ל להחלט דפסח עם אילו של אהרן דלא מקרי כ"כ קרבן ציבור. וכן משמע בסנהדרין (דף יב) דדומה ממש להדדי מדפריך הש"ס שם דר"י אדר"י, ועיין בחידושי תבנית אות יוסף בסנהדרין ודף יב) [לפ"ז לכאורה הדרא קושייתם לדוכתי' דרבא סבר בפסח דחויי'. והכא קאמר מ"מ הותרה טומאה הותרה אף דאיכא פרו ואילו. ע' ברש"י] והיה נ"ל דתוס' לא מפרשי כרש"י. והיינו דיש לפרש ע"פ דבריהם ריש מסכתא ד"ה וחכ"א וכו' אבל הכא משום דכפרת כל ישראל תלוי בזה וכו'. וא"כ י"ל דלא חשו רק שכפרת ישראל היינו פר העם לא יהיה למצוה מן המובחר. אבל לפרו אין החשש כ"כ אף דכפרת ישראל תלויי' בו היינו דבעי' שמכופר מ"מ הרי כיפר אף שהיה בטומאה ועיקר החשש שאותו קרבן שיהיה לכל ישראל יהיה על צד היותר טוב. וע"ז שפיר קאמר רבא זאת אומרת טומאה הותרה. וק"ל

דף ז תד"ה כיון דיחיד וכו'. אלא מדרבנן גזרו וכו'. יש לע' לפ"ז קושית תוס' לעיל ד"ה א"ר תחליפא במקומה עומדת. דל"ש תירוצם דפסח לא מקרי כ"כ קרבן ציבור. דהרי מכל מקום הוא רק דרבנן והאיך קאמר ר"י כיון דאדחי לטומאה אדחי ג"כ לזיבות. הא מדאורייתא לא אדחי דהרי הותר. ועיין

תד"ה דם שנטמא וכו' הנ"מ היכא דאטמי שיריים גופיה וכו'. יש לדקדק לפ"ז מאי צריך הש"ס לדחוקי לשנויי אברייתא דעל מה הציץ מרצה וכו' דכי קתני הציץ מרצה אדיחיד. ולא משני