דרוש וחידוש ב קב

הנאתן וע"כ קיל להו מכלאי כרם, ולזה פריך דליכא למילף כלל מכ"כ, כיון דע"כ אף לאחר הק"ו קיל בב"ח מכ"כ, וע"ז קאמר הש"ס ואביי תאמר בב"ח וכו' והיינו דאביי ס"ל דאף בלא ק"ו יש ללמוד דאיסור אכילה בב"ח הוא אף שלא כדרך אכילתן מכח הוכחה דלא כתיב אכילה בגופי', וא"כ שפיר יש ללמוד איסור הנאה מק"ו, וכי פרכת מה לכ"כ שלוקי' עליהם אף שלא כה"נ, י"ל היא גופא ניליף דבב"ח ליתסר גם שלא כה"נ, ולא קשה שור הנסקל יוכיח, ז"א דשור הנסקל קיל דאף באכילה מותר שלא כדרך אכילתן, אבל בב"ח דחמיר דבאכילה בודאי אסור שלא כדרך אכילתן, שפיר יש ללמוד מכ"כ דאף בהנאה ליתסר שלא כה"נ, וסברא זו הוזכרה בש"ס בחולין בהא דמשני חוסם פי פרה יוכיח, וממש דומים להדדי, וכיון שכן מיושב קושית הפ"י, די"ל דר' אבוהו סבר כאביי דבב"ח אסור מסברא באכילה שלא כדרך אכילתן, ומק"ו ילפי' שלא כה"נ, וא"כ דאיסי ב"י סבר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ואעפ"כ ליכא למיפרך חשנ"ב יוכיח דשאני חשנ"ב דאף באכילה מותר כדרך אכילתן, וכמ"ש תוס' דמוזבחת ואכלת נפקא, וק"ל

דף לא גמרא למ"ד כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרה, ומש"ה אצטריך קרא בפ"ע גבי חלב נבילה יעשה לכל מלאכה להתירו בהנאה, יש לדון דאפשר לומר דחלב פסילי המוקדשים שנפדו אסור בהנאה דיש לדרוש ואכלת בשר ולא חלב כדדרשי' בשר ולא חלב, ואף דלגבי חלב ל"ש כ"כ לדרוש ואכלת בשר ולא חלב. דבלא"ה חלב אסור באכילה, מ"מ דרשי' מיני' לאיסור הנאה כמבואר בפ"ב דחולין (דף ל"ו) דהוי ממעטי' דם פסולי המוקדשים לאסור בהנאה מקרא בשר ולא דם, וכמ"ש תוס' שם דאף דל"ש בי' כ"כ אכילה, מ"מ דם נמי בר אכילה ואצטריך קרא דעל, הארץ תשפכנו כמים להתירו בהנאה. אם כן יש לומר דחלב באמת אסור בהנאה

ובאמת דברי תוס' שם אינם מוכרחים כ"כ דגבי דם שפיר שייך לדרוש ואכלת דדם שרי באכילה ע"י בישול דדם שבשלו מותר מה"ת. במ"ש הגאון דפפד"א בספרו גינת וורדים דבאיסור שאינו זבוח לשיטת האומרים דהוי לאו הבא מכלל עשה דדרשי' וזבחת שאינו זבוח לא תיכול אף חצי שיעור אסור מה"ת דאף לר"ל דל"א אכילה בכזית אלא אם הוא בענין צווי כמו בערב תאכלו מצות, או בלשון שלילה לאסור אכילה. אבל הכא ואכלת היינו דע"י זביחה שרי לאכול ל"א אכילה היינו כזית ע"ש. ולדבריו הי' הדין כמו כן בחלב של פסולי המוקדשי' דדרשי' ואכלת בשר ולא חלב ג"כ חצי שיעור אסור מה"ת גם לר"ל. אמנם לענ"ד אין מקום לדבריו מסוגי' דשבועות פ"ג דמשני ר"ל במפרש חצי שיעור, והרי במתני' חשיב ג"כ שלא אוכל נבילות, ובנבילות גם לר"ל חצי שיעור אסור מה"ת איסור שאינו זבוח ואין איסור חע"א. אע"כ דאין לחלק

דף לד גמרא הא נמי תנינא הטבל וכו'. לכאורה תמוה דהא באמת בתרומה בדבר שאין זרעו כלה גדולי גדולים מותרים ודוקא טבל אסור משום דהוי דשיל"מ ולא בטל כמ"ש להדי' במתני' דתרומות. וצ"ל דהכי פריך הש"ס וכ"ת גדולי גדולי' ומיירי באין בהם שיעור ביטול נגד האיסור תנינא הטבל וכו' וכי היכי דהטבל כיון דהוי דשיל"מ אסור. ה"נ ממילא בתרומה היכא דליכא שיעור ביטול. אולם בסוגיא דנדרים בספ"ז דקאמר דהך מתני' דטבל מיירי בלא רבוי גדוליו על עיקרו. ע' בר"ן שם. תמוה לי הא באמת טבל לא מהני ביטול מטעם דשיל"מ

דף מג תד"ה מאן תנא. משמע דאי לאו דאיתרבי חמץ נוקשה למלקות וכו', וא"ת הא דאמר פ"ק דחולין וכו' רבים נלאו למצוא פתח לפתוח בכוונת תוס' דהאיך תלי' הקושיא בדבריהם שלפניו. גם האיך משמע כן בסוגי'. והעולה על כולם קשה מאי ס"ד יש לומר דבלא רבוי' הייתי אומר דמלקות ליכא ואיסורא איכא. ממנ"פ אם הוא חמץ הוי ג"כ מלקות. ואם לאו גם איסור לית בו. ומנין להמציא איסור בלא מלקות

ונלע"ד עפ"מ דאמרינן בריש פרק כל המנחות באות מצה וכו' מתקיף לה רב חסדא ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור וכו' מצה תהי' הכתוב קבעו חובה ע"ש. מבואר מזה דנוקשה לר"י נפקא מיד מצה ולכלל חמץ לא בא, וכמ"ש בפ"י בפסחים דשיאור דומה לחמץ נוקשה דעלמא והדין אם עשה מנחות של שיאור פסולי' דנפקא מידי מצה והכתוב קורא מצה תהי', אבל אינו לוקה דאינו בכלל לא תאפה חמץ. וכיון שכן י"ל גם בפסח כן בשיאור מסברא לא הוי חמץ רק דנפקא מכלל מצה. וא"כ י"ל דאיסור דאורייתא יש בו מקרא דכתיב שבעת ימים תאכל מצות. ובאמת מצוה ליכא רק בליל ראשון כדכתיב בערב תאכלו מצות. אלא דכוונת הכתוב דאין לאכול עיסה רק מצה. אבל בהחמיץ שיצא מכלל מצה לא תאכל. וגם נוקשה בכלל שיצא מכלל מצה. והוי לאו הבא מכלל עשה. אבל מלקות ליכא בלא ריבוי דאינו בכלל לא תאכל חמץ

אמנם נראה דזהו תלי' במה שפלפלו האחרונים לר' מאיר אם מסברא הוי חמץ, והא דצריך ריבוי דכל. היינו משום דהתורה מיעט' מכרת הייתי ממעט גם ממלקות. משום הכי צריך ריבוי. או להיפוך דמסברא לא הוי חמץ ומש"ה צריך ריבוי' למלקות והייתי מרבה גם לכרת מש"ה צריך מיעוט בכרת. והנה נראה דדינא הנ"ל תלי בזה אם נאמר דמסברא הוי חמץ רק בלא ריבוי הייתי ממעט ממיעוט' דכרת, מ"מ בלא ריבוי הי' עכ"פ איסור דאורייתא דממיעוטא דכרת לא שמעי' רק דלא הוי חמץ אבל לא שמעי' דהוא מצה. וכיון דמסברא הוי חמץ אין למעט רק דלזה הוי חמץ אבל לא דלהוי מצה, אבל אם נאמר דמסברא לא הוי חמץ, י"ל דמסברא הוי אפי' מצה. ועפ"ז מיושב דברי תוס'. והיינו דבל"ז לא הו"מ להקשות מההיא דחולין, דהי' אפשר לומר דמסברא הוי חמץ, ואצטריך רק ריבוי' דלא נמעט ממעוטא דכרת, וא"כ במנחות ילפי' הלאו כמו הסברא שבחוץ. ולזה כתבו תוס' דמשמע דנוקשה אפי' איסור דאורייתא לית בו בלא ריבוי, ומוכח כן מדסבר ר"י דתערובות חמור מנוקשה, ואם איתא דבנוקשה איסור דאורייתא יש בו דלא נקרא מצה כנ"ל, א"כ בודאי יש לריבוי מכל נוקשה דמסברא יש בו ג"כ איסור דאורייתא אע"כ דמסברא אף איסור דאורייתא לית בו, ומעתה אם איתא דמסברא הוי חמץ ואצטריך ריבוי שלא נמעט מכרת הי' הדין דבלא ריבוי איכא איסור דאורייתא וכנ"ל. אע"כ דמסברא הוי חמץ ושפיר קשה מההיא דחולין, וק"ל

דף נו ע"ב תד"ה מחלוקת וכו' ופריך והא מוקצה נינהו כיון דהי' בה"ש על האילן וכו'. זהו סותר לדבריהם בביצה (דף לא ע"ב) ד"ה ונפחת דבמוקצה מחמת איסור דרבנן ונסתלק המוקצה שאינו בעולם ל"א מגו דאתקצאי, וה"נ כן כיון דנפלה לארץ נסתלק המוקצה ממנו כלל וכלל

בא"ד ובירושלמי דס"פ פריך וכו' פי' דבסתם ל"ש למגזור וכו'. תמוה לי דא"כ עדיין תקשה מ"ש מביצה דספיקו אסור הרי אף דביצה אסור משום פירות הנושרי' והוא מוטל בקרקע דעדיף מבין הכיפי'. מ"מ סתמא אסור' ק"ו בפירות גופא, ודוק

דף עג ע"ב גמרא ה"מ ר"א היא דאמר השוחט אחרי' לשם פסח. יש לע' דלפ"ז יהא מוכח דרב סבר עקירה בטעות שמה עקירה, דהא מיד שמשכו הבעלים ידם נעשה שלמים ומה דשחטו לשם פסח הוי עקירה בטעות דהי' סבר דהוי פסח. עיין

דף עה תד"ה הא לא"ה וכו' נראה להרשב"א הומ"ל גלי קרא וכו', תמוה לי דהיכי אפשר ללמוד במכוה הא גם במכוה לא ידעי' דהוי אש ממש אלא דהוי עכ"פ בכלל דבר הבא מן האור כמו סיד וחרסית. וא"כ בפסח דסיד וחרסית אמעיט מצלי אש ב' פעמים ממילא גם בגחלת י"ל דאמעיט

דף עח ע"ב תד"ה כי מוד' בנטמא דציץ מרצה. תמוה לי הא קתני בברייתא ג"כ נפסל ויצא לחוץ לקלעים דבזה ל"ש ריצוי ציץ ואעפ"כ קאמר עלה ומודה ר"י דאם זרק הורצה

דף עט תד"ה אלא שנטמא כו' תימא א"כ מאי אפי' דקאמר וכו', תמוה לי על תמיהתם הא ע"פ דבריהם שבדיבור אח"ז מיושב היטב קושייתם דדוקא בכהנים טמאים דבזה בודאי מתעביד בטומאת הגוף בפרת, דאף אם ישחוט בסכין ארוכה. הא מ"מ יצטרכו ליכנס לעזרה לזריקת הדם ולהקטרת אמורים אבל בכלי שרת טמאים בזה הי' ס"ד דלא יתעביד בטומאת הגוף דהשוחט ישחוט בסכין אחר וכהן אחר יזרוק. או דישחוט ע"י