דרוש וחידוש ב קא

בכלים פ"ג העשוי לאוכלים כמוציא זית. הרי דבמוציא זית בטל מתורת טומאה

דף סט ע"ב גמרא רבא אמר מיתה במקום כרת עומדת. ע' בהרא"ש ורפ"ו דתרומות) דהוציא מזה דלרבא גלי רחמנא בתרומה דלוקה ומשלם ע"ש. וצ"ל הך גופא דס"ל לרבא דחייב בהזיד בלאו וס"ל דגזה"כ הוא. יליף ליה כיון דבאמת שגג במיתה לחוד נכנס בלשון בשגגה. ממילא מיירי התורה גם משוגג כזה ששגג במיתה והזיד בלאו. אמנם בענ"ד לא זכיתי להבין דהא הכא בסוגיין לא מיירי מזה רק אם נקרא שוגג או לא ובפשוטו י"ל דהזיד בלאו היינו בלא אתרו בי' ומזה מיירי ג"כ הקרא. אבל אתרו בי' פטור מטעם אחר אף דבכלל שגגה הוא מ"מ הוא בכלל אינו לוקה ומשלם. ודוק

דף עב ע"ב רש"י ד"ה ע"כ לא קבעי מיניה וכו' דהיינו אומר מותר. תמוה לי דהא לרש"י לשיטתו ס"ל לעיל דאין שבת בתורה בודאי אינו חייב אלא מחמת דהיינו שוכח עיקר שבת. והאיבעי' דרבא רק ביודע מקצת מלאכות

דף עד גמרא שכן עני אוכל וכו'. תמוה לי לשיטת רש"י דבאמת כותש ג"כ הוי אב אלא דמתני' לא תני ליה. א"כ תקשי למסקנא בהיפוך היאך דרש רבי אלה הדברים דל"ט מלאכות הויין הא באמת הוי ארבעים

דף קל"ו גמרא ורבנן לא דמי לטרפה וכו'. וק"ל היאך נדמי בן ח' לטרפה. הא בן ח' הוי מת ממש לענין חבלה בשבת כדאמרי' מחתך בבשר בעלמא הוא. ולא שייך ביה שחיטה. כדאמרי' בפ"ק דחולין וכי מתה עומד ומולק. אבל טרפה לא הוי כמתה כדפירש"י שם בחולין. וכן מבואר בפסחים (דף עא) שחטו ונמצא טרפה. דבטרפה חייב משום חובל מש"ה מהני לטהרה מידי נבילה. וצ"ל אף דבן ח' הוי כמחתך בשר בעלמא לענין חבלה מ"מ אינו כמת ממש דהרי אינו מטמא כמ"ש הרשב"ם ב"ב (דף כ) דבן ח' הוא כאבן לא חי ולא מת. ולזה ס"ל להש"ס דדמי לטרפה דתהני ביה שחיטה. ודבר זה צ"ע גדול

פסחים

דף ה תד"ה ואומר וכו' ומאן דשרי שרי מלד'. דבריהם צריכים ביאור דמצינו (ביצה דף יט) דרשב"א סבר דעולת נדבה אינה קריבה ושלמי נדבה קריבין ע"ש. א"כ ע"כ דנדבה לא נפקא מריבוי לד' דא"כ אף עולת נדבה בכלל כמו דמרבי' עולת ראיה. אע"כ דלא מרבי' מלד' רק קבוע לה זמן דומי' דוחגותם. והא דשלמי נדבה קריבי' ע"כ מסברא דמקרי צורך הדיוט כיון דהבעלים אוכלים ממנו. ולא ס"ל דכהנים משלחן גבוה זכו. וא"כ איך כתבו בפשיטות דמאן דשרי שרי מלד'. אף דמצינו ג"כ (ביצה דף כ ע"ב) דאבא שאול סבר נו"נ קריבים ביו"ט והיינו אף עולת נדבה (מדלא השיבו ב"ש עולת נדבה יוכיח. וכ"כ המהר"ם שיף שם) ולדידי' שפיר י"ל דמרבי' מלד'. מ"מ הרי מוכח דרשב"א ס"ל מסברא דשלמי נדבה קריבים ביו"ט. ולאו מלתא דפסיקא הוא לומר משלחן גבוה זכו. ובתוס' משמע דכ"ע ס"ל הכי. ונראה דכוונת תוס' אינו דכ"ע סברי הכי אלא דבאו לתרץ דלא יקשה לפי תירוצם אמאי לא קאמר הש"ס ש"מ ד' דהא מוכח דרע"ק סבר נו"נ אין קריבי' ביו"ט. ולזה באו לומר ומאן דשרי שרי מלד' היינו דאיכא דמאן דמתיר מקרא לד' כנלענ"ד כוונתם אף דלשונם אינו מדוקדק כ"כ לפ"ז. אך באמת תמוה לי דהא בסוגיא דשבת (דף קיד ע"א) ורע"ק סבר נו"נ אין קריבים ביו"ט. הרי מוכח דסבר עכ"פ דעולת נדבה אין קריבי' ביו"ט וע"כ דלא דריש מלד', וא"כ ממילא מדברי רע"ק דשמעתין דסבר גם שלמי נדבה אין קריבים ביו"ט כיון דע"כ סבר כהנים משלחן גבוה זכו. וא"כ עדיין הוי מצי הש"ס לומר ש"מ ד'. דש"מ דשלמי נדבה אין קריבים לאפוקי מסברת רשב"א הנ"ל. וצריכים לדחוק כיון דעכ"פ מהך דהכא לא מוכח. דהא י"ל דדריש לד' ומוכח רק מהצטרפות דברי רע"ק דשבת לכך לא קאמר ש"מ ד'. ובדברינו מיושב ג"כ מה דקשה לכאורה עוד אמאי לא קאמרי תוס' בקיצור דמאן דשרי משום דס"ל דאמרי' מתוך והוי צורך קצת דלא יהא שלחנך. אבל רע"ק דלא סבר מתוך מש"ה נו"נ אין קריבים ביו"ט. ולפמ"ש א"צ לזה דכל עיקר כוונתם ליישב אמאי דלא קאמר הש"ס עוד ש"מ דרע"ק ש"מ ד'. וא"כ אינו מספיק בסברת מתוך. דהרי להרשב"א דסבר עולת נדבה ע"כ דלא שרי מטעם מתוך ואעפ"כ שלמי נדבה קריבים ביו"ט וע"כ דמקרי לצורך הדיוט. וא"כ לרע"ק דלא סבר מתוך וגם לא סבר דהוי צורך הדיוט מוכח דסבר שלמי נדבה אין קריבים ביו"ט. והו"ל להש"ס לומר ש"מ דסבר ש"נ אין קריבים ביו"ט. ולזה באו לומר דשרי מלד'. וא"כ ליכא ש"מ. דדלמא גם רע"ק סבר דנו"נ קריבים ביו"ט מקרא דלד'. והוא נכון בעזה"י לענ"ד. והנה על תירוצם א' קשה לי במה שתירצו דקרא מיירי אף במי שא"צ לגחלתו הא מ"מ מדאורייתא שרי משום הואיל דמקלעי אורחים. ויצטרכו לבשל או לאפות בגחלים. ואם נימא דרע"ק סבר דלא אמרי' הואיל א"כ נימא ש"מ ד'. דש"מ דסבר דל"א הואיל. ודוק

בחדושי הרשב"א הקשה ג"כ קושית תוס' ד"ה אא"כ ראויין דמה מהני ראויין לב"ש הא לית ליה מתוך וסיים הרשב"א וכ"ש דלית להו הואיל. ובודאי גם כוונת תוס' כך דבלא"ה אין כאן מקום לקושייתם. לפ"ז תמוה לי דהא רע"ק בפ"ק דפסחים ס"ל דל"א מתוך. א"כ לא סבר ג"כ הואיל. ובלא"ה מוכח כן לתירוצם א' בתוס' פ"ק דפסחים. שכתבו דקרא מיירי בכל ענין אף בא"צ לבשל אצל הגחלת. ועדיין הא מותר ע"י הואיל דמקלעי אורחים דירצו לבשל בגחלת. אע"כ דלית ליה לרע"ק הואיל. א"כ קשה לי דבפסחים (דף מז) בסוגיא דהואיל הוכיח ממתני' דביצה דמסוכנת לא ישחוט אא"כ יש שהות לאכול כזית צלי. והרי במתני' דהתם קתני ג"כ רע"ק אומר אפילו כזית חי מבית טביחתה והרי לרע"ק לית ליה הואיל. ודוחק לומר כיון דבדרע"ק לא נזכר לישנא דיש שהות. י"ל דמיירי באמת באוכל דוקא. דנראה דרע"ק על דברי ת"ק קאי ומוסיף להקל. וצל"ע

דף כד ע"ב גמרא אמר אביי הכל מודים בכלאי הכרם שלוקים עליה אפי' שכה"נ, איתיבי איסי בן יהודה וכו', ע' בפ"י שהקשה דהא דאמר איסי ב"י חמץ בפסח יוכיח, וקשה לר' אבוה דיליף לעיל חמץ בפסח דאסור בהנאה משום דכל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל א' איסור אכילה וא' איסור הנאה משמע ויליף לה מנבילה מדאצטריך קרא להתיר נבילה, ופריך הניחא לר"מ וכו' אלא לר"י לדברים ככתבן הוא דאתא, ומשני אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורי' שבתורה, ואידך אותו אתה וכו' ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה, ואידך חש"ב לאו דאורייתא, ע' ברש"י דכ' דהנאה לבד לאו דאורייתא אבל אכילה דאורייתא, ולפ"ז קשה על ר' אבוהו מנ"ל לאיסי ב"י דחמץ בפסח אסור בהנאה, ומנ"ל האי כללא כל מקום שנאמר לא יאכל וכו', ואי דנפקא ליה מדאצטריך קרא להתיר נבילה. ז"א דבלא היתר הייתי מוקים הגז"ש דכי עם קדוש אתה לגופא דקרא דמיירי בנבילה, והייתי יליף בגז"ש מבשר קדשים שיצאו חוץ למחיצתן דנבילה יהא אסור בהנאה, וכמ"ש תוס' דילפי' בב"ח מבשר קדשים, ומש"ה צריך קרא להתיר נבילה, ומוקמי' הגז"ש לבב"ח, ואי דנפקא ליה מקרא דאותו, קשה הא אצטריך למעט ולא חולין שנשחטו בעזרה, ואי דאיסי ב"י סבר חשנ"ב לאו דאורייתא, קשה הא איכא למיפרך על ק"ו דבב"ח. חשנ"ב יוכיח דנעבדה בה עבירה ואפ"ה שרי בהנאה, אע"כ דסבר חשנ"ב דאורייתא, וא"כ ליכא שום ילפותא להא דכל מקום שנאמר לא יאכל וכו' ומנין לאיסי ב"י דחמץ בפסח א"ב, ולענ"ד נראה ליישב, ובתחילה נבאר במה פליגי מאן דמותיב לה עם אביי, כי לפי פשוטו קשה על המקשן דפריך ליפרוך מה לכלאי הכרם שלוקים עליהם אף שלא כה"נ, הא איכא למימר היא גופא ניליף דבב"ח ליתסר ג"כ שלא כדרך הנאתן ואי משום דמגז"ש יש ללמוד היתר שלא כדרך אכילתן כמו דשרי בטרפה, ז"א דהא גם היתר הנאה יש ללמוד מגז"ש ואפ"ה ילפי' הק"ו, וכמ"ש תוס' דאמרי' אהני גז"ש ואהני ק"ו, דהגז"ש אתי לאסור אכילה והק"ו להנאה, א"כ ה"נ י"ל דהגז"ש אתי לאיסור אכילה והק"ו לאיסור הנאה ולאיסור שלא כה"נ

אמנם נראה בהא פליגי המקשן והתרצן, דהמקשן הכי פריך ליפרוך מה לכלאי כרם שלוקים עליהם אף שלא כה"נ, והיינו דגם אם ילפת בב"ח מק"ו ליכא למילף יותר רק כדרך אכילתן, דעל שלא כדרך אכילתן י"ל שור הנסקל יוכיח דנעבדה בה עבירה ומותר ג"כ שלא כה"נ, וא"כ אף לבתר הק"ו בב"ח אינו אסור אלא כדרך