דרוש וחידוש ב ק

בלא שבועה היינו למאי דקיי"ל כשמואל פ"ק דבב"מ דאתותב שם וקי"ל דשט"ח שאין בו אחריות גובי' מבנ"ח קיימי' כיון דשם שטר עליו חושש להניחו ואינו נאמן החזרתי רק מכח מנו וצריך לישבע. ולפ"ז ממילא ניחא קושייתינו הנ"ל על תירוץ הב' דתוס' והיינו דכך אמרי' מדתירצו אליבא דשמואל דאפקיד לי' בשטר ע"כ דפליגי על ר"ח וס"ל דצריך להחזיר לו בעדים דאפילו בשבועה א"נ דאל"כ דס"ל כר"ח דנאמן בשבועה יקשה כיון דאינו טורף ממשעבדי מכח המגו ממילא יהיה נאמן החזרתי בלא שבועה דהא שמואל לשטתי' ס"ל דשטר שאינו גובה ממשעבדי גם מבנ"ח אינו גובה. וא"כ הדרא קושי' לדוכתי' על שבועת שומרים דלהימן נאנסה במגו דהחזרתי אע"כ דפליגי על ר"ח ודוק. ולכאורה יש פרכא על דברינו דאיך אפשר לומר דרמב"ח ורבא באו לתרץ דברי שמואל א"כ איך אמרי' מכלל דתרווייהו ס"ל המפקיד א"ח בעדים א"צ להחזיר בעדים. הא י"ל דמה דהקשה לו רבא מגו דיכול לומר החזרתי היינו לשמואל לשטתו דס"ל בפ"ו דשבועות המלוה את חבירו בעדים יכול לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למד"ה אבל אינהו לנפשייהו י"ל דצריך להחזיר בעדים אע"כ דאין דבריהם לתרץ מלתא דשמואל רק לדון על דינא דשמואל אם יש לו קיום להלכה וא"כ נסתרים דברינו הנ"ל. אולם באמת לק"מ למי שאוהב האמת דודאי מה דאמר רבא לרמב"ח מגו דיכול לומר החזרתי דחיקא לומר דפריך רק לשמואל לשטתי' ולא אליבא דנפשי' דהו"ל לומר והא שמואל ס"ל דא"צ להחזיר בעדים ויש לו מגו דהחזרתי. א"ו מדפסק ואמר בפשיטות מגו דיכול לומר החזרתי משמע דאליבא דנפשי' ג"כ קאמר אבל מ"מ מה שהשיב לו דאפקיד בשטר ההכרח שעולה ג"כ לנכון אליבא דשמואל דהוא מרא דשמעתא ושפיר מוכח דס"ל דבשטר צריך להחזיר בעדים וכנ"ל

ואולם בתירוצם הא' ס"ל דבאמת לא באו לתרץ לשמואל לשטתי' רק באו לחזק דינא דשמואל אליבא דנפשייהו. ויש להמתיק יותר לפמ"ש הר"ן דבאמת בשכיר הקילו ופרכת רבא רק על לישנא דרמב"ח דכמה מעליא הא שמעתתא א"כ ממילא לא באו לתרץ דברי שמואל די"ל דשמואל מתקנת שכיר קאמר ורמב"ח בא לתרץ את עצמו שהחזיק דברי שמואל מסברא

ונ"ל די"ל דב' תירוצים הנ"ל תליא במחלוקת הפוסקים והיינו דלכאורה עדיין יש להקשות על דברינו הנ"ל דמה דאמרי' מכלל דתרווייהו וכו'. היינו דתירוצם גם אליבא דשמואל ולדידיה דסבירא ליה דשטר שאינו גובה ממשעבדי גם מבנ"ח אינו גובה אם איתא דס"ל כר"ח החזרתי מגו דנאנסה א"כ אינו טורף ממשעבדי ממילא נאמן החזרתי בעצמותו וא"צ לישבע הא עדיין לשמואל לשיטתי' דס"ל פ"ק דקידושין (דף יג) דשעבודא לאו דאורייתא ואפילו מלוה הכתובה בתורה א"כ כל שטר שבעולם אינו גובה ממשעבדי וממילא גם מבנ"ח אינו גובה וא"כ איך משנינן אליבי' דקרא איירי דאפקיד בשטר הא מדינא דאורייתא דבשטר אינו גובה ממשעבדי יכול לומר החזרתי אמנם למ"ש הרשב"א דשעבדו בפירוש לכ"ע דאורייתא י"ל דאפקיד ליה בשטר היינו בשעבדו בפירוש. וא"כ י"ל דבתירוצם הא' אזלי כפי שיטתייהו סוף ב"ב ובגיטין דגם שעבדו בפירוש לד"א וממילא ע"כ שינויי דאפקיד בשטר לא קאי לתרץ דברי שמואל אלא לקיים דינא דשמואל מש"ה נסתר תירוץ ב' דתוספות דיקשה כנ"ל. דהיא גופה מנ"ל להש"ס דדלמא סברי כר"ח ואעפ"כ עולה יפה תירוצא דאפקיד בשטר. אע"כ דבאמת הכי אמרי' צריך להחזיר לו בעדים א"כ אינו רוצה לישבע. ותירוצם בתרא קאי לשיטת הרשב"א דשעבדו בפירוש מהני וי"ל כנ"ל ודוק

היוצא מזה דשיטת הסמ"ע בודאי מוכח מתירוצם א' דתוס' דאם איתא דנאמן מה"ת החזרתי בלא שבועה במגו דנאנסה עדיין יקשה דלהימן נאנסה במגו דהחזרתי. ובהיפוך מתירוצם השני לא נסתר דעת הסמ"ע די"ל בכוונת תוס' כפי הנ"ל וק"ל

ובעיקר קושית תוס' הנ"ל בב"מ (יד ע"א) ד"ה מ"ט דרבנן. נתחדש לי בזו הרגע דבר יקר בעזה"י עפ"מ דכ' הר"ן ריש גיטין (קמד ע"א) דהא דפרכינן כי אין בו אחריות נכסים אמאי יחזיר מבני חרי מגבי גבי. אף דכשיבא לגבות נטעון מזוייף, מ"מ אף ע"י קיום אינו ראוי לגבות דאנן נטעון שמא כ' ללוות ולא לוה והוא טען מזוייף משום מלתא דלא רמי' עליה. ולכאורה תמוה לי דהר"ן סותר עצמו לדבריו סוף גיטין (קפט ע"ב) במ"ש להשיג על הרמב"ן די"ל דשמואל ס' דל"א עבחז"ל והא דקאמר אומר היה ר"מ היינו דבעי לאוקמי מתני' בכל שטרות אף בהקנאה ע"ש והא לשיטת הר"ן הנ"ל אף אם מיירי בהקנאה אינו מוכרח דאומר הי' ר"מ דהא בהקנאה ממילא ליכא קושי' דמבנ"ח מגבי גבי דהא כשיבוא לגבות נטעון אנן מזוייף. ולשמא כ' ללות ל"ש בהקנאה והוא לכאורה קושי' אלימתא. ונראה דלק"מ דהכי אמרי' דשמואל ס"ל דמתני' מיירי בכל שטרות בין בהקנאה בין בלא הקנאה. מש"ה א"א לומר דמיירי בחייב מודה דא"כ בהקנאה ביש בו אחריות אמאי ל"י, אע"כ דמיירי באין חייב מודה וא"כ יקשה בהיפוך בשטרי דלאו הקנאה באין חייב מודה אמאי יחזיר הא מבנ"ח גבי ונטעון אנן כ' ללות ולא לוה. אע"כ דאומר היה ר"מ וכו'. והוא נכון ואמת בעזה"י. ולפ"ז מיושב היטב קושית תוס' דשפיר מוכח דס"ל לרבנן אחריות ט"ס דל"ל דטעמייהו דרבנן דס"ל דמבנ"ח גבי דהא מ"מ בשטרי הקנאה ליכא חשש דלמזוייף ל"ח דכשיבוא לגבות נטעון ג"כ מזוייף ולשמא כ' ללות ל"ש בהקנאה ודוק

ברכות

דף לו גמרא קמחא דחיטי וכו' ע' ברשב"א שכתב לדעת הרי"ף פליגי בקמח ממש ופסקי' כר"נ. אבל בקמח קליות לא פליגי דמברך בפה"א דהא לית ליה עלויא אחרינא בפת שא"א לעשות ממנו פת. אבל בשערי אף בקמח קליות מברך שהכל כיון דקשה לקוקיאני ע"ש. לפ"ז קשה לי מאי פריך הש"ס וכי אית ליה עלויא וכו' מאי לאו דחטי בפה"א. ומדחיק לשנויי דה"ה חטי ונקט שערי לרבותא. ולא משני בפשוטו דבאית ליה עלויא אחרינא מברך שהכל והתם מיירי בקמח קליות דליכא עלויא אחרינא. ובשערי שהכל דקשה לקוקיאני. וצ"ע. ובאמת לא ידעתי מנין זה להרשב"א דאפשר באמת בקליות אף בשערי בפה"א דקשה לקוקיאני לא אלים למגרעה בברכה רק בקמח ממש לר"י שפיר יש חילוק בצירוף דאין דרך אכילה בכך ועיין. וכן פשוט בפת שעורים דלא מגרעי' בברכה מטעם דקשה לקוקיאני. ויותר נראה דגם לר"י דדוקא קתני שעורי' נמי לאו מטעם דקשה לקוקיאני רק דקמח שעורים לא חשיב. ע' ברש"י ד"ה מאי וכו'. ועיין

דף נד תד"ה ואימא בי עשרה ותרי רבנן וכו'. ועבד לחומרא ואפילו ליכא תרי רבנן וכו' ולא ידעתי מקום לפרש כוונת התוס' דמה חומרא היא זו ולברך בלא תרי רבנן הלא דכל ספק ברכות אזלי' לקולא ולא מברכי' מספק לא תשא. ואם דעת התוס' דלשון הש"ס צריך לאודוי' בפני עשרה וכו' היינו לכתחלה אבל אם אינו מוצא מברך אף בפחות מעשרה. ע' בטור ובב"י (סי' רי"ט) א"כ מכ"ש דיותר קשה כיון דכל הפלפול אם צריך לכתחלה לטרוח למצוא עשרה ותרי רבנן א"כ הו"ל למיפרך לחומרא דצריך לטרוח על עשרה ותרי רבנן. ונראה שזהו כוונת הרא"ש והטור דאזלי לחומרא ובעי תרווייהו ע"ש. ולכאורה קשה מה חומרא היא לו הלא אינו מברך. ואף דהדין נכון דמספיקא ברכות אינו מברך. מ"מ קולא נקראת כמ"ש כל הפוסקים ספק ברכות להקל. ועיין בא"ר (ססי' ר"ט) ולזה נראה דכוונת הרא"ש והטור דכל הפלפול הוא לכתחלה. אבל בדיעבד אם אינו מוצא יוד ג"כ מברך. וכמו שנראה דעת הטור להמעיין שם. וא"כ שפיר כתב דאזלי' לחומרא דצריך לטרוח אחר עשרה ותרי רבנן. אולם דברי תוס' עדיין צריך לע'

שבת

דף כב מתני' הדמאי מערבין בו וכו'. ק"ל לשיטת ר"ת ספ"ז דבב"מ דלוקח אחר מירוח פטור מדאורייתא. א"כ היכי הוי בעי להוכיח מהך דדמאי דכל דדבריהם לא בעי ברוכי א"כ אמאי נקט דמאי הלא בכה"ג דלקח מחבירו אף בודאי יהי' הדין דמפריש ערום דלא בעי ברוכי כיון דהוי דרבנן

דף נט תד"ה ור"י אמר וכו' ואי לא פי' הקונטרס דהתם הוי ניחא וכו'. קצרה דעתי מלהבין. איך עלה על דעתם לומר דלא כפי' הקונטרס. דאיך יפרש בע"א הא דאמר רבא טהור מלקבל זיתים וכו' ולאיזה ענין הוא טהור. גם סתם מתני'