דרוש וחידוש ב צט

דזילא בי' מלתא ול"ש סברה וקבלה דבאמת טענה שאינה רוצה לישא רק שלא היתה יכולה לכופו להוציא ונשא אותה ונתן לה ל' יום ע"י פרנס ואח"כ כופה אותו להוציא. ואם נאמר דאינה מחוייבת לישא אותו על זמן ל' יום מספק. שמא תמצא. א"כ הדרא קושי' הנ"ל לדוכתי' בהגיע זמן יכולה לכופו אחר שבת א' כיון דא"י לישא אותה וצ"ע. ובעיקר קושית תוספות על רש"י י"ל דשאני תשמיש דמיד שמגיע זמן מחוייב לישא אותה דהיינו לשמשה. וא"כ מיד בארוסין הוי כמשעבד עצמו מעכשיו ולאחר ל'. וא"כ כיון דמיד ידעי' דבהגעת זמן יחייב בתשמיש מש"ה אין הנדר חל אף שנדרה מקודם. משא"כ לענין מזונות דאין החיוב ממילא רק כשנשא אותה והוא בעלה תקנו רבנן מזונות. ומצד מזונות של הגעת זמן יכול לידור אותה דלא אלמוה כ"כ כמ"ש תוס' לקמן בחד תירוץ. ושפיר הוי נדרה קודם לשעבודה. וק"ל. תד"ה ה"נ כיון דמשועבד לה. וי"ל וכו'. קשה לי לפי דברי תוס' בנדרים (דף סו) ד"ה שאת נהנית לי וכו' דיכול לאסור הנאתו עליה בתנאי אם לא תלך לבית אביה דלא תלך ולא תאסור ע"כ. א"כ לוקי הכא שהדירה ממזונות מעכשיו אם תלך לבית אבי' בחצי שנה. וא"כ אסורה במזונות מעכשיו דבתנאי לא מזדהר. ומש"ה עד ל' יום יעמיד פרנס ואח"כ יוציא. וזה גם בתירוץ הר"ר יוסף אינו מיושב דזהו רק אם ההנאה הוא התנאי כקושי' תוס'. בזה שייך תירוץ הר"ר יוסף דלשון המדיר מליהנות משמע דההנאה הוא הנדר אבל בגוונא הנ"ל דהנדר הוא ההנאה שפיר יש לכוון כן בלשון המשנה

ואמרת דתוס' דהתם קאי בשיטת הר"ן בנדרים (דף כד ע"א) דבאומר קונם שאת נהנית לי אם תלך למקום פלוני יכול להתיר נדרו שלא ע"פ חכם לומר לו לך ואינני מקפיד ע"ש. וזהו ע"כ באוסר חבירו מהנאתו אם תלך דהוי כאוסרו רק אם ילך. משום דמקפיד שלא ילך. ומש"ה כיון שרצונו שילך מותר בהנאתו. אבל באומר קונם הנאתך עלי אם תלך ע"כ גם הר"ן מודה דצריך התרה. והוי כאומר אם אלך. דאל"כ קשה היכי אמרי' בשמעתין בשלמא לרב כאן בסתם כאן במפרש. ופירשו תוס' שאמר יאסר הנאת תשמישך עלי אם תטעום ממין פירות. וקשה ג"כ למה יוצא אם אינו מוצא פתח יאמר שתטעום ואינני מקפיד [ובאמת תמוהים לי דברי הר"ן בשמעתין שכ' בלשונו דלרב מיירי מתני' שהדירה מנכסיו אם תטעום ובזה הקושי' במקומה עומדת הא יכול להתיר נדרו שלא ע"פ חכם] וכיון שכן מיושב קושייתנו דלא מצי הש"ס לומר דמתני' מיירי שאוסר הנאתה אם תלך וכו' דהא יכול להתיר נדרו שלא ע"פ חכם. ודוק

דף עג תד"ה ל"ת טעמא דרב. ע"ש שנדחקו להגי' בסוגיא דיבמות. וגם עדיין גם לפי הגהתם קשה כמו שיאמרו העולם בארוסה שהתנו בשעת קידושי' גם בנכנסה יוכלו לתלות שהתנו גם בחופה. דזה לכ"ע מהני אף לאביי אליבא דרב כיון דבחופה ל"ש א"א עושה בעילתו ב"ז רק כיון שכנסה סתם פשיטא דתנאי מהני. ובאמת לולי פה קדשם היה נ"ל דאין צורך להני כלל. והיינו דודאי העולם לא יתלו כלל בתנאי כיון דליכא קול רק יאמרו סתמא שנמצא בה מום מש"ה מוציאה וזהו שאמרו בש"ס לפי שאין תנאי בנשואים היינו בנשואה סתמא ליכא שום שיור אם ימצא בה מום דשלחה בלא גט והוי כאלו יש תנאי בכל נשואה דתליא אם ימצא מומים או לא. ובאמת בקדשה סתם וכנסה סתם צריכה גט מספק. אבל בארוסה ליכא למיחש למידי לפי תירוצם א' למעלה בד"ה ע"מ שאין וכו'. דקדשה סתם ליכא ספק וא"צ גט. וכן צדד הדבר להקל בר"ן. אם כן אף באמת אם נמצא בה מום א"צ גט וליכא למיחוש למידי. ומעתה כדי לקיים הסוגיא מרווחת יש להכריח מזה דקדשה סתם א"צ גט. וק"ל

לקוטים

אב"ה יש בידי מעט חדושים מפוזרים בש"ס ופוסקים מכבוד א"ח הגאון רשכב"ה זצלה"ה. אמרתי להדפיסם. וה' יעזרני להוציא לאור עוד יתר החדושים הרבים שישנו

דעת הסמ"ע רס"י רצ"ו דבמפקיד אצלו בשטר דקי"ל דנאמן בשבועה החזרתי במגו דנאנסה צריך לישבע מדאורייתא ודעת הש"ך שם סק"ג דהוא רק שבועה דרבנן ומה"ת נאמן בלא שבועה. ולכאורה נראה דתליא בב' תירוצים בתוס' שבועות (מ"ה ע"ב) ד"ה בשטר צריך וכו' ביאור תירוצם הב' דאף דר"ח ס"ל דבפקדון נאמן במגו דנאנסה מ"מ רמב"ח ורבא פליגי על ר"ח וס"ל דא"נ במגו. ומה דס"ל לרבא בעצמו דהלכה כדייני גולה היינו בעיסקא די"ל דאפשיטי דספרי זייר ליה. ולכאורה תמוה לי דהא ודאי א"א להכחיש דתירוצם ראשון אמת דאף לר"ח דנאמן החזרתי במגו דנאנסה מ"מ ניחא לתרץ דאפקיד בשטר כיון דהחזרתי בעצמו א"נ אלא בשבועה במגו דנאנסה ממילא ליכא קושי' על שבועות שומרים דלהימן נאנסה במגו דהחזרתי. ואך בתירוצם הב' דחיקא להו לפרש לישנא דהש"ס דצריך להחזיר לו בעדים יהיה הפירוש באם אינו רוצה לישבע דוקא ומכח זה הוכיחו לפרש דרמב"ח ורבא פליגי על ר"ח וס"ל דא"נ במגו וכיון שכן תמוה מאד דהיא גופא יקשה על סתמא דתלמודא היכי קאמר מכלל דתרווייהו ס"ל וכו' מנ"ל להמציא פלוגתא דפליגי על ר"ח דלמא ס"ל כר"ח ומ"מ תירצו שפיר דאפקיד לי' בשטר וכו' והוא לכאורה תמוה עצומה ולא מצאתי מי שהרגיש בה. ולזה היה נראה דס"ל בהך תירוצא כדעת הש"ך הנ"ל דאם הדין דנאמן החזרתי במגו דנאנסה נאמן מה"ת בלי שבועה וכיון שכן שפיר מוכח דפליגי על ר"ח דאם איתא דס"ל כר"ח עדיין יקשה אף באפקיד בשטר יהיה נאמן נאנסה בלא שבועה במגו דהחזרתי דהיינו מאמינים לו בלא שבועה במגו דנאנסה. וממילא לתירוצם הראשון מוכח באמת כדעת הסמ"ע דהחזרתי הוי שבועה דאורייתא כך היה נראה לכאורה

אמנם נלע"ד דיש לקיים שיטת הסמ"ע גם לתירוצם הב'. בהקדם דברי הש"ך סי' ס"ט סקי"ד ותוכן דבריו במ"ש הרמב"ן דעל כתב יד יכול לטעון פרעתי דאינו חושש להניחו כיון דלא טריף ממשעבדי והק' הרשב"א דא"כ בשטר פקדון דאינו גובה ממשעבדי יהיה נאמן החזרתי בלא מגו דנאנסה. ולזה תירץ הש"ך ב' תירוצים הא' כיון דשם שטר עליו אף דאינו גובה ממשעבדי חושש להניחו וכמו שט"ח שאין בו אחריות נכסים פ"ק דב"מ. הב' גם בשטר פקדון ראוי לטרוף ממשעבדי אלולי הטעם דנאמן החזרתי במגו דנאנסה ע"ש. והנה על ב' תירוצים יש לדון. על תי' הא' הנ"ל. יקשה הא בסוגיא דשבועות דמרא דשמעתא ל"ש ששכרו בעדים הוא שמואל ועלה אמרי' דשבועות השומרים דאפקיד בשטר. והרי שמואל ס"ל פ"ק דב"ק אומר היה ר"מ שט"ח שאין בו אחריות אינו גובה ממשעבדי ולא מבנ"ח. וא"כ לר"מ דס"ל דשטר שאין גובי' ממשעבדי אין חושש להניחו יקשה משבועות השומרים דלהימן במגו דגם באפקיד בשטר נאמן במגו דהחזרתי ויהיה מוכח דלא אמרי' מגו דהעזה לפטורי משבועה וכיון דעכ"פ לר"מ מוכח כן היכן מצינו חולק לענין הך סברא דמגו. ואף אם נדחוק דבאמת לר"מ מיירי הקרא בשטר בנאמנים אלא דהם תירצו בשמואל דאפקיד בשטר סתם היינו לפי ההלכה דקי"ל כרבנן דר"מ. מ"מ הא כ' תוספות בב"מ (י"ד ע"א) ד"ה מ"ט דרבנן דס"ל לשמואל לסברא חלוטה דאף לרבנן דר"מ אי לא גבי ממשעבדי לא גבי מבנ"ח [ואולם מדברי תוספות כתובות (נ"א ע"ב) ד"ה וגט חוב מוכח דחולקים ע"ז מהא דתירצו בשם רשב"א דאתי' כרבנן ומיירי בפירוש שלא באחריות. והרי לדבריהם בב"מ הנ"ל בכה"ג ס"ל לשמואל גם לדברי רבנן דאינו גובה מבנ"ח וביותר דלהך תירוצא דהש"ך יקשה כזה לכל השטות אף להרשב"א דס"ל א"צ פרעתי בכת"י. מ"מ הא עכ"פ לשמואל דס"ל דשטר שאין בזה ממשעבדי אינו גובה מבנ"ח. וממילא ה"נ בכת"י יקשה האיך משנינן אליבי' דאפקיד בשטר הא בפקדון דאינו גובי' ממשעבדי נאמן החזרתי גם על תירוץ הב' של הש"ך יקשה הא מ"מ לפי האמת דעכ"פ בשבועה נאמן החזרתי במגו דנאנסה ממילא הדין דא"י לטרוף ממשעבדי דאמרי מה דאיהו מצי למטען וכיון דיכול לפטור נפשיה בשבועה אין גובי' ממשעבדי. ממילא יהי' הדין דנאמן החזרתי בלא שבועה ומטעם כיון דמכח המגו אין גובי' ממשעבדי ממילא אינו חושש להניחו ושוב הוי החזרתי טענה מעולה בעצמותו והיא קושי' חזקה וכדומה מצאתי בס' קצה"ח. ואולם אפשר להרכיב ב' תירוצים ביחד ובאופן זה דמשנינן אליבא דשטר דאפקיד לי' בשטר היינו דשמואל ס"ל דא"נ בשבועה במגו דהחזרתי וא"כ טורפים ממשעבדי והוי שט"ח גמור וא"י לטעון החזרתי. ומה דאנן פסקי' כר"ח דנאמן במגו דהחזרתי וממילא אין טורפי' ממשעבדי ואעפ"כ אינו נאמן החזרתי