דרוש וחידוש א צה

במהוה עצמה הכתוב מדבר. קשה דלמאי צריך לרבויי על ח"כ דל"צ שתהיה בת הויה נילף מקטנה לרבנן דרבי רחמנא לקנס אף דאינה בת הויה, וזה יש ליישב דשאני קטנה דאתי' לכלל הוי' אפילו לזה לכשתגדל עיי' גיטין (דף פה ע"א) וכן בהיפוך לא הומ"ל קטנה מח"כ די"ל דשאני ח"כ דהיא בת הוי' לאחריני אבל קטנה אינה יכולה להוות עצמה לשום אדם. ואמנם ק"ל מנ"ל דריבוי דהנערה קאי לכל ח"כ דלמא קאי רק לאחות אשתו דאתיא לכלל הויה לכשתמות אשתו דמ"מ לא הוי מצי למילף מקטנה דהתם מעצמה אתיא לכלל הוי' משא"כ אחות אשתו דמחוסר מעשה דהא במקדש לאחר שתמות אחותך מקרי דשלב"ל ובמקדש קטנה לכשתגדל (כתב המשנה למלך) דלא הוי דשלב"ל כיון דאתיא ממילא והוצרך קרא דהנערה לאחות אשתו כיון דעכ"פ משכחת דיהיה בה הוי' לכשתמות אשתו

שם גמרא המוציא שם רע על הקטנה פטור שנא' ונתנו לאבי הנערה. מסתפקנא בנשא חייבי לאוין למ"ד קידושין תופסין בח"ל והוציא עליה ש"ר דא"י לקיים ולו תהי' לאשה אם אינו פטור מעונש מאה כסף כמו בקנס דאונס ומפתה לר"ש בן מנסיא כיון דא"י לקיים ולו תהיה לאשה פטור מהקנס, ולדידן דמחייבי' הוא מכח ריבוי' אבל במוציא ש"ר דליכא ריבוי' י"ל דפטור מקנס, ולא מצאתי עדיין גילוי לדין זה

דף מב גמרא לאביה נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה וא"ת דלמא הא דיהיב מפתה היינו בקטנה דל"ש בה מחילה,, ומ"מ אינו נותן צער דכיון דעשאת מדעתה אין לה צער וי"ל דהא קתני שם עלה האונס נותן מיד והמפתה לכשיוציאנה האונס שותה בעציצו והמפתה אם רצה להוציא יוציא ובקטנה דפיתוי הוי אונס יהי' הדין בזה כאונס ממש דשותה בעציצו ומשלם מיד (ובתוס' דחקו בזה)

שם גמרא אנסת ופתית את בתי וכו' ר"ש פוטר (מקרבן שבועה) שאינו משלם קנס על פי עצמו. ומיירי בייחד לו כלי לדמי אונסו דאל"כ בל"ז ליכא קרבן, ולאביי דאפשר דר"ש מיירי בלא עמד בדין צ"ל דייחד לו לכשיזכה בדין יהיה זה לדמי אונסו ואדם מקנה דשלב"ל, ומאי דלא חשביה בקידושין בפ' האומר בין התנאים דס"ל אדם מקנה דשלב"ל הוא משום דמרא דשמעתא בקידושין הוא אביי והרי הוא עצמו מספקא ליה הכא אי פלוגתא דר"ש מיירי בעמד בדין ומש"ה לא היה ליה הוכחה דס' אמדשלב"ל דדלמא כצד זה דמיירי בעמד בדין וכבר בא לעולם ולמסקנא נמי לא הוי יכול למחשביה דהא למסקנא ר"ש לדבריהם דרבנן קאמר להו, וי"ל דמה דלא הוקשה להם הא ליכא יחוד כלי היינו משום דדלמא סברי אמדשלב"ל ומ"מ איהו גופיה אפשר דסובר אין אמדשלב"ל, אך א"א להעמידו בכך דהא אף למ"ד אדם מקנה דשלב"ל מ"מ פשיטא דבעינן שיעשה איזה קנין כמו בפירות דקל דנותן לו המעות עכשיו וכן בקידושין לאחר שתתגיירי ואינך הכל, בנותן לה עתה הכסף שתתקדש בזה לאחר שתתגיירי משא"כ הכא דעדיין לא נתחייב וליכא עתה לא קנין ולא משיכה דלכ"ע לא קנה, והתוס' לא נחתי לא לזה ולא לזה ותמהני מאד וה' יאר עיני בדבריהם הטהורים

שם גמרא והוא אמר לא אנסתי כו' ולא העמדתני בדין. קשה הא אף באמר אנסתי אלא שלא עמדתני בדין ואני פטור מטעם מודה בקנס איכא להאי האיבעי', והיינו לפירש"י אי פטור משום דעיקרו קנס ולפי' התוס' האיבעי' אי אלו היה מודה דהעמידו בדין היה חייב בהודאתו והוי כפירת ממון או דלא היה חייב בהודאתו והוי כפירת דברים וא"כ מה דאמרינן והוא אומר לא אנסתי הוא שפת יתר כיון דממילא אומר שלא העמידו בדין בזה לחוד סגי ולשיטת תוס' הנ"ל אפשר לי ליישב דנראה ברור דאף לפי הצד דמודה ומפטר מ"מ אם באו עדים אח"כ שהועמד בדין ונתחייב דחייב, שהודאתו זאת לא פטרתו ולא נמחל לו הקנס דהא מ"מ כיון דעמד בדין מקודם ואותו הב"ד עדיין מחייבים אותו לשלם לא שייך לומר דנמחל לו הקנס ופקע חיובו ממנו אלא דהודאתו אינה מחייבתו כ"ז שלא באו עדים, דאין דנין כלל על הודאתו וכאלו לא הודה (וכעין זה מצינו במודה בפני עדים חוץ לב"ד דהודאתו אין מחייבתו אבל מ"מ אין פוטרתו וכמ"ש הש"ך יו"ד סי' רסז) ולפ"ז מסתפקנא דאף אם באו עדים אח"כ דנאנסה אבל אין מעידין שהועמד בדין דג"כ חייב דא"א מחייבים אותו על הודאתו אלא על העדים, אלא דאלו הודה תחלה סתם אנסתי היתה הודאתו פוטרתו ומפקיע ממנו חיוב הקנס אבל אחר שבהודאתו אמר ג"כ דעמד בדין דלפי דבריו אין הודאתו פוטרתו אלא דאינה מחייבתו וממילא חייב עתה משום העדים ודנין באמת כאלו לא הודה ולא פלגי' להודאתו לענין שאנסה ולסלק הודאתו שעמד בדין ואם האמת כן הוא ממילא יש לומר דבאמר אנסתי ולא העמדתני בדין חייב ק"ש דהוי כפירת ממון לענין אם יבואו עדים סתם שאנסה דכפי דבריו דלא עמד בדין יהיה פטור מדין מודה בקנס ואח"כ ב"ע ואלו הודה דעמד בדין היה חייב עפ"י העדים ואף דעתה אין העדים בפנינו מ"מ י"ל דכ"ז שיש אפשרות שיהיה בזה כפירת ממון חייב (וכעין זה אמרינן בב"ק בנשבע על גזל חמץ שעבר עליו הפסח דחייב ק"ש דהוו ממון לענין אם יאבד החמץ) ולזה בדקדוק נקט האיבעי' בכפר שאמר לא אנסתי דבזה דאם יבואו עדים על האונס באמת חייב דהא לא הודה כלל

שם גמרא בעי מיניה אביי מרבה האומר לחבירו אנסת ופתית את בתי כו' ונשבע והודה לר"ש מאי. קשה לי במאי מיירי אי דשמו הב"ד בושת ופגם ויש לו קצבה א"כ גם לר"ש לחייב ק"ש משום בו"פ, ואי דעדיין לא שמו הב"ד להבו"פ יכול למבעי גם לרבנן בסתם דודאי קנס תבע דהא טעמא דרבנן דתבע בו"פ דאי מודה לא מפטר אבל אי לא"ה הוי מודה לר"ש דתבע מידי דקיץ וא"כ בזה בעמד בדין דגם קנס אי מודה מחייב ודאי תבע רק הקנס ולא בו"פ דלא קיץ כמו לר"ש. ובתוס' כתבו דלר"ש האיבעי' בלא פירש ולרבנן לא הו"מ למבעי כ"א בפירש

שם ע"ב תד"ה ונתן לחוד, וגבי מוציא שם רע דכתיב ונתנו. קשה לי דלמא באמת במש"ר לא יוכל להורישו לבניו דהיכן קתני דמש"ר דמשעמד בדין הוי ממון להוריש ולעיל בברייתא דוכחש לא תני מש"ר

שם גמרא התם מדידיה מתזנא. אף דאב יש לו מע"י אף אם אין נותן לה מזונות היינו (העדפה) צ"ל דאמרי' דזיכה לו רחמנא מע"י משום דדרך הוא דאב נותן מזונות לבתו אף שאינו מחויב וכה"ג כתבו תוס' גיטין (דף מז ע"ב)

שם תד"ה עשו, דדוקא כשיש אלמנה ובנים ובנות. מסתפקנא במחלו הבנות להבנים ולא באו להן אם הוי כמו שיש רק אלמנה ובנים ולא תטול האלמנה, גם מסתפקנא באם יש מעט יותר משיעור עד שיבגרו דלאלמנה בודאי נותנים רק מזון הבנות עד שיבגרו ואיתר השאר אם יש זכות לבנות בזה כדין נכסים מועטים

דף מד ע"א גמרא פשיטא ראשון במכר ושני במתנה כו' דליפות כחו הוא דכתב ליה משום דינא דבר מצרא. ק"ל הול"ל דכתב בכדי שאם יבא בע"ח לגבות ממנו יראהו השטר מתנה ולא יגבה ממנו השבח (אב"ה וכדאיתא פ"ק דבב"מ דף טו ויראה כוונת הקושי' דאלו לטעם שבגמרא אם הלוקח עצמו המצרן בטל שני את הראשון, ואף דהתוס' כתבו די"מ דלאו דוקא משום דינא דבר מצרא דגם היכא דלא שייך דינא דבר מצרא נ"מ לענין דרך, מ"מ זה ודאי אינו קושיא דיאמר משום דרך, דהא גם זה לא פסיקא, דפעמים ליכא דרך, אבל משום בע"ח תמיד יש לחוש דלמא ידע שיש לו בע"ח ואנחנו לא נדע אותו, וחכם אחד הקשה על קושיית אבינו אב ישראל זצ"ל די"ל דמיירי במכר בפירוש שלא באחריות דאז גם מלוקח אינו גובה שבח ומ"מ לא ביטל משום דינא דב"מ, וטעה בזה דהא מסיים וכש"כ ראשון במתנה ושני במכר דאמרינן משום דינא דבע"ח הוא דכתב ליה, אלמא דמיירי בסתם דהוי אחריות ט"ס או בפירש לו אחריות)

שם גמרא שניהם במכר ביטל השני את הראשון. לכאורה לפוסקים דדאקני לאו ט"ס הוא א"כ בשטרות דלא נכתב דאקני י"ל דזהו ההוספה בנכסים שקנה בין שטר ראשון לשני אם קודם זמנו לזמן שטר שני

שם תד"ה א"ב אמאי יכול לפסול להעדים בענין זה. נראה כוונתם במה דדייקי בלשונם הזהב בענין זה, דל"ק איך יכול לפסול לעדים, די"ל דנ"מ אם יבא עוד אחד ויעיד שהם פסולים דהוי ב' עדים עם זה אלא דהקושיא בענין זה היינו ע"י הוכחה