דרוש וחידוש א סט

הביאו ראיה מהא דאמרינן דבלא נולדו לו סימני סריס עד רוב שנותיו, ופי' רשב"ם דהוי גדול וסריס, הרי דדנין אותו לסריס אף כשיש לו סימנים הפוכים, וע"כ דיש במציאות לסריס שיהיה מעלה כיפה, אף דלשונם בתירוצם דהא דבעינן לעיל וכו' דחוק קצת, מ"מ טוב לסבול מעט דוחק ולומר דכוונתם אבל ספק סריס הוי אעפ"י שאין בו סימנים היינו אף שיש סימנים בהיפוך שעושה כיפה, וזהו עיקר מה שחדשו בתירוצם, כי מלבד הדוחק שיש לפירוש המהרש"א לענ"ד תמיהתנו הנ"ל חזקה למאד, דאיך היה ס"ד בקושייתם דלר"מ דחייש למיעוטא לא הוי ס' לקוי ממעי אמו, וגם מה הביאו ראיה בתירוצם מההיא דעברו רוב שנותיו דמהיכא מוכח מהתם דהוי ספק לקוי ממעי אמו, אלא ודאי העיקר כדברינו ודוק. ולפענ"ד היה נראה דלמסקנתם דתוס' עיקר חששא דר"מ לשמא ימצא סריס היינו ע"י שיעברו רוב שנותיו אף שלא יהיה לו סימני סריס, אבל לא מטעם שיולדו לו סימני סרים, דהרי כיון דעכשיו עושה כיפה, א"כ אם ניחוש שיולדו לו כל סי' סריס ע"כ דישתנה בגופו שלא יעשה כיפה והוי כמו רוב וחזקה דלא חייש לה ר"מ כדאיתא בריש פ"ג דע"ז

דף פא ע"א גמרא טעמא דבעלוה הא לא בעלוה לא כו', דאי ר"י האמר אילונית זונה היא. תמיהני הא פשיטא דאילונית בת כהן אכלה בתרומה, דאף דמתקרי זונה מ"מ בזונה כתיב לא יקחו, אבל לא דמפסלי מתרומה דבי נשי, זולת היכא דנבעלה לפסול לה, דדרשינן מוכי תהיה לאיש זר. וכמ"ש תוספות לעיל (דף מד ע"ב) וגדולה מזו כתבו תוס' לעיל (דף סט) דאפילו דר"א דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה, זהו רק לכהונה ולא לתרומה, וא"כ י"ל דבעלוה פסלוה היינו למפסל מתרומת בית אביה, ואפשר לדחוק כיון דקתני בהדי דחלצוה פסלוה דמיירי לכהונה דאילו לתרומה חליצה מעליא ג"כ אינה פוסלת, משמע דבעלוה פסלוה מיירי ג"כ לכהונה

דף פד ע"א רש"י ד"ה והא כולי פירקין וכו' מן ועלתה יבמתו, קשה לי הא למסקנא באמת מדאורייתא עולה ליבום דאתי עשה ודחי לא תעשה אלא מדרבנן גזרינן אטו ביאה שניה

דף פה ע"ב גמרא ולרע"ק דאמר יש ממזר מחייבי לאוין הא לא מרגלא ליה). תימא הא הנ"מ בפשוטו בממזר לממזרת וגירשה והחזירה משנשאת דלמ"ד דאורייתא הא נמי דאורייתא ולמ"ד מפני שמרגילה הא בזה מרגילה לו, דהא בלא"ה כל בניו ממזרים

דף פז ע"א גמרא ומה במקום שלא עשה ולד מן הראשון כולד מן השני לפוטרה מן היבום (דאם נשאת לאחד וילדה בן ומת וניסת לאחר ומת בלא בנים צריכה יבום) עשה עובר כילוד. פירש"י שאם היתה מעוברת פטורה. קשה לי הא סוגיא ערוכה ריש פרק החולץ (דף צו), דעובר אינו פוטר עד שיולד, וא"כ הרי בזה עובר אינו כילוד

דף פח ע"ב גמרא מתיב רבא (על הא דשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דבנשאת לאחד מעדיה לא תצא, מנין שאם לא רצה דפנו ת"ל וקדשתו בעל כרחו וכו') אלא לאו דניסת לאחד מעדיה, וקאמרה ברי לי, וקתני דפנו. תימא הא כל טעמא דלא תצא אף דתרי ותרי ספיקא דרבנן ומדאורייתא מוקמינן אחזקת אשת איש, היינו משום דחזקה דדייקא מרעה לחזקת א"א, ובנשאת ע"פ שנים דלא שייך דייקא היינו טעמא משום דמ"מ כשבאו המכחישים איכא חומרא במה שתעמוד תחת בעלה ושייך דייקא, וכדאיתא בתוס' בפרק חזקת הבתים דף לב ע"א) והשתא הכא דכת השניה אומרים ג"כ דמת בעלה אלא דאומרים דמת השתא, בזה למה לה למידק אם מת מקודם או לא, הא מ"מ אין בעלה קיים ולא ישוב אליה עוד, וגם הכתובה לא תפסיד, דהא מעשה הנשואין שלה היה ע"פ שני עדים, וליכא חומר דהיא כאנוסה, ובמה שנשארה תחתיו עתה לא פשעה נגד בעלה הראשון והוי כזינתה אחר מיתת בעלה דאינה מפסדת כתובתה, וגם חומר לגבי בעלה שני ליכא בהשארתה תחתיו, דאם יפסלו העדים ראשונים אף אם לא תעמוד תחתיו, יהיה הדין דתצא ממנו מחמת איסור טומאה, וא"כ אין הפרש לה אם תצא עכשיו או אח"כ, וגם הכתובה לא תפסיד מהשני דהא מיירי בניסת לאחד מעדיה, והוי הודאת בעל דין כשנשאה, שנשאה כדין ושמותרת לו (אב"ה וזהו תמיה גדולה, ועיין עניה מ"ש א"א מ"ו ני' בתשובותיו חלק א' מפסקים סימן ק"ל)

שם גמרא ואב"א כשבאו עדים ואח"כ ניסת (מיירי האי דדפנו) ור"מ בר יוסי היא. תימא א"כ מאי אריא כהן אפי' ישראל נמי דהא הוי ספק איסור זונה להבועל

דף פט ע"ב גמרא מאימתי אדם יורש את אשתו קטנה, ב"ש אומרים משתעמוד בקומתה (ותכנס לחופה): ואין אומרים דלמא עתידה היתה למאן דהא ב"ש סברי אין ממאנין אלא ארוסות, וא"צ למה שפי' רש"י דאין חוששין דלמא היתה ממאנת

שם גמרא קתני מיהת (בקטנה שנכנסה לחופה דבעלה) יורשה, והא הכא דמדאורייתא אבוה ירית לה ומדרבנן ירית לה בעל (אלמא דב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה) האי דמשכחת דמדאורייתא אבוה ירית לה, היינו בנעשה בה מעשה יתומה בחיי האב, ואף דהתוס' כתבו בפ' בן סורר (סנהדרין דף סח) דלא משכחת לה שיהא ממון לקטנה רק דרך ירושה מאביה, הא מ"מ באמת משכחת לה בהרויחה במעשה ידיה, וכמ"ש התוס' שם. ואין צורך למה שפי' רש"י דאבוה לאו דוקא אלא קרובי האב

דף צ ע"א תוס' ד"ה אבל תרומה טמאה וכו' ואפשר דאם אכל תרומה במזיד וכו'. תמיהני דמאי מקום לספק, והא מפורש כן בפ"ג דכתובות דאמרינן א"ב זר שאכל תרומה והיכא דשייך מדאגבה קניא מפורש שם דחייב

דף צא ע"ב גמרא, ת"ש הכונס את יבמתו והלכה צרתה ונשאת ונמצאת זו אילונית (תצא מזה ומזה). פירש"י ואין ביאתה פוטרת צרתה כדאמר בפ"ק פרט לאילונית שאינה יולדת: ותימא דהרי מלשון זה מבואר דנקט כהלכתא וכרבא (לעיל דף יב) דאפילו הכיר בה או התנה שיהא קידושין אף אם תמצא אילונית, דאל"כ אין צורך ללמוד אשר תלד פרט לאילונית דתיפוק ליה דאינה אשתו ופשיטא דאינה פוטרת צרתה, אלא ע"כ דנקט כרבא דצרת אילונית מותרת ביבום גם בהכיר בה ולא מקרי צרת ערוה, ואחר זה בדבור המתחיל הלכו צרות אלו כתב רש"י דערות אילונית אינה פוטרת צרתה דאיילונית מקח טעות הוא ולאו אשתו היא והיינו כר"א דבלאו מקח טעות היא צרת ערוה ומותרת לעלמא, וא"כ שני דבורי רש"י בשני דבורים סמוכים סותרים אהדדי, וד' יפתח לבי בתורתו

דף צב ע"א תוס' ד"ה ואמרו לה מת בעלך וכו' (ומיבם לא הוי ממזר מדאורייתא כשאמרו לה מת בעלך ואח"כ מת בנה ונשאת ונמצא שבנה מת קודם, אפילו לר"ע דמשוי זנות דיבמה כזנות דא"א לאוסרה איבם), דאפילו א"א לא מתסרה מדאורייתא ע"י טעות. תמיהני הא גם בלא טעות אין כאן ממזר דאורייתא ואפי' בא"א דהא הסוגיא מפורשת בפרק החולץ (לעיל דף מט ע"ב) הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה שאין הולד ממזר

דף צג ע"א גמרא ר' ינאי (נמי סבר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דהוי ליה אריסא דהוי מייתי ליה כנתא דפירי נגה ליה ולא אתא) שקל עשר מפירי דביתיה עלה: תימא מה מבעי בנדרים פרק אין בין המודר (דף לז) בתורם משלו על של חבירו אם צריך דעת, הא נפשט מדר"נ בר יצחק, מדחשיב לר' ינאי דס"ל אדם מקנה דבר שלא ב"ל, ואם איתא דא"צ גם עתה יכול לתרום אף שעדין אינם שלו ולא מקרי דבר שלב"ל: וביותר דהרמב"ם פוסק דא"צ דעת ובריטב"א קידושין (והביאו ג"כ המ"ל כתב דהוא אבעי' דאיפשטא דא"צ דעת ובהר"ש (פ"ד משנה ד' דדמאי) הקשה אמאי לא היה ר' ינאי קורא שם על חלק שלו לחוד, ויפריש בשבת, ולמה לו לתרום שלא מן המוקף ותירץ דבודאי (שאינו דמאי) אינו מתנה על מה שביד חבירו כדאיתא בירושלמי. וגם זה תימא בעיני, דהא טעמא דירושלמי משום אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו, והרי ר' ינאי סובר אדם מקדיש דבר שלב"ל

דף צה ע"ב גמרא דלמא אדר' אמי קאמר. תימא הא מ"מ לשנויא דר"א מוכח דלא בעי גיטא מדשרי באשתו, מ"מ אסורה, ומוכח דאף בלא טעמא דמחזיר גרושתו אסורה, דהו"ל למידק על גיסו, וע"כ הוי כזינתה במזיד, א"כ מנ"ל להמציא פלוגתא חדשה דר"י פליג על יסוד זה דהוי כזינתה והא בזה לא מצינו דפליג ר"י אלא דמוסיף דע"פ ב"ד דאסורה לגיסו גם אשתו אסורה לו אי