דרוש וחידוש א ע

מטעם כיון דביאתו עשאה פעולה לפסול לאחרים, אי מטעם דנקט רש"י בההיא דמשנינן דלמא אדר"א דטעמא דר"י דצריכה גט אלו בא גיסו לבד וא"כ הוא מוסיף דאפילו גט צריכה מחשש שיאמרו מתה אשתו וקידש אחותם וממילא אשתו אסורה, אבל בזה היסוד דאף בלא גט אסורה לראשון מחמת זונה בזה לא מצינו דפליג ר"י ואיך מתיר שמואל ליבם. ואף לרב תקשה דמודה בנשואה לראשון הא אסורה מטעמא דהוי לה למידק והוי כזינתה, וד' יחנני וילמדני

דף צח ע"א גמרא נשא אחותו מן האם יוציא, פירש"י דגזרינן דלמא אתי למינסב אחותו שנולדה לו אח"כ: אבל בקורבה דאב ל"ש כן, והא דאסור באשת אחי אביו מהאם, היינו כיון דיש בזה צד אם גזרינן דיתירו ג"כ אחותו מאם, והאי דמותר באשת אחיו, דלא גזרו רק בקורבה, אבל לא בבא מחמת אישות, והאי דמתה אשתו מותר באמה אף דלא ע"י קידושי אחרים, היינו משום דקלישא איסורא לא גזרינן. ותימא דלפ"ז מאי פרכינן בסנהדרין וסבר ר' מאיר כל ערוה שהב"ד ממיתין עלה וכו' פירש"י שם קתני מיהו מותר באשת אביו אף דב"ד ישראל ממיתין עליה, וכן בחמותו וקתני אסור באחותו ואחות אביו, אע"ג, דאין ב"ד ישראל ממיתין עלה, ולשיטת רש"י הא משניהם ליכא קושיא דמה דאסור באחותו ואחות אביו אין ראיה דב"נ מוזהר בזה, דהא הטעם דאתי לאנסובי אחותו שנולדה אח"כ, וגם מהא דמותר באשת אביו אין ראיה דב"נ לא מוזהר בזה, דהא באשת אביו לא שייך למגזר משום נולד אח"כ, והרי אפילו באשת אחיו דמשכחת ביה איסור בנולד לו אח אח"כ ונשא אשה, אלא כיון דבא ע"י אישות דאחרים לא גזרו, מכ"ש באשת אביו דתרווייהו איתנייהו דלא משכחת ביה ערוה בנולד אח"כ, וגם בא ע"י אישות דאחרים, ואי באמת הקושיא רק מהא דמתה אשתו מותר באמה הא הך תנא רע"ק דמתה אשתו אין ב"ד ישראל ממיתין על חמותו, ומה דנקטו רש"י ותוס' דפרכא מאשת אב וחמותו ע"כ חמותו אשגירת לישנא בעלמא, דהא במתה אשתו אין ב"ד ישראל ממיתין, וא"כ לרש"י כאן ליכא פירכא כלל ולא מצאנו ידינו ורגלינו בפרכת הש"ס בסנהדרין. וד' יאר עיני

דף קח ע"ב גמרא אלמא אתי מיאון ומבטל גיטא, (דקתני ברישא נתן לה גט והחזירה מיאנה בו ונשאת לאחר ונתארמלה או נתגרשה מותרת לחזור לו, ורמינהו הממאנת באיש ונשאת לאחר וגירשה לאחר ומיאנה בו לאחר וגירשה כל שיצאה הימנו בגט אסורה לחזור לו, במיאון מותרת לחזור לו), אלמא לא אתי מיאון דחבריה ובטיל גיטא דידיה אבל מסיפא לחוד לא הוי מצי להקשות דמה טעם אסורה להשני שגירשה יבא מיאונה דהשלישי ויפקע קידושיו והוי כמו זינתה אחר גירושין דמותרת לחזור לו, (ובתוס' הקשו כן) דהוי אמינא דמיאון מבטל רק למעשה הקידושין ומש"ה מותרת למי שיצאה ממנו במיאון דהא קידושיו כלא היה והיתה אצלו רק בזנות, אבל גט אין מבטל המיאון. ומה דאסורה לשני באמת לא מטעם קידושי השלישי דהא המיאון בו עקר לקדושיו והוי רק כזינתה אחר הגירושין, אלא דאסורה מטעם הרביעי דגרשה ולא נעקרו קדושיו והיה מדוקדק לישנא דמתני' דנקט שתי פעמים נתגרשה, ולזה פריך מרישא דמוכח דגם את הגט מבטל המיאון, וא"כ יבטל מיאון דהשלישי את גיטו דהשני ותהיה כזינתה עמו ולא נאסרה לו ע"י קידושין וגירושין דהרביעי, ומשני שמואל תברא, ותנא דסיפא סובר דמיאון לא מבטל כ"א קידושין לא גט, ונכון בסיפא בפשטיה דאסורה לשני משום הרביעי, ורבא משני דמיאון לא מבטל גיטא דחבריה משום דמשבשא לה וממילא אסורה להשני משים מיאון דהשלישי, ומה דנקט שוב ונשאת וגירשה לרבותא, דמ"מ מותרת לשלישי ולא חיישינן דמחזי כגדולה כיון דנתגרשה ב' פעמים וכמ"ש בתוס' ד"ה כגון ששלשה. ופריך מרישא דלא חיישינן למשבשא דהא מותרת לחזור לו אחר מיאון דהשני ועלה אמרינן תברא, והיינו דפליגי בסברא אי חיישינן למשבשא, והסוגיא מרווחת בלי שום גמגום והתוס' ז"ל שדחקו הרבה בזה, דעתם רחבה מדעתי, ואנכי בל ידעתי

דף קט ע"א גמרא ומי שרי והתני בר קפרא כו' ויתרחק משלשה דברים מן המיאון וכו'. ברש"י במתני' נקט בדר"י, טעמא דמתרחק ממיאונין כדאמרינן בגמרא. וק"ל הא טעמא דריחוק מיאונין, דשמא לכי גדלה מתחרטא, והכא לר"י דליכא תקנה לה לא שייך דמתחרטא, דהא בלאו המיאון אסורה לו לעולם, ולמה תתחרט

דף קי ע"א גמרא מת חרש בעל חרשת וכו' פקח וכו' כונס, ואם רצה להוציא יוציא. בגט מוציאה דהא אפילו פקחת ונתחרשה יוצאת בגט כדאיתא בר"פ חרש, וכן כאן דמשנינן בפקחת ונתחרשה. ורש"י ז"ל נתן טעם דכשם שנכנסה ברמיזא כך תצא ברמיזא, ואין כאן צורך לטעם זה

דף קיא ע"ב תד"ה לאחר שלשים יום וא"ת מה הוא מפסיד כו' ולמה אין כופין כדי להתירה. בנמוקי יוסף כתב לתרץ דיכול לטעון אע"פ שנתתי לה גט אינה אסורה עלי בחזרה, ואולי תתפייס לחזור לי, ואין רצוני לאוסרה עלי בחליצה. וקשה לי הא א"א לה להתפייס ולחזור לו דהא שוויה אנפשה חד"א דלדבריה דלא נבעלה הגט פסלה ואסורה לו, ואולי י"ל דס"ל להנ"י כשיטת הפוסקים דבאיסורא דרבנן ל"א שוויה אנפשה חד"א

דף קיג ע"ב גמרא אי אמרת (חרש לר' אליעזר דעושה תרומתו ספק כל ימיו) חדא דעתא הוא כקידושין כך גירושין, ואי אמרת עתים חלים עתים שוטה קדושי מצי מקדש גרושי לא מצי מגרש. קשה לי תגרש מטעם ספק ספיקא ספק דלמא בשעת קידושין היתה שוטה, ואת"ל חלים היתה דלמא גם בשעת הגט היא חלומה, וי"ל דכל ספק ספיקא צריך שיהיו ב' הספיקות נולדים יחד, ומכאן ראיה לדין זה, (אב"ה עיין לקמן בחלק הדרוש מערכה ראשונה)

דף קיד ע"א גמרא ת"ש יונק תינוק והולך מנכרית ומבהמה טמאה (אלמא דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו), קשה לי הא זה הדין דב"ד מצווין להפרישו ילפינן משרצים ודם וטומאת כהנים, וא"כ חלב טמאה מהראוי דלא יהיו מצווין להפרישו דליכא למילף מהנך, דמה להנך שיש בהם מלקות משא"כ בחלב טמאה דהוא רק איסור ואין בו מלקות דכתיב מבשרם לא תאכלו, וכדאיתא בהרמב"ם הלכות מאכלות אסורות, (אב"ה עיין מ"ש אאמ"ו לקמן במסכת חולין דף קכ)

שם גמרא היכי דמי (הא דשרי לינק מבהמה ביו"ט אי דאיכא סכנה אפילו בשבת נמי כו' ל"צ דאיכא צערא, וקסבר מפרק כלאחר יד הוא שבת דאיסור סקילה גזרו ביה רבנן) יו"ט דאיסור לאו לא גזור ביה רבנן. וא"ת למה ליה לחלק בין איסור סקילה לאיסור לאו, בפשוטו הו"ל לשנות שבת דאיסור (מפרק ממש) דאורייתא גזרו, יו"ט דאיסור דרבנן, דהא לצורך אוכל נפש הוא לא גזרו ביה רבנן, כיון דאיכא צער דרעבון, וי"ל דמה דשרי ביו"ט לצורך אוכל נפש מדאורייתא שרי רק מלישה ואילך וככתוב בתוס' ריש ביצה, ומכאן קשה על שיטת הר"ן (פ"ג דביצה) וסייעתו וכן הוא בתוס' פרק המצניע (דף צה ע"א ד"ה הרודה) דגם דישה וטחינה מדאורייתא שרי ביו"ט, וצריך התבוננות

דף קיט ע"א תד"ה מחוורתא, בסוף הדבור, מיהו אי לא חייש ר"מ למיעוט מן התורה אפילו היכא דאיכא חזקה בהדיה הוי אתי שפיר. קשה לי, וכי אפשר לומר כן, הא בתינוק שנמצא בצד עיסה ס"ל לר"מ כן לקולא וע"כ דאורייתא הוא

דף קכ ע"ב גמרא ואב"א כליו (דקתני אין מעידין אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו) בחוורי וסומקי, דאין זה סימן שהרבה נמצאים כן, אבל לשאלה לא חיישינן ובהאי דפרק כל הגט מצאו בחפיסה או בדלוסקמא אם מכירו כשר צריך לדחוק דמכירו אחפיסה ודלוסקמא קאי אף דנקט בלשון זכר ובלשון יחיד, כ"כ בתוס', אבל ללשון ראשון דחיישינן לשאלה א"צ לדחוק כלל, ומפרשינן כפשטיה דהאי מכירו קאי אגט. ונוראות נפלאתי על התוס' שכתבו דלל"ק דחיישינן לשאלה מיירי התם שידוע שכן נאבדו בחפיסה ולהכי לא חיישינן לשאלה, ומה צורך לכך ואי משום דקתני מצאו בחפיסה, הא חזינן דהתוס' בקושייתם לל"ב דל"ח לשאלה היה ניחא להו לפרש דמכירו קאי אגט ולא חששו למה דקתני מצאו בחפיסה אלא דהוקשה להם מה דקתני בלשון יחיד וזכר, ומכ"ש דלל"ק ליכא קושיא כלל מזה, די"ל דלרבותא נקט אף דמצאו בחפיסה מ"מ אין החפיסה סימן דחיישינן לשאלה וצריך דוקא שיכיר הגט עצמו, וד' יחנני וילמדני: