דרוש וחידוש א סז

דההוכחה זו אינה לר"ל דס"ל לעיל (דף יא ע"א) דעל צרתה בכרת, ולשיטת תוס' אף שהוא עצמו בא על צרתה בכרת, וא"כ הוי ח"כ לזה נקט הדיוק על סיפא, דחלץ ועשה בה מאמר, דגם לר"ל הוי בלאו

שם ע"ב גמרא ואי ביאה אחר מאמר היא, (כגון מאמר לזו ובעל לזו להכי בעי גט וחליצה דאי תצא בגט לחוד יאמרו ביאה של זו אחר קנין של זו מהני, ואתי למיעבד) ביאה אחר ביאה. ועובר אעשה, דבית אחד בונה ולא ב' בתים. ורש"י ז"ל כתב וקפגע באיסור אשת אח, ותמיהני, דהא קיי"ל כר"י דלא הוי רק בעשה, ולרש"י עצמו לעיל (דף א) גם לר"ל אם הוא עצמו בא על צרתה הוי רק בעשה, וכן בסוגיין נקט רש"י עצמו (בד"ה ומ"ט אמרו רבנן) והוי לי' בונה ב' בתים וצריך תלמוד

דף נב ע"א תוס' ד"ה, בעל וכו', וכן הא דתנן הכא במתני' (הבעילה בזמן שהיא בתחילה אין אחריה כלום) דלמא נמי היינו משום דמדאורייתא קני. קשה לי. הא ע"כ מתניתין קאמר דאפילו מדרבנן אין אחריה כלום דאי מדאורייתא גם בביאה באמצע אין אחריה כלום

דף נד ע"א גמרא, נפל מן הגג ונתקע חייב בארבעה דברים. האי נפל ע"כ ברוח מצויה דהוי כמזיד, דאי לאו הכי אינו חייב כ"א בנזק, דמה דמרבינן מפצע תחת פצע לרבות שוגג כמזיד, אינו לענין ד' דברים כ"א לנזק בלחוד, כדאיתא ספ"ב דבב"ק. ורש"י ז"ל כתב הכא חייב בד' דברים וכו' כדאמר בהחובל פצע תחת פצע, ותמיהני

דף נה ע"א גמרא, ולר' יצחק למה יצאה כרת באחותו לדונו בכרת ולא במלקות פירש"י דאי התרו בו למלקות אינו לוקה דלאו שניתן לאזהרת כרת הוא. ותימא הא כרת לא בעי אזהרה, דהא פסח ומילה יש בהו כרת בלא אזהרה וכדאיתא בפ"ג דמכות (דף יג ע"ב) והו"ל לרש"י לפרש דס"ל קרבן בעי אזהרה

דף נו ע"ב רש"י ד"ה לשון אחר והוא עיקר. קשה לי, הא כיון דר"מ ס"ל דאפי' פסלי אמאי נקט הקו"ח מבת ישראל לישראל, שאין מאכילין, דזהו מספיק רק לענין דאין מאכילין, אמאי לא נקט ביותר ומה קידושי רשות דפוסל כש"כ קידושי עבירה דפוסל

דף נח ע"א גמרא אלא דקני לה כשהיא ארוסה ואיסתתר ונכנסה לחופה ולא נבעלה (ומנוקה האיש מעון דהא לא בא עליה אחר שנסתרה ושפיר בדקי לה מיא על זנות דאירוסין ושמע מיניה יש חופה לפסולות). מכאן קשיא לי על הסוברים דבבעולה ליכא חופה כלל ורק ביאה גומר בה, א"כ הכא מ"מ לא הוי חופה כיון דהיא בעולה. מיהו אין להקשות כיון דפלוגתא דרב ושמואל (אם יש חופה לפסולות) קאי על מתניתין וקתני אלמנה לכה"ג, די"ל דהיינו באלמנה מן האירוסין, (וכ"כ בשער המלך בקונטרס חופת חתנים) אבל הא דכתיבנא קשיא ליה, (אב"ה עי' מ"ש לקמן בכתובות דף מה ע"א)

שם ע"ב גמרא, דכוותה גבי שומרת יבם (ומשכחת קדמה שכיבתו לשכיבת בועל, שבא עליה יבם בבית חמיה, שומרת יבם קרית לה), אשתו מעליא היא. וא"ת דלמא מיירי בבא עליה שלא בפני עדים ויבום בעי בפני עדים לכמה פוסקים כמו קידושין, וי"ל דמקשה ממ"נ דאם אין עדים אין מאמינים לו שבא עליה להשקותה, ועדיין קשה לוקמי בבא עליה שני פעמים כל פעם בפני עד אחד, דלענין קנין אישות לא מצטרפים דהוא כדיני נפשות, וכמ"ש הר"ן פ"ז דגיטין לענין עדי קדושין, ואולי י"ל דגם לענין השקאה הוי כדיני נפשות ולא מצטרפים, [אב"ה עי' מ"ש אאמ"ו ני' לתמוה על דברי הר"ן אלו בפ"ז דגיטין]

דף נט ע"א גמרא, מתיב רבא [ולו תהיה לאשה וכו' פרט אלמנה לכה"ג וכו'] אילימא בכדרכה תיפוק ליה משום דהוי לה בעולה. ומדלא משני שבא עליה בהעראה לחוד ולא השיר הבתולים וכמ"ד העראה זו נשיקה, הוכיחו בתוס' דלענין קנס לא נתרבתה העראה כגמר ביאה, והקשו על זה דא"כ ע"כ גם למ"ד העראה זו הכנסת עטרה, אינו חייב קנס בהעראה אלא בגמר ביאה ממש, א"כ מאי פריך בפרק בן סורר הניחא למ"ד העראה זו נשיקה (ניחא האי דבא על אחותו יש לה קנס דליכא למפטרי' מטעם דניתן להצילו בנפשו, דכיון דאפגמה בהעראה תו לא ניתן להצילו ועדיין בתוליה לא יצאו לאחיוביה קנסא] אלא למ"ד העראה זו הכנסת עטרה מאי איכא למימר, (דהא לדידיה אין כאן פגם בלא הוצאת בתולים, ונמצא דניתן להצילו ותשלומין באין כאחד הא לדידיה נמי אתי שפיר, דהא לא מחייב קנס אלא בגמר ביאה ממש, ובהאי שעתא כבר אינו ניתן להציל דכבר אפגמה בהכנסת עטרה, והניחו בקושי', ויראה לתרץ דהרי זו ברור דאם אחד הערה בה בהכנסת עטרה ואח"כ בא זה ובא עליה דליכא קנס כיון דכבר הושרו הבתולים ע"י הראשון, אלא דבאדם אחד המערה והגומר חייביה רחמנא על הגמר, אף דבהאי שעתא כבר היא בעולה, כיון דהוא עצמו השיר בתוליה דהכי חייביה רחמנא, כמ"ש התוס' בעצמם, א"כ שפיר פריך הש"ס בסנהדרין דכיון דבשעת העראתו היה חיוב מיתה, א"א שתהיה הערה זו מביאתו לידי חיוב ממון, והוי כאלו לא עשה הוא מעשה העראה זו, אלא כאילו הושרו הבתולים מעצמם או ע"י אחר, וממילא א"א לחייבו על הגמר, כיון דכבר נעשית בעולה מקודם, וכיון דאתה בא לחייבו ממון על הגמר מכח שהערה הוא עצמו, א"כ מעשה העראתו גורם החיוב, ונימא אין אדם מת ומשלם, וכסברא זו ממש כתבו בתוס' פרק הנזקין דגיטין (דף נג ד"ה מנסך) בסוף דבריהם, [דשמואל סובר דאא"מ לחייבו משום מדאגבהה קניא, כיון דאלו נסכו אחר היה יכול לומר הרי שלך לפניך, וממילא גם בנסכו הוא עצמו כיון דעל הניסוך חייב מיתה הוי רק כאלו אחר נסכו]. וא"ת והא אנן קיי"ל כרב דאמר מנסך חייב דמעידן דאגביה קני' הרי דלא ס"ל דהוי כאלו נסכו אחר, י"ל דודאי בעצם הסברא לא פליג רב אלא דטעמא דרב דאף דקלב"מ מ"מ חייב משום קנס דשלא יהא וכו', וטעמיה דשמואל [כמ"ש התוס' בגיטין שם] דמשום קנס לא עשו רבנן יותר מאלו היה באמת ההיזק ניכר, וא"כ י"ל בהא פליגי דרב סובר דקנסו אותו במעשה ניסוך דידיה שיהיה כאלו ניכר וממילא היה חייב דלא היה מהני קלב"מ לפטרו, דהא אף אלו אחר הזיק בהיזק זה דהוי כמו שינוי חייב דאין יכול לומר עוד הרי שלך לפניך, ושמואל ס' דמ"מ אלו הניסוך הזה עשאו אחר לא היינו דנין אותו להיזק ניכר לחייב לזה שהגביה, ומש"ה גם בניסוך הוא כן הדין, דמשום קלב"מ הוי כאלו עשאו אחר [אב"ה דוק היטב ועי' מ"ש אבא מארי במסכת כתובות דף לב]

דף נט ע"ב תוס' ד"ה הא מני ר"מ היא וכו' אבל קשה דמשני היכא אמרי' דדחי כגון מילה בצרעת. לא זכיתי להבין קושייתם, דהא כתבו דאפילו לחייבי כריתות צריך קרא דהיה ס"ד כיון דחייב קנס איכא גם כן נשואין, והמקשן דפריך ניתי עשה ולדחי ללא תעשה, היינו דבלאו הדיחוי ליכא קושי', דלמא אתי קרא רק לחייבי כריתות דס"ל כיון דדרשינן בראויה לו ממילא גם בחייבי לאוין ממועט דאינה ראויה לו, ולזה פרכינן דניתי עשה ונדחי לל"ת ומקרי ראויה לו, וקרא אתיא לחייבי כריתות, ולזה משני שפיר דל"ש כאן דיחוי כיון דאי אמרה לא בעינא ליתא עשה כלל, וכיון דמסברא לא אתי העשה לדחות ל"ת מקרי אינה ראויה לו, וממועט מולו תהיה לאשה, וא"כ מה זה שהקשו דלמ"ל קרא, הא אפילו לחייבי כריתות צריך קרא, וכנראה דזהו כוונת התוס' בכתובות (דף מ') בתירוצם השני ודברי התוס' כאן נפלאו ממני, וד' יאר עיני

דף סא ע"ב גמרא, ר' מתיא בן חרש אומר אפי' הלך בעלה להשקותה ובא עליה בעלה בדרך, עשאה זונה פירש"י הואיל ונבעלה לפסול לה אם מת (הבעל) אסורה לכהן. וקשה לי הא בלא"ה אף אם לא בא עליה בעלה אסורה לכהן מכח הקינוי וסתירה כ"ז שלא שתתה כדאיתא בסוטה (דף כח ע"א) וברמב"ם (פי"ח מה' א"ב) ובש"ע (סי' ו') והא הכא ממילא אינה שותת כיון דבא עליה בעלה הוא אינו מנוקה מעון, וא"כ אף אם לא עשאה בביאתו זונה פסולה לכהונה. ואולי י"ל דנ"מ לענין מלקות דמכח הקינוי וסתירה דמרבי לה מונטמאה ליכא לאו אלא ספק זונה כמ"ש תוס' פ"ק דיבמות (דף יא) דבעלה אינו לוקה עליה, אבל מכח דבא עליה בעלה בדרך, כיון דהתורה אסרתו לו מספק מקרי ביאה פסולה ונעשית בביאה זו ודאי זונה, ולוקי' עליה, ועיין לקמן (דף סט ע"א) תוס' ד"ה כי תהי', ועדיין צריך תלמוד

דף סה ע"א רש"י ד"ה קובעת וסת וכו' ולא בדקו טמאה וכו'. קשה לי דהא זהו אינה להלכתא דקיי"ל וסתות