דרוש וחידוש א סו

דמשמע דליכא שום פלוגתא בדינא דמתני' דהכא, דגם לר"מ חייבין באשם תלוי, והיינו אף דלר"מ לא מהני הרוב דחיישינן למיעוטא מ"מ זהו רק מדרבנן, כמ"ש התוס' בחולין (דף פו) ורק סמוך מיעוטא לחזקה הוא דאורייתא לר"מ, ולזה קושייתם דלר"מ דמכח סמוך מיעוטא דיולדת לשבעה לחזקה איתרע ליה רובא דלתשעה ילדן, והוי פלגא ופלגא ונשוב ניזל בתר רובא, דניכר עובר לשליש והוי ודאי בן שבעה. והיה מיושב בזה אמאי לא העמידו קושייתם על המקשן לימא הלך אחר הרוב נשים הא הוי ליה מיעוט וחזקה נגד הרוב, והיינו די"ל דפרכת הש"ס לרבנן דר"מ דמדאורייתא לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה וליתי חטאת ודחוק: וביותר קשה לי למה נקטו קושייתם בכה"ג ולא בפשוטו דנימא אוקי רובא דלט' ילדן נגד הרוב דהוכר עוברה לשליש ימיה והוי פלגא ופלגא ושוב ניזל בתר חזקה ליבום וצע"ג

דף לח ע"ב גמרא ואביי לותבי מהכא, (מדסבר ב"ש במתו בעליהן עד שלא שתו דנוטלות כתובה, אלמא דספק דלמא לא זנאי מוציא מידי וודאי של יורשי הבעל) וא"ת ודלמא אביי סבר כר"ה ור"י דברי ושמא ברי עדיף, וא"כ ליכא לאותיב מהכא דיהיה לדידיה טעמא דב"ש כפשוטו משום דהיא ברי והיורשים שמא, וכ"ת כיון דהתורה עשאה ספק עד שתשתה אינה יכולה לטעון ברי ע"ז, וסברא זו כתבו התוס' בפרק ארוסה (סוטה דף כה ד"ה בה"א) על קושייתם שהקשו לר"ה ולר"י דאמרי ברי ושמא ברי עדיף אמאי ס"ל לב"ה דאינה נוטלת כתובה, א"א לומר הכי דהא ע"כ ב"ש פליג על סברא זו וסבר דמ"מ מקרי ברי דידה ברי, דאל"כ עדיין תקשי אי ס"ל דספק מוציא מידי ודאי מ"מ למה נוטלת כל הכתובה, ובתוס' הכא הקשו כן ותירצו דמה שנוטלת כל הכתובה הוא משום ברי ושמא, והיינו דאלו היה סבר אין ספק מוציא מידי ודאי לא היה מועיל הברי להוציא (וכמו שביאר הרב הר"ש איידלס ז"ל) וכיון דלדידיה ע"כ הוי ברי, א"כ אי יסבור כר"ה ור"י שפיר גם אם אין ספק מוציא מידי ודאו נוטלת מטעם ברי ושמא, וי"ל דע"כ לא קאמרי ר"ה ור"י אלא בברי, טוב ושמא גרוע אבל הכא בסוטה דברי גרוע ושמא טוב לא אמרינן ברי עדיף, ובאמת אין צורך למה שחדשו בתוספות בסוטה, וכמ"ש בחדושינו דאין קושייתם מובנת לי (אב"ה עיי"ש מה שהוסיף א"א מ"ו ני' להקשות על דבריהם). ועדיין קשה הא חזינן בפרק קמא דכתובות (דף יב) אמר אביי הא דר"ה ור"י דשמואל היא דס"ל דטעמא דר"ג משום ברי ושמא ברי עדיף, והרי התם הברי גרוע ושמא טוב, ואפ"ה ס"ל דברי עדיף, וא"כ נהי דאפשר דאביי קבל אח"כ הטעם, דטעמא דר"ג משום מגו או חזקת הגוף, הא מ"מ חזינן דס"ל לאביי דאפשר לומר דאפילו ברי גרוע ושמא טוב ברי עדיף, וא"כ לא הוי מצי לאתובי ממתני' דדלמא באמת ס"ל לב"ש כן דגם בברי גרוע ושמא טוב ברי עדיף, וצלע"ג

דף מא ע"א מתני' היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיש לה שלשה חדשים. תימא אמאי תסגי בג' חדשים ליבעי ג' חדשים וג' ימים דדלמא לא נקלט הזרע עד יום ג', ובתוס' לעיל בפירקין (דף לז ע"א ד"ה רוב היולדות) הקשו כן לענין הבחנה ותירוצם לא שייך הכא ואין לומר דרוב הנקלטים קולטים ביום א' ואזלינן בתר רובא, זה אינו, דהרי הרשב"א בתה"א (דף קפו ע"ב) במתני' דספ"ג דנדה, והמפלת ליום מ"א תשב לזכר ולנקבה ולנדה. כתב דהטעם דתשב לנדה דדלמא נקלט הזרע ביום ב' והוי עתה מיא בעלמא עיי"ש, הרי דלא משווינן זה לרוב דנקלט ביום א', וי"ל דשאני התם כיון דהפילה בפנינו אתרע הרוב דלאחר שנעשה בן מ' יום אין דרך להפיל ומורה יותר דעדיין לא היה ולד רק מיא בעלמא, ולפ"ז היה מקום לומר דדוקא במפלת ביום מ"א לשימושה ולא שמשה בנתים דיש רוב דהוא מ"א יום דרוב הנקלטים נקלטים ביום א' דרוב שנעשו ולד אין מפילות אבל שמשה בנתים יש לומר דתשב רק לנדה מכח הרוב דכשנעשה ולד אין מפלת וליכא רוב כנגדה דדלמא נקלט בתשמיש האחר, אך הא מ"מ נסתר זה מדברי תוס' דנדה (ל"ח) ד"ה שפורא גרים וכו' "שמא לא נקלט הזרע עד למחרת התשמיש" ואי נידון דהוי רוב דנקלטים ליום א' למה ניחוש לזה

שם ע"א תוס' ד"ה ואמאי תיהוי יבמה שהותרה תימא דלא פריך כו' ולשני דר"א היא כדמשני הכא. תמהני הא על זה אין מספיק לשינויי דר"א הוא, דהא נשמע מדר"א דמאמר דזיקה מקרי נאסרה שעה אחת וממילא ה"נ לרבנן דר"א, היכא דנאסרה מתחילת נפילה בזיקה, דלענין זה לא פליגי ר"א ורבנן אלא דפלוגתייהו בדין הותרה ונאסרה, (ועיין במהרש"א, וקושייתו לא קשה כ"כ די"ל דמה דמשני ר"א הוא היינו דס"ל לברייתא מסברא דזיקה משויא ליה לנאסרה לכ"ע, אלא דר"א הוא היינו לענין הותרה ונאסרה, אבל על תוס' קשה כנ"ל). ואלולי דבריהם היה נ"ל די"ל דעל רב ליכא קושיא, דהא תוס' כתבו לעיל דטעמיה דרב דס"ל אין זיקה א"כ יש לומר דמוקי הברייתא כתנא דסבר יש זיקה

דף מא ע"ב גמרא נפלה לפני יבם קטן. (פליגי בה ר"א ורבינא חד אמר אית לה מזונות מנכסי הבעל וחד אמר לית לה) והלכתא לית לה. קשה לי למה ליה למפסק הלכתא, הא בל"ז מכללא דכל היכא דפליגי ר"א ורבינא הלכתא כדברי המיקל ידעינן זה דממילא בממונא לא מפקינן, וכמ"ש בתוס' בפרק השואל (בב"מ דף צה ד"ה דאתמר וכ"כ בהר"ן והובא גם בב"י חוה"מ סימן ר"ל). וכעין זה קשה לן בהא דפליגי ר"א ורבינא בעדות אחוה דמיתנא דמאי צורך לפסוק הלכתא והרי מכללא דהלכה כדברי המיקל ידעינן הלכתא כמאן

שם מתני' חוץ האלמנה מפני האיבול (אב"ה עיין מ"ש אאמ"ו ני' בחידושי מ"ק דף כג ע"א)

דף מג ע"ב תוס' ד"ה שאני, והא דאסור במתניתין לארס וכו' לפי שצריכה להמתין ג' חדשים. וקשה לי דמ"מ לפי ב' התירוצים בסוגיין, דר' יוסי להבחין לית ליה, או דאימא רי"א כל ארוסות גרושות ינשאו, וכיון דמשום הבחנה ליכא ממילא גם משום איבול משכחת לה דתנשא למי שאין לו בנים, וצ"ע. ואולי יש ליישב דקושי' תוס' דוקא למסקנא דפלוגתייהו דר"י ור"י רק לענין איבול וכיון דעיקר דינא דמתני' לענין איבול בזה קשה דה"ל לפלוגי דתנשא למי שאין לו בנים, אבל לפי תירוצם הנ"ל דעיקר פלוגתייהו בהבחנה ולא באיבול, ואבילות דנקט הוא דרך גררא, י"ל דלא מיירי בכל גווני ובאמת משכחת דמותרת למי שאין לו בנים. ולפ"ז היינו מרוויחים קושי' תוס', דאי הכי היינו ר"י (ותירוצם דחוק דכיון דלפי האמת בארוסה ליכא אבילות, אך נימא דלס"ד לא עלה על דעת כלל לומר דבארוסה ליכא אבילות בהיפוך מן האמת. ולפי הנ"ל ניחא) דאם איתא דפלוגתייהו באבילות ישאר הקושיא דמשכחת להנשא למי שאין לו בנים

דף מט ע"א גמרא נדה דהא תפסי בה קידושין, (מש"ה הבא עליה אין הולד ממזר שנאמר ותהי נדתה עליו אפילו בשעת נדתה תפסי בה קידושין), סוטה נמי, דהא תפסי בה קדושין. פירש"י דבסוטה אף לאחר שזינתה לא פקעה מינה קידושין הראשונים. אין כוונת רש"י דכיון דלא פקעי ממילא ה"ה נמי דתפסי דהא מצינו בנעשה פצוע דכא אחר הנשואין דלא פקעי ואפ"ה לא תפסי לר"ע, אלא דכוונתו דבסוטה באמת מיירי רק בעודה תחתיו דלא פקעי, אבל מחזיר סוטתו שגירש באמת לר"ע הולד ממזר, וכן משמע מדברי תוס' פרק האומר [קידושין דף סח ע"א], שהבינו כן בדברי רש"י, אבל התוס' דהכא נראה שפירשו לדברי רש"י דמדלא פקעי מוכח נמי דתפסי, דהרי הקשו על רש"י דלמה לי קרא בנדה, והא בנדה נמי לא פקעי, ומה קושיא הא אצטריך קרא להבא על נדה פנויה, אע"כ דגם זה ידעינן ממילא מדלא פקעי, ועל דבריהם קשה מפצוע דכא. גם קשיא לי, מה שכתבו התוס' אח"כ וכן משמע בפרק י"מ דבסוטה ודאי תפסי קידושין, והא לא פליגי עם רש"י בדינא כ"א בטעמא, וא"כ מה ראיה משם

שם תוס' ד"ה הכל מודים בבא על הנדה. לפי דבריהם הא דקתני בברייתא הכל מודים בבא על שמ"י היינו רק לר"ע דמתני' דדוקא בשאר אבל לאידך דרע"ק הולד ממזר. וקשה לי בהא דאמרינן ואביי מספקא ליה וכו' דלמא בפשוטו דאביי דאמר הכ"מ היינו דכ"ע אף לרע"ק דברייתא בכללו מש"ה לא חשיב שמ"י, דנהי דרבותא דנדה וסוטה אפילו לרע"ק דמתני' דסוטה מקרי שאר מ"מ נקט מה דהוי לכ"ע ממש

דף נ ע"א תוס' ד"ה ר"ג, ולהכי לא קאמר בגמרא עלה זו דברי רע"ק. וקשה לי דעדיין יקשה אמאי לא קאמר עלה דר"ג בהא דאין בעילה אחר בעילה. ובעיקר קושייתם היה נ"ל