דרוש וחידוש א נו

בזה, דלר"י זכה התורם, ולרבנן זוכה בה הסמוך לו, ולראב"י הי' פייס ביחוד עלה, ומנ"ל הא דלמא רבנן דר"י ס"ל כראב"י, גם ק"ל היכי אמרינן או דלמא דוקא מחתה כו' הא באמת דוקא מחתה שלא זכה בו רק הוא אבל שאר עבודות זוכים הסמוכים לו בלא פייס, ואף אם נדחוק בהדיוק מדברי חכמים דפליגי על ר"י מ"מ מאי צריך לומר דמחתה איצטריך ליה דסד"א הואיל דמעתרה, והא בפשוטו דמחתה אצטריך לי' לאפוקי מדר"י דלא נימא דחדא עבודה ולא זכה רק התורם, וצע"ג

דף כה ע"א תד"ה אין ישיבה, עיין במהרש"א שכתב מיהו ראיה גמורה ליכא. ולענ"ד ראיה גמורה היא, דא"כ היא גופא תיקשי, מנ"ל דהי' חציה בנויה בקודש, דלמא הי' כולה בנויה בחול, ופתוח לקודש דמותר לישב, ומ"מ נתקיים בבית אלקים נהלך ברגש, דהא מקרי בית אלקים בקודש לכל מילי

שם תוס' ד"ה תא שמע כו', והשתא מייתי שפיר מדר"י. קשה לי, דשאני דר"י דליכא במחתה זכיי' פייס וההקטרה והולכת מחתה הכל חד וזכה בהן אחד, משא"כ הנך דזכייתם ע"י פייס י"ל דכל שע"י פייס עושים לו פייס בפני עצמו. גם קשה לי במה דאמרו א"ד דוקא מחתה כו' הא באמת מחתה דוקא שאין בו זכיית פייס כלל, אבל השאר הוא ע"י זכיית פייס, אבל אין הכרע שצריך פייס בפ"ע

דף כו ע"א תד"ה ואי משכחת, עי' מהרש"א, ולענ"ד קושייתו לק"מ, דהרי חזינן דתוס' לא העמידו קושייתם מקודם אפרכת הש"ס דבצרי להו פייסות, דדלמא ראב"י סבר דמפיסים בערב, ע"כ משום די"ל דפסיקא להו להש"ס דלכ"ע בשחרית ולא היה בציר מד' פייסות, א"כ ממילא ליתא לקושיית מהרש"א, ולכאורה עדיין יש להקשות דלמא ראב"י ס"ל דאין חוזרים ומפיסים לתמיד של בין הערבים אלא דלקטורת מפיסים כדמשנינן לעיל, ואף לפמ"ש מהרש"א לעיל לא הי' פייס ביחוד בין הערבים, אלא בשעת הפסת שחרית הפיסו ג"כ מי שיקטיר בין הערבים, מ"מ דלמא ראב"י ס"ל דהפייס הי' בערב וכקושיית תוס' דלעיל, ונראה דגם זה לק"מ, דא"כ היה ראוי לפייס ג"כ בין הערביים על ב' גזרי עצים ושוב הי' ששה פייסות

שם ע"ב תד"ה ההיא דלא כראב"י, ומה שהקשה רש"י ק"ל הא לשיטתם לעיל בלא"ה ניחא דכר"י ע"כ לא אתיא דהא לר"י אם רצה הכהן המקטיר לזכות גם במחתה רשאי ולא הוי בודאי י"ז כהנים

דף כז ע"ב תד"ה למימרא כו' דהא בירושלמי כו' דפריך ללישנא קמא. קשה לי על תירוצם, דמ"מ יקשה על שנויי דהתם משום מעשה שהיה דמ"מ איך אמרינן דדוקא על עבודת היום זר חייב מיתה עליו, הא הרמת דשן דהוי עבודת לילה, ואעפ"כ סובר ר' יוחנן בירושלמי דזר חייב מיתה עליו. וע"כ נראה לי דקושייתם לא קשה כלל, משום דמ"מ פרכינן שפיר על הברייתא דת"כ דרב לעיל, דבהרמת דשן ליכא מיתה ואעפ"כ הי' פייס לה דלא מצינו פלוגתא בזה, ונסתר הכלל דפייס הוא רק בעבודה שזר חייב עליו מיתה

דף כט ע"א תד"ה אלא, סוף ע"א ועוד תנן בפ' תמיד נשחט (אב"ה עי' מ"ש לעיל בפסחים דף סד בגמרא)

דף ל' ע"ב גמרא הא (דקתני לשכת המצורעי' נקרא ששם מצורעין טובלין, בשביל שמכניסין בהונותיהן לעזרה) דלא טבל מבערב לצרעתו. בתוס' תמהו, דהא הלשכה לא היתה בקודש, ובימי ספרו אינו אסור אלא לכנס במחנה שכינה. ותימא לי על תמיהתם, איך סלקא אדעתייהו בקושייתם וכן באמת לתירוצם השני דפריך מחמת דאסור לכנוס, א"כ ל"ל להקשות הערב שמש בעי, בפשוטו הי"ל להקשות, אי דלא טבל מבערב איך יכול לכנוס ללשכה לטבול והא הוא טמא עדיין, ואסור לו לכנוס

דף לא ע"ב תד"ה כדאמר ר"כ שלא יטעה וילבש כל ח' בגדים. לא זכיתי להבין, דאם נידון דהלבישה שניה לא יטעה כיון דפושט בגדי זהב ויש לו ללבוש בגדים אחרים, א"כ מאי חשש בפעם ראשון כשפושט בגדי חול שילבש כל ח' בגדים הא באמת כך הדין דלובש בגדי זהב, וד' יאר עיני

דף לב ע"א תד"ה גמירי ואי לאו הלכתא. קשה לי, דמאי פרכינן בסוגיא אשכחן לבגדי זהב לבגדי לבן מנ"ל הא כיון דגמירי ה' טבילות א"א כלל לומר דרק לבגדי זהב טעון טבילה, דא"כ הי' רק ג' טבילות

דף לה ע"ב רש"י ד"ה מיתבי, וקא ס"ד דהכי קאמר. לישנא קס"ד מוקשה, דהא האמת ג"כ כן הוא דלובש בגדים אחרים, היינו כשחזר ונכנס שם בין הערבים, אלא דאחרים היינו פחותים מהם. ובמה שפירש"י דהלכתא גמירי שילבוש בגדים לבנים אחרים קשה לי דלפ"ז למאי צריך הש"ס לעיל בפירקין (דף לב ע"א) להוכיח דובא אל אוהל מועד לא נאמרה על הסדר, ממה דקאמר רב חסדא גמירי חמש טבילות ועשרה קדושין, הא בפשוטו מדהלכתא גמירי דמשנה בגדים לבנים אחרים מוכת דלובש שני פעמים לבנים, ומוכת דלאו על הסדר נאמרה ויש ליישב

דף נ' ע"א תד"ה פר העלם דבר וכו' וזה אינו דההיא עולה הוי. דבריהם סתומים וחתומים, ובמהרש"א פי' וז"ל ואפילו אם יביא כל שבט שעיר בע"ז, פר מיהו לא מייתי, הלכך נקט פר וכו' עכ"ל תוס' ישנים. הנה בתוס' ישנים שלפנינו לא מצאתי מזה כלום, ותמיה בעיני על המהרש"א הא מתני' מפורשת היא בהוריות ובע"ז מביאים שנים עשר פרים ושנים עשר שעירים וצ"ע. ועיין בס' באר שבע פ"ק דהוריות דפירש לדברי תוס' הנ"ל דאתי למעוטי דמייר' בפר ע"ז ובאמת לא מיירי בעולה רק בחטאת כדקתני מפני שאין חטאת צבור מתה עיי"ש, נראה שהבין דדברי תוס' קאי על מה דמוקי בסוגיא דפר ושעיר של יום הכיפורים בפר העלם דבר, אבל באמת משמע דדברי תוס' המה על ברייתא דא"ל ר' יעקב, דמיירי בדחיית שבת וטומאה, וזהו שייך גם בעולה, ואין מקום לפירושו של הבאר שבע הנ"ל. ואף אם נדחוק דדברי תוס' קאי על אוקימתא דהש"ס הנ"ל, מ"מ עכ"פ ישאר הקושיא על הברייתא דא"ל ר' יעקב, דבזה אין תירוצא דתוס' מספיק, והבאר שבע הקשה בעצמו כזה דעל הברייתא דפ"ק דהוריות שם לא מספיק תירוצא דהתוס' ולא הערה כלום, דבסוגיא זו בעצמו ג"כ אינו מספיק על הברייתא הנ"ל דאמר ליה ר' יעקב

שם ע"ב גמרא והכי קמיבעי' ליה (לר"א דבעי לדברי האומר פר יום הכפורים קרבן יחיד, עושה תמורה או לא] אחיו הכהנים בקביעותא מתכפרים [שיקנה להן חלק בו, והוי חטאת השותפין לענין תמורה] או בקופיא מתכפר [כלומר אין כפרתן קבוע בו אלא צפה ע"ג כפרת כה"ג]. הרצון דר"מ בודאי בדוקא קרי ליה קרבן יחיד דבאמת הוא קרבן יחיד, אלא לענין תמורה דתלוי במכפר הוי ספק אם מקיבעא מכפר והוי של שותפין ואין עושין תמורה, אי מקופיא ועושין תמורה, וכמו דהיינו מפרשים בתחילה כדאמרי דמספקא לי' אי בתר מקדיש אזלינן או בתר מתכפר דאם תלוי במכפר אף דר"מ קרי קרבן יחיד דוקא אין עושין תמורה דהוי של שותפין, ה"נ עתה במסקנא דהספק לענין תמורה אף דאזלינן בתר מתכפר מ"מ מבעי' אי מקיבעא אי מקופיא, ובתוס' (ד"ה לדברי) פירשו דהספק אי קרבן יחיד דרבי מאיר דוקא, וד' יאר עיני בעומק דעתם

שם גמרא ה"נ מסתברא דמה דקתני חומר בזבחים ועושה תמורה לא מיירי בפר, דהא קתני ביה דתמורתו אינו דוחה שבת, הא בחול מקריב, ואי דפר הא תמורת חטאת היא ולמיתה אזלא. ולא מצי לומר ר"ש הוא דלדידי' מיתה בחטאת ליכא, דהא להאי ס"ד דמיירי בפר ותפשוט האיבעי' דפר עושה תמורה, ע"כ אתי כר"מ דסבירא ליה דפר הוי קרבן יחיד, ויהיה נפשט דמקופיא מתכפרא, והוי גם לענין תמורה קרבן יחיד, אבל כר"ש ודאי לא אתי' דהא לדידי' הוי קרבן שותפין דאינו עושה תמורה דהא האיבעי' דר"א הי' רק אליבא דר"מ דס"ל קרבן יחיד, ודעת התוס' דעשו מזה קושיא לא זכיתי להבין על מה

דף נא ע"א תד"ה דוחה ואת"ל למה לי גזירה שוה [במועדו במועדו דפסח שני דוחה את השבת, הא אתיא מככל חוקת הפסח], וי"ל דס"ל דממעיט מכעין הפרט. קשה לי, למה להו לדחוק דה"א דממעט כעין הפרט דדחוק טובא, דהא כיון דחזינן דר' נתן (דדריש במועדו על פסח ראשון] יליף לה מככל