דרוש וחידוש א מט

דבר שיל"מ דספיקו אסור, ותדע לך, דאי לא הוה ס"ל כלל לחילוק דיש לו מתירין, מאי קאמר בשלמא לרבה הוה ספק דאורייתא, והא מ"מ גם לרבה תיקשי אמאי אם נתערבה באלף כולן אסורות ואמאי לא בטיל, אע"כ ידע לה דלא בטיל משום דהוי דבר שיל"מ, וה"נ לגבי ספיקא, דדין ספק ודין ביטול כחדא נינהו, דהרי רב אשי בתירוצו לא הזכיר כלל דדבר שיל"מ ספיקו אסורה ולא אמר רק דלא בטיל, ואם איתא דסברת המקשן היה לחלק בין ביטול לספק, א"כ עיקר חסר מן הספר בתירוצו, אלא ע"כ דעת המקשן היה רק לחלק בין דאורייתא לדרבנן, ורב אשי חידש דגם בדרבנן מועיל דבר שיל"מ וחידש זה באמרו וכל דבר שיל"מ, ור"ל באין הפרש אם הוא בדאורייתא או הוא דרבנן, ולפ"ז בתרומת פירות דאין לו מתירין ספיקו לקולא

דף ו' ע"א גמרא, [א"ר מת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין מת ביו"ט שני יתעסקו בו ישראל כו', ואמר מר זוטרא לא אמרן אלא דאשתהי] רב אשי אמר אע"ג דלא אשתהי, מה טעמא יו"ט שני לגבי מת כחול שויוהו רבנן. מדיהיב ר"א טעמא דכחול שויוהו רבנן אלמא דדבריו רק ביו"ט שני, ואי אפשר לך לפרש דביו"ט ראשון מודה דבאשתהי דוקא, א"כ הכי הו"ל למימר מת ביו"ט שני אע"ג דלא אשתהי, אע"כ צריך לפרש דביו"ט א' לא אמר מר זוטרא למלתי' כלל, דכיון דע"י עממין הוא מודה דלא בעי אשתהי כן דקדק הר"ן ז"ל, ונדחק מאוד לפרש לפ"ז הא דאמרינן בפרק תולין עובדא הוה ביו"ט הסמוך לשבת, ואר"י יתעסקו בו עממין, אלמא טעמא דהי' סמוך לשבת ואשתהי הא לאו הכי לא. ותמיהני דהא מה דאמרינן ביו"ט שני יתעסקו בו ישראל היינו אפילו באפשר ע"י עממין, וכמ"ש הר"ן בסמוך בשם הרמב"ן וא"כ ביו"ט ב' בלא אשתהי דמותר לקברו ע"י עממין דלא גרע מיו"ט א' ממילא יהא הדין נותן לקברו ע"י ישראל דמה בכך דלא אשתהי הא מ"מ אנן לא משהינן אותו ע"י עממין, וכל שבאנו לקוברו ע"י עממין, קוברין אותו ביו"ט ב' ע"י ישראל, וממילא אפילו באיכא עממין לפניו יהא מותר ע"י ישראל, כיון דאלו אין עממין לפניו היינו מותרין ע"י ישראל, מה גריעותא יש במה שיש עממין לפניו. וע"כ נ"ל לפרש דודאי הכין הוא דמר זוטרא קאי על יו"ט שני, אבל ביו"ט א' מודה דלא בעי אשתהי, אך לא מטעם דעממין בראשון קיל מישראל בשני, אלא דטעמיה הכי הוא דכיון דאם נשהה אותו ע"כ נקברנו למחר, דהא למחר יהי' בכלל אשתהי, וכיון דבין כך ובין כך, תצטרך לחלל עליו יו"ט, מש"ה קוברין אותו מיד ע"י עממין, אבל ביו"ט ב' סבר בלא אשתהי לא, והיינו אף ע"י עממין כיון דאם נשהנו עד למחר לא נצטרך לחלל עליו יו"ט כלל, ונקברנו בהיתר גמור מש"ה משהין אותו, ור"א פליג דיו"ט שני כחול שויוהו רבנן לגבי מת דיומיה, ואין צורך להשהות כדי שלא לקוברו ע"י חילול יו"ט, ולפ"ז באמת בא"י דעושין רק יום אחד יו"ט קיים הדין דאסור לקוברו ביו"ט א' בלא אשתהי כיון דאם נשהנו נקברנו למחר בהיתר גמור, דיו"ט ראשון לא שויוהו כחול, גם לגבי מת דיומיה, ול"ק האי דפרק תולין

שם גמרא וכי מה בין זה [לאפרוח שנולדה ביו"ט דאסר רב] לעגל שנולד מן הטרפה, פירוש דגם אם לא כלו לו חדשיו ואינו מוכן לשחיטה ע"י שיושיט ידו במעי בהמה וישחטנה כן פירשו בתוס'. וא"ת והא מ"מ אתקצאתו בה"ש הוא משום דדלמא עדיין יום ולא כלו חדשיו עדיין והוי רק מוקצה מחמת יום שעבר, ומוקצה כהאי לא אמרינן, וכמ"ש התוס' לעיל (ריש דף ד) ובפ"ק דסוכה (דף י) ובכמה מקומות, והאחרונים הקשו כן, ולי לק"מ משום דאין אנו אוסרין משום המוקצה מצד איסור אכילה מפאת ספק נפל, אלא כיון דאם שוחטים אותו בה"ש, מתסר הבשר לעולם משום ס' נפל, א"כ כיון דודאי לא יהא שרי למיכל לא מיקרי אוכל נפש ושוב אמרינן ביה מגו דאתקצאי בה"ש היינו מחרת איסור מלאכת יו"ט דאי אפשר לשחטו דשמא באמת הוא לילה וכיון דמ"מ אנן לא נתיר ליה לאכלו ביו"ט הוי מלאכה שלא לצורך אוכל נפש והוי כמו נשחט בשבת דהוי מוקצה מחמת איסור בה"ש דאסור לשוחטו דשמא כבר לילה, ה"נ בזה הוי מוקצה מחמת איסור שחיטה

דף י ע"א גמרא המת בבית ולו פתחים הרבה כולם טמאים פי' רש"י כל הכלים המונחים תחת הפתחים טמאים שחכמים גזרו טומאה על מקום שסוף הטומאה לצאת דרך שם, וכאן אין אנו יודעים באיזה פתח יוציאנו הלכך כולם טמאים. בפשוטו משמע כיון דמספקינן באיזה פתח יוציאנו כל פתח ופתח הוא בספק טומאה דשמא סוף הטומאה לצאת דרך שם, ולזה קשה, כיון דסוף סוף לא נטמאו רק כלים שבפתח אחד, א"כ יבטלו הכלים אלו בכלים שתחת הפתחים אחרים, ואף דהוי דברים חשובים דלא בטלי, מ"מ למ"ש האו"ה דכל הדברים החשובים דלא בטילי, מ"מ אם לא נולד האיסור רק בתערובת בטלי, [אב"ה והרמ"א פסק כן לענין דבר שיל"מ לחוד], וה"נ אם מת המת בשעה שהיו הכלים כולם תחת הפתחים, א"כ נולד האיסור בתערובת ולבטלי. גם עכ"פ כשנפתח אח"כ פתח אחד מהם נהי דאין ברירה, מ"מ כיון דעתה עכ"פ הכלים שבפתח ההוא שנפתח בודאי נטמאו, נתלה דבאותו פתח היה עומד סוף הטומאה לצאת, דהוי כמו טבעת ע"ז שנתערב בטבעות, ונפל אחד מהן לים דתולין דאיסורא נפל כיון דמה"ת ברובא בטל, ואין אנו צריכין עוד לדון על הטבעת שנפל ה"נ נימא דהנך כלים הן הן שנתפשט הטומאה לשם, דדרך אותו פתח עמד הטומאה לצאת. גם איך אמרינן בביצה (דף לו) כי לית ליה לר"א ברירה בדאורייתא כו' הא, מה"ת בטילי בשאר כלים והוי רק בדרבנן ונימא דיש ברירה. זולת שנאמר ביסוד הענין דכיון שא"י באיזה פתח יוציאנו הוי כאלו סוף טומאה לצאת בכולם, וכאלו כולם פתוחים, וכולם טמאים בודאי, וכדמורה לשון הר"ש והרא"ש באהלות, ועדיין צ"ע

דף יב ע"א גמרא תני תנא קמיה דר"י המבשל גיד הנשה בחלב ביו"ט ואוכלו לוקה חמש משום מבשל גיד כו' משום הבערה (ביו"ט שלא לצורך) א"ל הבערה ובישול אינה משנה, ואת"ל משנה ב"ש היא דאמרי לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. ק"ל הא י"ל דברייתא זו אתיא כרע"ק, דס"ל פ"ק דפסחים דלא אמרינן מתוך, וביותר דתוס' בביצה שם תחלת הסוגיא, גבי שוחט עולות נדבה דאמרינן דאמר לך מני ב"ש. כתבו דהמ"ל רע"ק היא, אבל התימא במקומה עומדת, איך שייך לומר פוק תני לברא נהי דב"ש במקום ב"ה אינו משנה, י"ל דאתיא כרע"ק, [אאב"ה עי' לאאמ"ו בחלק א' מדרשותיו]

דף יג ע"א גמרא, הכניס שבלין לעשות מהן עיסה אוכל מהן עראי. אף אחר שכבר נגמרו לאכילת עראי ע"י דישה מ"מ כיון דהכניסן בשבלים שרי כדאיתא פ"ק דפסחים (דף ט ע"ב) מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ. ורש"י ז"ל פירש כל זמן שלא דשן ולא נגמרה מלאכתן, ואינני מבין

דף יד ע"ב גמרא כלאים למאי חזי, [ואמאי משלחין ביו"ט כלים שיש בהם כלאים], מכאן הוכיח בתוס' פ"ק דיבמות (דף ד ע"א) דכתיב לא תלבש, דאף דנשים פטורות מציצית מ"מ אינן פטורות מכלאים [מסמוכין כל שאינו בגדילים תעשה לך אינו בל"ת שעטנז]: ואין ראיה כ"כ די"ל דהפירכא על מה דקתני במתני' ר' יהודה אומר אף לא. מנעל לבן, מכלל דעל אינך דמתני' לא פליגי, ולדידיה דס"ל דתפילין לא הוה מצות עשה שהזמ"ג וליכא היקשא ממילא דרשינן בסמוכין דהכא לחומרא לחייב נשים גם בציצית ואליביה קשה כלאים למאי חזי. אבל נראה לי ראיה לדבריהם מהא דאמרינן פ' מי שמתו (דף יט ע"ב) א"ר המוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק, ומשמע דהלכה פסוקה היא, והשתא אם איתא דלדידן דקי"ל דתפילין הוה מצות עשה שהז"ג ודרשינן היקישא, דרשינן לסמוכין לקולא לפטור לנשים מכלאים תיקשה אמאי פושט בשוק והא הוה לאו שאינו שוה בכל, דנדחה מפני כבוד הבריות אפילו בקום ועשה, וכמו כהן למת מצוה וכדאיתא בתוס' בברכות (דף כ ע"א ד"ה שב ואל תעשה שאני)

דף טז ע"ב גמרא ת"ר יו"ט שחל להיות בערב שבת כו' רבי אומר מערבין ערובי חצירות אבל לא ערובי תחומין, [מפני שאתה אוסרו בדבר האסור לו, ואי אתה אוסרו בדבר המותר לו]. טעמיה דרבי גבי ע"ת יראה דאזיל לשיטתיה בפ' בכל מערבין (דף לח) דשבת ויו"ט קדושה אחת הן וממילא הוי כמערב לחצי יום: וא"ת א"כ גבי עירובי חצירות נמי לימא הכי י"ל דסברת רבי דלענין ע"ח לא אמרינן קדושה אחת נינהו, והטעם י"ל כיון דביו"ט מותר להוציא מחצר לחצר א"כ לגבי ע"ח הוי כחול, ול"ש ביה לומר דקדושה אחת הוא עם שבת, בזה אמרו וא"א אוסרו בדבר המותר לו, דכיון דמותר לדבר זה הרי אין בו קדושה לענין