דרוש וחידוש א מח

ואילך הן מותרות ביו"ט, היינו מלישה ואילך], אבל שאר מלאכות דקודם לכן אסורות. אולם בשבת פרק המצניע (דף צה ע"א ד"ה והרודה) נראה דעת התוס' דכל מלאכת אוכל נפש שרי מה"ת ביו"ט [אב"ה דהם ז"ל שם הקשו על ר"א דאמר הרודה חלות דבש כו', לוקה ארבעים, ואמאי הא ר"א אית ליה הואיל, והרי איסור הרודה משום תולש, מוכח דס"ל דגם תלישה מותר', וממילא ה"ה אחרינא], וכן דעת הר"ן רפ"ג דביצה דכל מלאכת אוכל נפש כגון דישה וטחינה הכל מותר ביו"ט מה"ת, אלא דרבנן אסרו דישה וכדומה שהוא לימים הרבה. וקשה לי על דעת הר"ן וסייעתו, דא"כ למאי הוצרך ביבמות (דף קיד ע"א) בין שבת דסקילה ליו"ט שהוא בלאו, ואמאי לא בפשוטו, דביו"ט דמה"ת הוי היתר דישה לצורך רעבון שהוא א"נ והוי רק דרבנן, ולא גזרו בצער רעבון

שם גמרא דר' יוחנן רמי אדר"י [דסבר כל אוכל אוכלא דאפרת הוא ולית ביה משום משקין שזבו, ואמר ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני לא בראשון] ומשני, תימא דמנא ליה למרמי דר"י אדר"י הא למאי דס"ל לר' יוחנן לטעמא דמשקין שזבו ולא משום הכנה זהו משום דלא ס"ל כלל הכנה דרבה אבל אלו הוה ס"ל איסור הכנה ודאי היה מספיק ליה זה הטעם לביצה שנולדה ביו"ט ויו"ט דעלמא משום יו"ט אחר שבת, דהרי אמרינן כולהו כרבה לא אמרי הכנה דרבה לית להו, אלמא דאלו היו סברי לדרבה היו מתרצים כטעמיה, וא"ת מנ"ל להש"ס באמת הכי ודלמא אית להו דרבה אלא דהוקשה להם א"ה יו"ט דעלמא תשתרי צ"ל דפשיטא להו להש"ס דשפיר ראוי לגזור גזירה זו, דגזירה זו יותר קרובה מגזירת פירות הנושרים ומשקין שזבו כיון דביצה אוכלא ובלוע וכיון דס"ל שגזרו כל כך כ"ש דס"ל שראוי לגזור אטו יו"ט אחר שבת, וכיון שכן כיון שמצינו דר' יהודה משמיה דרביה ס"ל להכנה דרבה, לקמן דף ד' ע"א אתמר שבת ויו"ט רב אמר נולדה בזה אסורה בזה, ורבי יוחנן אמר נ"ב מותרת בזה, ומסיק דכ"ע סברי קדושה אחת הן ובהכנה דרבה קמפלגי, כתנאי נולדה בשבת תאכל ביו"ט ר' יהודה אומר משום ר' אלעזר עדיין היא מחלוקת ב"ש אומרים תאכל וב"ה אומרי' לא תאכל, ובתוס' שם אע"ג דר' יהוד' ס"ל דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה, הא דידי' הא דרבי'] מי הכניסו לר"י לתגר זו למרמי דר"י אדר"י דלמא באמת ר"י דידיה נמי ס"ל כרבה וביצה אסורה בראשון משום גזירה יו"ט אחר שבת, ואיך שייך לעשות קושיא בדרך הא דידיה הא דרביה, וד' יאר עיני העורות והיו למאורות. אחרי הימים זכני חכם דליווארני בשלחו לי איזה חבורים יקרים מגדולי חכמי ספרד ובתוכם ספר נקרא שער המלך, וראיתי לו שהביא קושיא זו בשם שיטה מקובצת כתב יד בשם הר"ן ז"ל ונדחק דר"י היה לו קבלה מרבותיו דר"י משמיה דרביה קאמר וליה לא ס"ל, ונחה דעתי והנאני. אבל מה שתירץ הרב בספרו שעה"מ דר' יוחנן ס"ל דאף מאן דאית ליה הכנה מ"מ יו"ט דעלמא שרי דלא ס"ל לגזירה אטו יו"ט אחר שבת, כבר נזהרנו בדברינו דליכא למימר הכי. ומה שכתב הרב עוד לתרץ דר"י ס"ל דכ"ע לית להו הכנה ולית בזה פלוגתא דתנאי ומה דאמר ר"י משום ר"א עדיין היא מחלוקת היינו דטעמא דב"ה דס"ל יו"ט ושבת חדא קרושה נינהו, ומה דאמרינן כתנאי היינו גוף הדין דנולדה בזה אסורה בזה, עיי"ש, ולענ"ד גם זה אינו דאם איתא דסבירא ליה לר"א בטעמיה דב"ה משום חדא קדושה א"כ איך ס"ל ר"א לנפשי' דשתי קדושות הן לחלוק על ב"ש, ואף דאמרינן בעלמא דר"א מתלמידי בית שמאי וסבר כב"ש, מ"מ הא לענין זה לא מצינו דפליג ב"ש דמה דסבירא ליה ב"ה תאכל היינו אף דחדא קדושה היא מ"מ גם ביומו ס"ל לב"ש דתאכל, אע"כ דטעמא דר"א אליבא דב"ה משום הכנה ובאמת ר"א לנפשיה ס"ל נמי דין הכנה דמב"ש אין ראיה דפליג על זה דכיון דסבירא ליה דתאכל ביומו ממילא הכינה לעצמה וא"כ י"ל דב"ש נמי סבירא ליה דין הכנה אלא דס"ל דביו"ט שרי דלא גזרינן אטו יו"ט אחר שבת, וממילא נולדה בזה מותרת בזה דלעצמה הכינה, וב"ה דסבירא להו דבנולדה ביו"ט לא תאכל יהי' מטעם גזירה אטו יו"ט אחר שבת או יהי' מטעם אחר ממילא נולדה בזה אסורה בזה משום הכנה ולמה דכתבו התוס' פרק ג' דעירובין (דף לח) דלס"ד בפסחים דר"א לית ליה הואיל וע"כ מדמהני ערובי תבשילין מוכח דלא ס"ל הכנה דרבה, צריך לומר דר"א ס"ל לסברא פשוטה דראוי לגזור אטו י"ט אחר שבת ומדמתירין בית שמאי ע"כ דלא ס"ל להכנה דרבה ור"א כבית שמאי אבל לומר דטעמא דבית הילל משום חדא קדושה כיון דבזה לא מצינו דפליגי ב"ש איך יסבור ר"א לעצמו דשתי קדושות הן

שם ע"ב גמרא בשלמא לרבה דאמר משום הכנה, הוי ספיקא דאורייתא (ושפיר קתני וספיקא אסורה דדלמא ביו"ט נולדה הביצה והוי איסור דאורייתא] אלא לר"י ולר' יצחק דאמרי משום גזירה [פירות הנושרים ומשקין שזבו] ספיקא דרבנן היא. וא"ת והא מאי דלא הקשה גם לר"נ דאמר דמטעם מוקצה הוא הא הוי ספיקא דרבנן, צ"ל ע"כ כמו שתירצו בתוס' ישנים דמוקצה חמירא כדאורייתא וספיקו אסורה, וא"כ גם לרי"צ ור"י לא קשיא דנהי דס"ל דבתרנגולת העומדת לאכילה אסור משום משקין שזבו, הא מ"מ פשיטא לדר' יהודה בתרנגולת העומדת לגדל ביצים אסור משום מוקצה, א"כ גם לדידהו לא קשיא דדלמא מוקמי הברייתא בעומדת לגדל ביצים וכר"י, והוי ספק מוקצה דחמיר, [אב"ה וראיתי אני שהקשה כן בספר פני יהושע ורצה לנטות מסברת הת"י מחמת קושיא זו], וי"ל דדוקא לר"נ אין דוחק לאוקמא בעומדת לגדל ביצים דהא כל עיקר איסורא דביצה רק כהאי גוונא, אבל לרי"צ ור"י דאיסורא דביצה גם בעומדת לאכילה, א"כ רישא דקתני אין מטלטלין אותה מיירי גם בעומדת לאכילה, משמע דמה דקתני עלה וספיקו אסור, עליה קאי ומיירי נמי גם בעומדת לאכילה, ודרך כלל דספיקו אסורה משמע דכל היכא דודאי אסור, גם ספיקו אסור, וא"ת א"כ תקשי גם לרבה דהא ביו"ט דעלמא אינו אוסר גם לדידיה כ"א משום גזירה והוי ספיקא דרבנן, ומוהר"ש איידלס ז"ל עמד בקושיא זו, וכתב דלרבה ניחא דמוקי לה ביו"ט אחר שבת, ולדברינו זה אינו דהא ברישא דודאי אסור גם ביו"ט דעלמא, וא"כ מה דקתני עליה וספיקו אסור נמי מיירי כן, וי"ל דס"ל להמקשן כיון דאיסורא דגזירה אטו יו"ט אחר שבת הוי אטו איסורא דאורייתא מקרי שרש בדאורייתא וספיקו אסור משא"כ גזירת פירות הנושרים וגזירת משקין שזבו, דבאמת בביצה ל"ש שמא יתלוש ושמא יסחוט, ואיסורו רק משום שכשגזרו על הנושרים ועל הזבין היה ביצה ממילא במשמע, וכמו שפי' רש"י לעיל אין כ"א איסור דרבנן לחודיה בלי לתא דאורייתא כלל וספק כזה ודאי לקולא

שם גמרא, א"ר האי תנא [דקתני ביצה שנולדה ביו"ט ספיקא אסורה, ואם נתערבה באלף כולן אסורות, תנא דליטרא קציעות הוא דאמר] כל דבר שבמנין אפילו באלף לא בטל. מכאן תימא על מ"ש הרמב"ן במלחמות בשבת פ' השואל, בנכרי שהביא דורון דאם יש במחובר אסור, אף דהוי ספק דרבנן דשמא הביא הנכרי מהתלוש היינו משום דהוי דשיל"מ דהא ר"א משני הכי לעולם ספק יו"ט ספק חול הוי דבר שיל"מ כו' מבואר דרב פפא דמוקי הכא בספק טרפות, ס"ל דספק מדרבנן שרי בדשיל"מ א"כ ר"פ דהוא מרא דשמעתא דנכרי שהביא דורון, יקשה דלשתרי מטעם ספק דרבנן [אב"ה עי' מ"ש אאמ"ו בתשובה]

דף ד ע"ב גמרא, (ותנן אין מבטלין איסור לכתחלה הני מילי בדאורייתא], אבל בדרבנן מבטלין. והיינו דוקא במוקצה, שעיקרו מדרבנן, דהא עגול הוה תרומת פירות דרבנן ואין מוסיפין עליו לבטלו, כ"כ בתוס' ז"ל. מכאן יש להוכיח דבתרומת פירות ספיקו אסורה, דהא חזינן מוקצה דקיל מתרומת פירות דבמוקצה מוסיפין עליו לבטלו, ואלו בתרומת פירות אין מוסיפין עליו לבטלו ומ"מ ספיקו אסורה, וכדמוכח מדמקשינן לעיל (דף ג' ע"ב) לר"י ולר' יצחק אמאי ספיקו אסורה ולא מקשינן נמי הכי אר"נ דאמר טעמא דביצה משום מוקצה וכמ"ש בתוס' ישנים שם, דמוקצה חמיר כעין דאורייתא, כש"כ דבתרומת פירות דחמיר ממוקצה לענין ביטול והוה יותר בגדר דאורייתא, שיהא ספיקו אסורה. ויש לדחות די"ל דלדינא אין חילוק כלל, וכל דבר שאיסורו מדרבנן אזלינן תמיד בספיקו לקולא אף דיש לו חומר דהוא כעין דאורייתא, או דעיקרו דאורייתא, ומאי דלא היה מקשה אדר"נ היינו דלזה מועיל החומר דאם הוא דבר שיש לו מתירין, דיהי' ספיקו אסור משום דגם המקשן ידע לה להא דדבר שיל"מ ספיקו אסורה, אלא דהיה סובר דהני מילי בספק דאורייתא אבל לא בספק דרבנן, ובהא ס"ל דיועיל החומר שבו שיהי' דינו כדאורייתא לענין