דרוש וחידוש א נ

אותו דבר, [ואף דמדאורייתא צורכי שבת נעשין ביו"ט משום דקדושה אחת הן, וכמ"ש רש"י ז"ל פ"ג דפסחים (דף מו ע"ב) אלמא דאף בדבר המותר ביו"ט שייך ביה לומר קדושה אחת היא דהא שרי לבשל ביו"ט, אין זה דומה, דודאי לענין בישול יש קדושה ביו"ט, אלא דלצורך אוכל נפש לבו ביום התירה התורה ולבשל ליומא אוחרא יש בו קדושה א' עם שבת, אלא דבשבת יש בו עוד קדושה אחרת דגם לצורך א"נ אסור ועכ"פ לענין שלא לצורך היום קדושה אחת הן, משא"כ הכא דאין אסור כלל בטלטול חצר וכלום קדושה שייך ביה ביו"ט] ואולם בל"ז ע"כ צ"ל הכי דגם אם נימא טעם אחר בע"ת מה שלא יהיה שייך גבי ע"ח, מ"מ יקשה כיון דבאמת סבר רבי דקדושה אחת הן איך מערבין ע"ח להוי כמערב בחצי יום. ואין להקשות א"כ לס"ד דהתם בעירובין קודם דאפיך והיה סבר בדעת רבי דשתי קדושות הן, א"כ מה טעמא דרבי דאין מערבין ע"ת, י"ל דס"ד דהתם היה סובר כמאן דמפיך כאן וסובר רבי דאין מערבין לא ע"ת ולא ע"ח וסובר דטעמיה משום איסור הכנה, או י"ל דהס"ד היה סובר כמ"ד לקמן בסמוך (דף יז ע"א) דמקנה שביתה ביו"ט אסור. עוד י"ל דלקושטא דמלתא הטעם דאין מערבין ע"ת הוא משום איסור קניית שביתה ביו"ט ואי תקשי למאן דסובר דמותר למקני שביתה י"ל דע"כ לא קשרי אלא מיו"ט לחבירו דהוי רק תנאי, ואם היום חול הרי קנה ביום חול, משא"כ מיו"ט לשבת דקונה ביו"ט ממש מודה דאסור, ונהי דאם נפרש מה דאצטריך בגמרא בעירובין שם בטעם דר"א משום הכנה הוא משום מ"ד דלמקני שביתה מותר, ע"כ נצטרך לדחוק לומר דלא ניחא ליה לגמרא בחילוק זה, מ"מ הרי נוכל לפרש דמה דאצטריך לטעם איסור הכנה הוא משום ע"ח ואז אין אנו צריכין לדוחק זה ושפיר יש לחלק בין תנאי לודאי: מיהו בתוס' עירובין שם נראה דלא רצו לא בזו ולא בזו, והמציאו פלוגתא חדשה. [אב"ה דכתבו דטעמיה דרבי בע"ת הוא משום הכנה, ודלא תקשה גם ע"ח לאסור משום הכנה הוצרכו לומר דרבי פליג על רבנן וסובר דבע"ח כיון דשרי ביו"ט להוציא ל"ש ביה משום הכנה, ור"ל וזהו על התוס' תימא וקושיא. התימא דלמה להו לחדש פלוגתא והלא בפשוטו ניחא די"ל דהכנה ל"ל לרבי כלל, ובע"ת הטעם משום קדושה אחת, ואף דמ"מ פליג עם רבנן דהא הם סוברים דגם בע"ח שייך קדושה אחת, מ"מ הא מפלוגתא זו גם התוס' לא ימלטו, דהא ע"כ סובר רבי דל"ש ביה קדושה אחת, וא"כ מה להו להוסיף עוד פלוגתא, גם בהאי דסובר רבי דל"ש קדושה אחת גבי ע"ח טעמא רבא איכא וכנ"ל, אבל שלא יהי' שייך גביה הכנה כיון דיו"ט מותר בו, זהו מלתא בלא טעמא דאטו בישול אין יו"ט מותר בו, וא"ה אית ביה משום הכנה. והקושיא כיון דקושיתם קאי רק לפי תירוצם השני א"כ שפיר י"ל דטעמיה דרבי משום איסור קנין שביתה ולחלק בין תנאי לודאי]

דף יח ע"א גמרא איתביה כלי שנטמא מעיו"ט אין מטבילין אותו ביו"ט, ביו"ט מטבילין אותו ביו"ט, ואם איתא [דטעמא דאסור לטבול כלים בשבת דגזרינן שמא יעבירנו ד"א ברה"ר] נגזור דיו"ט אטו עיו"ט. ומה דלא הקשה בפשוטו נגזור שמא יעבירנו, כתב המפרש הגדול מהר"ש איידל"ש ז"ל דכיון דלא היה אפשר להטבילו מבעוד יום לא חששו לגזרה דשמא יעבירנו. ועדיין תמוה לי כיון דלגוף הגזרה דשמא יעבירנו לא חששו בלא היה אפשר לעשותו מעיו"ט כש"כ דאין לחוש אטו עיו"ט כיון דאיסורא דעיו"ט נמי רק משום שמא יעבירנו

דף כ ע"א רש"י ד"ה בית שמאי היא כו' הלכך לא דחיא כו' אב"ה עיין מ"ש לקמן במסכת חגיגה דף י"ז]

דף כא ע"ב גמרא ולטלטלינהו לשיורי כוסות של יין האסור בהנאה אגב כסא, מי לא אמר רבא מטלטלין כנונא (כלי שמשימים בו הגחלים] אגב קטמיה אע"ג דאיכא עליה שברי עצים. הקשו בתוס' דלמא שאני הכא שיש בו דבר המטלטל היינו קטמא שראוי לכסות בו רוק, אבל בלא קטמא לא שרי דהוי בסיס לדבר האסור וא"כ בכוס שיש בו רק דבר שאסור לטלטלו לא, ותירץ ר"ת דלא מקרי בסיס לדבר מועט שאינו נקבע כגון שברי עצים ושיורי כוסות דשרי לטלטל אגב כסא, אף שאין היתר עמהם לפי שא"א לנערם. וקשה לי טובא, דנהי דליכא סתירה מהתם דבעי דוקא קטמא משום דאפשר בניעור מ"מ מאי מייתי ראי' מהתם, הא ממנ"פ אם מסברא הוא דשיורי כוסות כיון דגריעי לא נעשה הכוס בסיס להם, יקשה בלא"ה דהיכא דליכא בסיס, וא"א לנער מותר, כההיא דאבן שע"פ חבית דקתני במתני' ואם הוא בין החביות מגביה דכיון דלא הוה בסיס דמיירי בשוכח וא"א לנער שרי, ואי דלא פסיקא כ"כ מסברא דמחמת גריעותא דשיורי כוסות אין נעשה הכוס בסיס להן, מה לזה ראיה מכנונא, הא התם בלא"ה לא הוי בסיס, כיון דיש בו דבר המותר הוי בסיס לאיסור ולהיתר, ודלמא באמת בלא הקטמא היה בסיס לשברי עצים, ואף בלי אפשר לנער היה אסור, וצע"ג [אאב"ה עי' מ"ש אבא מארי בתשובותיו סי' תמ"ב]. עוד קשה לי, הא הר"ת עצמו כתב בשבת (דף מז ד"ה אגב) דשברי עצים חשוב יותר מאבן שבכלכלה, והרי (בדף קמג ע"א) פרכינן ותיהוי כלכלה בסיס לאבן, מדלא פריך דינער להאבן, משמע דבעי למפרך דאף בצריך למקומו ליתסר מדין בסיס, והרי דהכלי נעשה בסיס להאבן, וממילא מכ"ש לשברי עצים, וצ"ע

שם ע"ב מתני' ב"ש אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו אא"כ ראוין לשתיה, וב"ה מתירין, משמע דוקא לרגליו, אבל לכל גופו אסור, ובתו' פ"ג דשבת [דף לט ע"ב ד"ה וב"ה מתירין וכו' מ"ש הבערה דרחיצה מהבערה דזיעה דשרי מדאורייתא], מבואר דלהחם חמין לרחיצת כל גופו אסור מדאורייתא וכן אסבר הרשב"א בחידושיו פ"ג דשבת פלוגתת התוס' והרי"ף בחמין שהוחמו מעיו"ט אי שרי לרחוץ כל גופו, דתוס' ס"ל דלהחם לרחיצת כל גופו דאורייתא, ומש"ה בהוחמו מעיו"ט אסור. וקשה לי איך אפשר לומר דהוי דאורייתא, הא בכלל רחיצת כל הגוף ג"כ רחיצת פניו ידיו ורגליו, והוי רק מרבה בבישול לצורך רחיצת שאר הגוף, וזהו שרי מדאורייתא, כדאמרינן בעירובין ניחום אגב אמיה, ועיין בהר"ן פ"ב דביצה גבי ממלאה אשה קדרה מים, וכמו דחזינן לב"ש דבראוי לשתיה יוכל להרבות מים אף יותר מכדי שתיה כמ"ש התו' בשבת שם, [ד"ה אא"כ ראוין לשתיה]

שם ע"ב גמרא מה דלא אנח ערובי תבשילין מ"ט דב"ה [דמותר להטמין את החמין מיו"ט]. קשה לי, הא הטמנה בשבת במעמיד הבל אסור רק משום שמא ימצא קדרתו צוננת וירתיחנה כדאיתא ספ"ב דשבת והכא ביו"ט דאף אם ירתיחנה לא יעבור על איסור דאורייתא אי מטעם דצרכי שבת נעשין ביו"ט אי מטעם הואיל, וא"כ דלמא בהטמנה זו ביו"ט לצרכי שבת אף בלא ע"ת שרי ב"ה כיון דהטמנה בעצמותה אין בה איסור מלאכה, ומטעם שמא ירתיחנה אינו אסור כיון דלא מצי למיתי לידי איסורא דאורייתא ויש לדחות דס"ל לסתמא דתלמודא דמ"מ יש לחוש שמא ירתיחנה. אבל הא קשיא לי, למאי דמשני אביי כגון דעירב לזה [אפה ובישל מבעוד יום לשם עירוב] ולא עירב לזה [ולא טמן חמין לשם עירוב] וחנניא היא אליבי' דב"ש [דצריך לערב על כל אחד בפני עצמו] ובהא קשה א"כ מ"ט דב"ש דאסרי דהא ליכא חשש שמא ירתיחנה דהא מעשה רתיחה שהוא בישול עירב עלה מעיו"ט

דף כב ע"א גמרא מסייע אין בו ממש, ומש"ה שרי אמימר למכחל עינא בשבת ע"י נכרי, אף דהישראל מסייע במה דעמיץ ופתח, וא"ת הא אם לא יעמוץ ויפתח לא יהי' הנכרי יכול לכחול, וא"כ מאי שייטי דמסייע הכא, והוי זה אינו יכול וזה אינו יכול דחייב, ומסייע דבכל הש"ס היינו כשיכול הדבר להיות בלעדו כמו זה יכול וזה יכול, משא"כ בזה אינו יכול וזה אינו יכול וי"ל דתרי מיני מסייע הם מסייע דהכא דאפליגו ביה, ושאר מסייע שבש"ס תרי ענינים הם דכל מסייע שבש"ס היינו דמסייע בגוף הדבר אלא דמקרי מסייע מצד דגם בלעדו הי' הדבר אפשר לעשותו, אבל מסייע דהכא הוא להפך דא"א הדבר להיות בלעדו אלא נקרא מסייע מצד מה שאינו עושה בגוף הדבר כלום אלא גורם ומכין למלאכה, דבמה דעומץ ופותח אינו עושה עצם מעשה כוחל דהא אינו נותן הכחול בעיניו, אלא עושה הסיבה לשיוכל הנכרי לכחול, ול"ק מעתה מן זה אינו יכול וזה אינו יכול, דהתם שניהם עושים עצמות המלאכה, היינו ההוצאה משא"כ הכא. ולפ"ז גם מאן דאית לי' דמסייע דהכא אין בו ממש, אכתי אפשר דסבר דמסייע אחר שבש"ס יש בו ממש וכן להיפוך מאן דאית ליה דשאר מסייע שבש"ס אין בו ממש יוכל לסבור דמסייע דהכא יש בו ממש, וניחא השתא מה