דרוש וחידוש א מז

מודה אלא דטעמי' כיון דמשום אכילת חולה לחוד ע"כ לא מקרי מכין לעצמו, דא"כ נפל פותא דהכנה בבירא [דנולדה בזה אמאי אסורה בזה הא הכנה ליומי' לחולה] אלא היכא דבאם אחר שיסולק איסור שחיטה ע"י חולה יהי' חזיא גם לאכילת בריא זה מקרי מכין לעצמו [וכמו שדקדקו המחברים בלשונם חזי אף לבריא באומצא], גם משום אלו הי' לו חולה מבעוד יום הי' מותר לבריא זה נמי לא מקרי מכין לעצמו, כיון דמ"מ עכשיו ידוע דלא היה לו חולה מבעוד יום, אלא דמה דמקרי מכין לעצמו, היינו כיון דאפשר שעדיין יקלע לי' חולה, וע"כ הר"ן הלך בשיטתי' פ"ק דחולין דחולק על הרשב"א וסובר דהשוחט לחולה בשבת אם לא היה לו חולה מבעוד יום אסור לבריא באומצא משום מוקצה מחמת איסור [וכמו שפירש בו הב"י, סי' שי"ח] ומש"ה סובר בעגל דלא מקרי מכין לעצמו דהא גם אם יקלע חולה מ"מ כיון דמבעוד יום לא היה חולה לא יהא שרי לבריא, וסברת החולקים היינו הרשב"א, דמתיר לשיטתי' דסובר דגם בלא היה חולה מבעוד יום נמי שרי לבריא באומצא ושפיר מקרי מכין לעצמו, דאפשר דיקלע חולה, ולזה כיון הרב המגיד (ריש פרק שני מהלכות יו"ט) שכתב ועגל שנולד בשבת כו' ויש מי שמתיר ואפילו ביומו מותר לחולה [אב"ה ונתקשה בו המ"ל דמה חידש דמותר לחולה] רצונו למיהב טעמא אמאי אינו אסור משום הכנה, וכתב משום דאפילו ביומו מותר לשחוט לחולה ויהי' מותר גם לבריא באומצא והוי מכין לעצמו, ולפ"ז י"ל דטעמיה דרבינו אפרים דאוסר עגל שנולד בשבת למיכל ביו"ט שאחריו נמי הכין הוא מטעמא דהר"ן כיון דאסור משום מוקצה מחמת איסור, וא"כ מדאורייתא שפיר היה מכין לעצמו אלא דמדרבנן הוא דאסור, ולזה הוצרך לראי' דאף דהספק דדלמא מאתמול נגמרו הוי ספק דרבנן מ"מ אסורה כמו דאסור ספק יו"ט ספק חול. מיהו עדיין קשה טובא דהא בנולדה ביו"ט אחר שבת אסורה לרבה מדאורייתא, ותקשי אמאי והא הכינה לעצמה, ולהרשב"א אף מדרבנן הכינה, ולרבינו אפרים ולהר"ן מדאורייתא מיהו לשתרי, וי"ל דחיישינן דלמא נגמרה מאתמול בסוף דשבת כשלא היה עוד שהות לשחוט לחולה, והא במתני' השוחט מסוכנת אם יש שהות כו' הרי דמשכחת לה גווני דליכא שהות, ואת"ל כיון דחיישינן להכי דלא היה שהות כשנגמרה, א"כ תיקשי שוב על רבינו אפרים דמה צריך לדמות ספק חול ספק יו"ט תיפוק לי' דהכא הוי ספק בדאורייתא דדלמא נגמרה בדליכא שהות למשחטיה לחולה ולא הכינה לעצמה כלל, וי"ל דלגבי דאורייתא איכא ספק ספיקא, ספק דלמא לא נגמרה כלל מאתמול, ואת"ל נגמרה מאתמול דלמא נגמרה מבע"י והיה עדיין שהות ולגבי דרבנן דלא הכינה לעצמה סגיא בחד ספיקא, והכין מצינו גבי דגים מלוחים, [אב"ה ביו"ד סי' פג בש"ך ס"ק טו ובדיני ס"ס סי' קי בש"כ אות טז] ולהכי אצטריך לראי' מספק חול. ובהכי מתיישב נמי היטב דעת ר"א משתי קושיות שהקשה עליו רבינו משה בר נחמן במלחמותיו חדא דא"כ מה דקתני דנמצאו בה ביצים גמורות מותרות, ע"כ מיירי ביו"ט דעלמא, איך פרכינן עליה נגזור משום הנך דמתיילדן ביומיהן, והא הוי גזירה לגזירה, ותו אמאי לא פרכינן ביותר דיגזור יו"ט דעלמא אטו יו"ט אחר שבת, ולדברינו אתי שפיר דהא מה דספק יו"ט ספק חול אסור משום דבר שיל"מ לאו דכ"ע הוא דהא ר"פ מוקי בספק טרפה, אלא דתלי בדינא דדשיל"מ ל"ב, וכדמוכח מלישנא דרב אשי דאמר לעולם בספק יו"ט ספק חול, הוי דבר שיל"מ וכל דשיל"מ אפילו בדרבנן לא בטל, והיינו דכמו דמחמירין לענין בטולו ה"נ מחמירין לענין ספיקו, ולפ"ז למה דמשמע בשלהי מסכתין דאביי לא ס"ל להא דדבר שיל"מ לא בטל, דהא על קושי' הש"ס [בדף לח] ולבטיל מים ומלח לגבי עיסה משני אביי גזירה שמא יעשו עיסה בשותפות ולא משני כר"א דמשום דהוי דשיל"מ מש"ה לא בטיל, י"ל לדידי' גם ספק שרי כמו דמקילין לענין בטולו ה"נ מקילין לענין ספיקו, וא"כ הכא בסוגיין דאמר ליה אביי לרבה אלא מעתה יו"ט דעלמא תשתרי כו' ומי גזרינן כו' לגזור משום הנך דמתיילדן ביומיהן, א"ל ביצים גמורו' במעי אמן מלתא דל"ש, מדקאמר א"ל משמע דגם הך פרכא לגזור משום הנך כו' אביי הוא דהקשה ליה לרבה, והשתא ניחא דאביי באמת היה מפרש האי דהשוחט כו' ומצא בה ביצים גמורות גם בשוחט ביו"ט אחר שבת, ומותרים משום דבדאורייתא הוה ספק ספיקא ובדרבנן סגיא בחד ספיקא דלדידי' גם בדבר שיל"מ ספיקו מותר, מיהו להלכה יפה כתב הרב ר' אפרים דבשוחט ביו"ט א"ש אסורים הביצים, כיון דאנן קי"ל כר"א דדבר שיל"מ ספיקו אסור וחיישינן דלמא מאתמול נגמרו, וכשם שספק חול ספק יו"ט אסור כך ספק תמול בשבת נגמרו ספק היום ביו"ט נגמרו אסור

שם גמרא רב יוסף אמר גזירה משום פירות הנושרין. וכן נכרי התולש פירות הוא בכלל פירות הנושרין, וכ"כ הרשב"א בחידושיו (שבת דף קכב ד"ה הא דתניא), והביא ראיה מעכו"ם שהביא דורון דאם יש במינו במחובר אסור דמי לא עסקינן אפילו ראה אותו שלקח מן השוק דלא נלקטו בשביל ישראל, אע"כ דבמידי דאתיא ממילא אפילו נעשה ע"י נכרי אסור. ותימא לי על ראייתו, דאיך אפשר לומר כן, א"כ איך אמרינן עליה ולערב אסורין בכדי שיעשה, הא בכה"ג ברואה לוקח מהשוק דלא נעשה מלאכה בשביל ישראל לערב מותר מיד, וא"צ להמתין כדי שיעשה

דף ג' ע"א רש"י ד"ה ויתלוש דהוי איסורא דאורייתא, דהיינו קוצר שהוא אב מלאכה, מיהו משום מוקצה לא הוה ראוי לאסור לר"ש דדרך פירות לנשור והוי כיושב ומצפה, אלא דלבתר דאסרו חז"ל בנושרים מאליהן משום שמא יעלה ויתלוש, ממילא נעשה מוקצים גמורים דל"ש יושב ומצפה דהא אם ינשרו ג"כ יאסרו, ומש"ה שפיר פי' רש"י לקמן גבי עכו"ם שהביא דורון, דאם יש במינו במחובר דאסור משום מוקצה, והיינו אחר שכבר אסרו פירות שנשרו מעצמן, וא"ת אכתי ל"ל לרש"י למנקט לקמן מטעם מוקצה, י"ל דמשמע לי' כן כיון דמייתי לה התם גבי ספק מוכן, וא"ת הא גופא קשיא הא באמת בלאו מוקצה אסור, י"ל משום דמ"מ בעכו"ם שהביא דורון דהוי רק ספק אם לקטן ביו"ט לשתרי מטעם ספק דרבנן ואי דהוי דשיל"מ הא מרא דשמעתא הוא רב פפא, ור"פ לשיטתי' מדמוקי בסוגיי' דספיקו אסור בספק טרפה משמע דס"ל דספק בדשיל"מ שרי, ולזה פי' רש"י משום מוקצה, והיינו אחר שאסרו פירות הנושרים ממילא כל מחובר הוי מוקצה, והוי ספק מוקצה דחמיר, וכמ"ש לעיל בשם התוס' ישנים, ובתוס' שקלו וטרו ז"ל הרבה בישוב דבר זה וכתבו דלקמן אתיא אליבא דר"י ומטעמא דהכא אתי' אליבא דר"ש, ויראה לי דמש"ה נקט שמא יעלה ויתלוש לא ליתן טעם שיהיה אסור גם לר"ש אלא כוונתם דאתיא רק כר"ש, דאלו לר"י דפירות הנושרים בל"ז אסורים משום מוקצה א"כ לא עמדו חז"ל למנין לגזור שמא יעלה ויתלוש דהא בלא"ה אסורים משום מוקצה, ומש"ה בביצה בעומדת לאכילה דליכא מוקצה אמאי אסור דל"ש לומר כולה חדא גזירה היא, דהא מעולם לא עמדו למנין לאסור מגזירה דשמא יעלה ויתלוש, ואיך נאמר דכולה חדא גזירה היא אע"כ דאתי' רק כר"ש דלדידי' הוצרכו לאסור פירות הנושרים משום שמא יעלה ויתלוש, ובחדא גזירה אסרו גם הביצה. אך לפ"ז יקשה דמאי פרכינן ור' יצחק מאי טעמא לא אמר כרב יוסף, הא י"ל דאיהו ס"ל בזה כרב נחמן דכיון דרבי סתם ביו"ט כר' יהודה דאין מבקעין דודאי ב"ה ס"ל ביו"ט מוקצה, וממילא לא היה יכול לומר דטעמא בביצה משום פירות הנושרים דהא לר' יהודה מעולם לא גזרו על פירות הנושרים דבל"ז אסורים משום מוקצה, וי"ל כיון דבשבת דמוקצה מותר הוצרכו לגזור על נושרים משום שמא יעלה ויתלוש ממילא גם יו"ט בכלל גזירה זו, ועדיין קשה לימא דר' יצחק לא ס"ל כלל להפך האי דמגביהין מעל השלחן, וס"ל לב"ה דאין מגביהין דס"ל כר"י וס"ל דאין לחלק בין שבת ליו"ט לענין מוקצה, וא"כ לא גזרו כלל בנושרים משום שמא יעלה ויתלוש ול"ש לומר בביצה משום פירות הנושרים, מיהו למ"ש לעיל [בפירקין] בכוונת התוס' בשבת [מה ע"א] דמשום גזירת משקין שזבו ליכא איסור טלטול, וברייתא דאוסר בטלטול כר"י דמכח איסור אכילה נעשה מוקצה, ומתני' דקתני לא תאכל י"ל באמת דהדיוק דטלטול מותר דס"ל כר"ש, י"ל דהך תירוצא דתוס' דהכא אזלא אשיטה זו, ושפיר פרכינן ור' יצחק מאי טעמא לא אמר כר"י דהא אף לפי טעמא דידיה משום משקין שזבו מוכרח לומר דבית הלל כרבי שמעון מדלא אוסר בטלטול, וא"כ שפיר הוה מצי למימר משום פירות הנושרים

שם תוס' סוף ד"ה גזירה כו' [דבירושלמי יש אותן מלאכות שמשימור