דרוש וחידוש א מד

ס"ל כר"י דדבר שאינו מתכוין אסור, וממילא לדידן דקיי"ל כר"ש שרי זילחא, [וכסגנון שכתבו תוס' בשבת לפי דפליגי אי הוי פסיק רישא] ומזה קשה מנ"ל דרבנן פליגי במציאות עם ר"א וס"ל דאינו מכוין דלמא ס"ל ר"א דהוא מתכוין אלא דס"ל כר"ש דמלאכה שצ"ל אסור רק מדרבנן, וממילא גם לדידן אסור, וד' יאר עיני

דף סו ע"ב תד"ה כלאחר יד, ה"מ למפרך וכו' קשה לי איך יתורץ זה לפי האמת, דיקשה קושיית תוס' בדיבור הסמוך לאחר זה, דהא במתני' איסור שבות דרבנן, ובזה לא שייך תירוצם דשבות דבהמתו קיל, דהא שבות דמשתמש בבעלי חיים הוי שבות דעצמו

דף סט ע"א תד"ה שמא יעבירנו, הלא נושא מי חטאת טמא, קשה לי, הא בלא"ה קשה הא הוא טמא מת ומטמא להכלי, והכלי מטמא למי חטאת

דף עד ע"א תד"ה האי מולייתא, הא דאמרינן בפ' כל הבשר ר"ש מלח גרמא גרמא, וכ"כ תוס' והרא"ש בחולין. ולא זכיתי לעמוד על דבריהם הקדושים, דהא התם החשש דאזיל מהאי גיסא ולא יפליטו המלח, וא"כ אף דעדיין ליכא איסורא דהוי דם אברים שלא פירש, מ"מ כשבישל אח"כ יצא הדם ויאסור וצ"ע

שם תד"ה כבולעו כך פולטו ללמוד היתר במולייתא קשה לי, דמ"מ למאי דתקנו דבמונח בשר תפל אצל בשר שנמלח דמותר אח"כ התפל במליחה או בצלי דאמרינן איידי דיפלוט דם דידיה יפלוט דאחרינא, א"כ מהיכן מוכח ממתני' דנותן כרעיו דאמרינן כבולעו כך פולטו, דלמא הטעם משום דאיידי דיפלוט, וצ"ע

דף עה ע"א גמרא ונקיף לה חבילי זמירות (דאמר רב מתנה פתילה של אבר היו עושין לבת כהן, דכתיב באש תשרף, והמ"ל באש תמות, תשרף לרבות כל שרפות הבאות מן האש, וע"ז מקשה, וכש"כ אש עצמה עכ"פ דסגי, נקיף לה חבילי זמורות, ומשני דבעי שרפת נשמה וגוף קיים). קשה לי, דלקשי יותר דמנ"ל דשרי באבר דלמא בעי אש ממש, ותשרף לאו רבויי דהא לא מצי למכתב תמות, משום דבעי למעט שלא להשליך לפיה שלהבת להמיתה בשרפת נשמה וגוף קיים להכי כתיב תשרף שיהא שרפת הגוף

דף עו ע"א גמרא (בשלמא לרב דאמר עילאה גבר מש"ה בנפל מרוטבו על הסולת צוננת] יקמוץ מקומו, אלא לשמואל כו' למה לי' יקמוץ את מקומו. גירסת הספרים תסגי ליה בנוטל את מקומו, ורש"י מוחקו דכיון דלשמואל אקורי מיקר מה איסור יש ברוטב, והר"ת קיים הגירסא דמיירי דלא נצלה הרוטב כל צורכו ואסור מחמת נא. ויראה דהנכון עם רש"י ז"ל דאם נימא דסגיא בסולת נטילה דפחות מקמיצה איך אמרינן דלרב ניחא, הא מ"מ יקשה מ"ש דרוטב אינו אוסר לפסח, [בנפל מרוטבו על החרס וחזר אליו] כ"א כדי נטילה, אף דאח"כ נתחמם הכל, ומ"ש דמבלע בסולת יותר מכדי נטילה. ואי דבפסח מ"מ איכא ששים אלא דמ"מ בעי נטילה, וכמו שכתב הרשב"א ז"ל, ובסולת מיירי דליכא ששים, א"כ אמאי סגי בקמיצה, הא נבלע בכל הסולת

דף עז ע"א תוס' ד"ה דלא כר"י כו' וא"כ קשיא סיפא. קשה לי, למאי הוצרך הש"ס לההקדמה, דסברוה דאין מרצה על אוכלין, דליכא תנא כו' הא גם בלא זה יקשה מהסיפא דמוכח דאינו מרצה, מדקתני דנטמא בשר לא יזרוק. וביותר במה דמשני קסבר ציץ מרצה על העולין, הא יקשה מסיפא דנטמא זה וזה לא יזרוק, ואם מרצה על העולין מקרי חלב קיים

שם רש"י ד"ה שאינו על מצחו וכו' כדאמרינן בר"ה. תמוה לי, הלא מפורש בקרא דלפני ולפנים עובד רק בד' בגדים המפורשים, אלא דבר"ה אמר טעמא דקרא

שם ע"ב תוס' ד"ה שאין בשר כו' [עולה מנ"ל דאימא כי היכי דלית בה מעילה אחר שנזרק הדם כדתנן במעילה] פ' חטאת העוף (דף ט'). תמוה לי, הא בעולה מועלין לעולם אף אחר זריקה כמפורש להדיא באותה מתני' דמעילה שהביאו, וד' יאר עיני

דף עט ע"א מתני' נטמא הקהל או רובו או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהורים יעשו בטומאה דהא פסח דטהורין גופיה בטומאה אתי משום כהנים. וגם אם יזהרו הכהנים שלא יגעו בבשר, מ"מ הא אין אנו דנין מצד טומאת בשר שהוא בלאו לומר כיון דגם פסח דטהורים גופי' הוא בטומאת בשר ע"כ יעשו גם הטמאים בטומאה דהא חזינן בכלי שרת אם נטמאו רק בטומאת שרץ לא בטומאת מת, טמאים לא עבדי, כיון דלגברא לא מטמא, יאכלו הטהורים בטומאת בשר שהוא בלאו ואל יאכלו טמאים בטומאת הגוף שהוא בכרת רק משום גברא שהוא בכרת, וא"כ מה בכך דיזהרו. גם אין להקשות הא אפשר שישחוט זר דשחיטה כשרה בזרים, דמ"מ הזריקה מתעבד בטומאת גברא שהוא בכרת. ועל עומק דעת הקדושים והטהורים של התוס' (ד"ה או שכתבו אע"פ שיכולין ליזהר] לא זכיתי לעמוד, ופירושו של רבינו שמואל איידלס בתוס' (דהקשו דישחוט זר. מלבד דאם זה כונתם הו"ל למנקט הא שחיטה כשרה בזר) אינו מובן לי, דמה יעשה בזריקה

שם גמרא, ואפילו ישראל וכהנים טהורים וכלי שרת טמאים, יעשה בטומאה. בסמוך מוקי לה בנטמא הסכין בטמא מת, דאזיל סכין ומטמא ליה לגברא. וא"ת היינו שוב כהנים טמאים דכבר קתני לה י"ל, דהא דוקא בכהנים טמאים דא"א בלא דחיית כרת דהא יצטרכו לזרוק בטומאה. אבל בסכין טמא ס"ד דלא לדחי, דהא אפשר לשחוט בסכין ארוכה דלא יצטרך לכנוס לעזרה, והזריקה יהי' ע"י טהור, ואף דקתני כלי שרת, י"ל דהיינו אחד מכלי שרת שהוא סכין טמא, מ"מ דחיא משום דאין פנאי לשחוט כל הפסחים בענין זה. ובתוס' הניחו בתימה [מה אפילו דקתני, הא היינו הך דכהנים טמאים], ואחריו בסמוך הקשו דלשחוט בסכין ארוכה [אב"ה וא"כ קשיא על תמיהתם]

דף פ ע"ב תוס' ד"ה אי בנזיר כו' לאם שחט פסחו. לא זכיתי להבין, הא שחיטה כשרה בטמאים, ואי לזריקה הא זה רק בכהן, והיינו באמת הא דאמרינן אלא לאו בכהן, דפשיטא דאם בטומאת כהן לא אשתרי אין חילוק בין טומאת כהן בעלים או כהן אחר, וד' יאר עיני

דף פא ע"ב תוס' ד"ה אלא כו' תנן בג' מינים. תמוה לי, הא שם דנטמא אח"כ בזה אינו סותר בטומאה ידועה, אבל אם נודע שהי' טמא למפרע, בזה בידוע סותר ובתהום אינו סותר

דף פב ע"ב תוס' ד"ה אבל נטמא כו' [וא"ת ונילף ק"ו מתרומה דבעי שרפה, ולמה לי קרא לקדשים שנטמאו שהם בשרפה]. קשה לי, הא ליכא קרא דתרומה טמאה בשרפה, שבת (דף כד) כתבו בתוס' או דהוי דרבנן, או משום אקרי קודש, וא"כ כל זמן דלא ידעינן דקודש שנטמא בשרפה גם תרומה טמאה לא ידעינן

דף פג ע"א תוס' ד"ה אמר להן הן. קשה לי, דלמא גם ריה"ג ס"ל דשפיר עביד דלא אכלוה, וכיון דידעינן מזה דהובא דמה פסול ממילא הוא בשרפה מכח ההלכה דכל שבקודש פסול בשרפה

דף צא ע"א אפשר דאמטו ליה מאכיל לי' [אאב"ה, ע"מ דאיתא במתני' דאין שוחטין הפסח על מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורים, איתא בגמרא לא אמרן אלא חוץ לחומת בית פאגי, אבל לפנים מחומת בית פאגי שוחטין עליו בפ"ע, מ"ט אפשר דאמטו לי' ואכל ליה]. מכאן אני תמה על הרמב"ם ודעימיה, דבית פאגי הוא מקום סמוך להר הבית דאופין שם המנחות, וחוץ לחומה זו מקרי חוץ לחומת בית פאגי, דהא הכא מפורש דחוץ לב"פ היינו חוץ ממקום אכילתו, והיינו חוץ לחומת ירושלים, וצ"ע

דף צב ע"א גמרא, ערל והזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת, אונן ומצורע ובית הפרס לא העמידו וכו' דתניא מצורע שחל שמיני שלו בערב הפסח, וראה קרי בו ביום [אחר שטבל לצרעתו ביום שלפניו טובל ואוכל, אע"פ שטבול יום אינו נכנס להר הבית זה נכנס להכניס ידיו לבהונות