דרוש וחידוש א מה

כדי לאכול פסחו לערב, מוטב יבוא עשה שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת, ואר"י דבר תורה אפילו עשה אין בו]. כתבו בתוס' דר"י לא פליג אברייתא דלאו תנא הוא אלא פירושי קמפרש והביאו ראיה לזה [מיולדת שהיא טבולת יום ארוך וכתיב גבה ואל המקדש לא תבא, משמע הא למחנה לוי תבוא] גם ביבמות האריכו בזה להוכיח דפירושא קמפרש ובפירש"י מבואר דס"ל לקושטא דמלתא דר"י פליג אברייתא והברייתא ס"ל דהוי דאורייתא. וק"ל הא בפשוטו מוכח כן, דאם איתא דהברייתא ס"ל דהוי דאורייתא א"כ מוכח דעשה דפסח שיש בו כרת דוחה עשה דאורייתא דאין בו כרת, א"כ איך חשיב מצורע בכללא דלא העמידו דבריהן ומה ראיה, דנהי דר"י לנפשי' סבר דבאמת אפילו עשה אין בו, אבל מ"מ מצי סבר ג"כ דאפילו היה בו עשה הי' נדחה מפני הפסח, דהרי הברייתא סובר כן, וא"כ ל"ש לומר דלא העמידו, דהא אף אם יעמידו שיהא כשל תורה, הא גם דאורייתא ממש נדחית מפני הפסח אע"כ מוכרח דר"י פרושי מפרש, וס"ל לסוגיא מסברא דעשה דאורייתא לא היתה נדחות מפני פסח, אלא כיון דרבנן הוא נדחית ולא העמידו דבריהן לעשות כשל תורה (ועי' קו' תוס' בזבחים (דף לג ע"ב) דהוי עשה ול"ת). אמנם מ"מ קשה לי, הא האמת כן הוא דאף אם הוא דאורייתא נדחה מפני פסח דמוכח כן בזבחים (שם) דאמרינן רבינא אמר למלקות אמר ועי' תוס' שם דהא עדיין איכא לאקשויי דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה, ועוד הא בעינן בעידנא, ותירצו דעשה שיש בו כרת עדיף, הרי דפסח דוחה לל"ת ועשה דאורייתא, א"כ איך חשיב מצורע בכללא דלא העמידו, הא גם אם יעמידו דבריהם יהא נדחה מפני הפסח וצלע"ג [אב"ה עיין מ"ש לקמן במסכת מועד קטן דף יד ע"ב]

דף צג ע"ב תוס' ד"ה רב יהודה כו' דאית ליה תחומין דאורייתא. תמוה לי, הא גם לרבנן דרע"ק דתחומין דרבנן מ"מ העמידו חכמים דבריהם לעקור מצות אכילת פסח בשב ואל תעשה ואסור לילך מחוץ לתחום משום אכילת פסח כהאי דאיתא במתני' דר"ה בשופר דאין מביאין מחוץ לתחום ואף במקום כרת כמו איזמל והזאה. גם ק"ל אף אי תחומין דאורייתא אמאי לא הותר מה"ת לילך לאכול כמו כל מלאכת אוכל נפש, ואף דעצם ההליכה לא הוי א"נ מ"מ לא גרע מהוצאת סכין ברה"ר לאכול בו, והרי ודאי ליכא למימר כיון דפסח נאכל על השובע לא מקרי א"נ רק מצוה, והוי בכלל לכם ולא לגבוה, דז"א דהא מותר לצלות פסח בלילה, וא"כ מ"ש מלאכת צלי ממלאכת חוץ לתחום, וצ"ע

דף צח ע"א ברש"י ד"ה אלא דמת אחר חצות, ובמת יום או יומים וכו', קשה לי איך אפשר לאוקמי בכך דאינו אונן איך תני עלה ויביא שלמים לששה עשר ואמאי לא יביא בי"ד כיון דאינו אונן

דף ק ע"א תוס' ד"ה מכלל דפליגי כו' דבע"ש שרי ר"י אפילו להתחיל. קשה לי, הא ר"י אמר דאין מפסיקין אחר שחשכה אף דלהתחיל אסור קודם קידוש מ"מ אין מפסיקין, וא"כ אין ראיה דלהתחיל ביום אסור

דף קב ע"א גמרא, אמר לך ר"י ה"ה. תמוה לי, דא"כ מהתם נמי ליכא תיובתא, די"ל דהברייתא דשינוי מקום צריך לברך אתי' כר"י ואיהו סבר כת"ק

שם גמרא תני' כוותיה דרב חסדא. אבל מרבנן דר"י לא מצי לסייע די"ל דנקט עקרו לרבותא דר"י, וכדדחינן אליבא דר' יוחנן, ולזה מייתי מהך ברייתא דלא קתני פלוגתא ודייקא מדקתני עקרו מוכח דמיירי דוקא בטעונים ברכה לאחריה במקומן, והרשב"ם והתוס' דחקו בזה ולא ידעתי על מה

דף קו ע"א תוס' ד"ה קפיד ותוס' ד"ה משום. תמוה לי, הא אדרבה יש לקיים פירוש רשב"ם בפשוטו וי"ל באמת דר"א דאמר טעמו פגמו וכוס של ברכה צריך שיעור חדא מלתא היא, פליג עלה, והיינו דלפי השמע מיניה דטעמו פגמו מוכח דאפילו דיעבד מעכב, מדהתירו לאכול קודם הבדלה, ועלה פליג ר"א דאינו אלא משום דלא נשאר שיעור, אבל פגמו אינו מעכב דיעבד, ומש"ה הנך אמוראי קפדי רק לכתחילה, ור"א והנך אמוראי לא פליגי וס"ל דלכתחילה קפדינן אבל אינו מעכב

מסכת ביצה

דף ב ע"א מתני' ביצה שנולדה כו' וב"ה אומרים לא תאכל וה"ה דאסור בטלטול, דא"ת לא תאכל דוקא ובאכילה הוא דאסור אבל בטלטול שרי ומה דאר"נ ב"ה כר' יהודה היינו לענין אכילה לחוד, א"כ האיך פרכינן עליה מההיא דמגביהין עצמות וקליפין דהוי רק טלטול, גם מדמשנינן גבי יו"ט, דסתם לה תנא כר"י דתנן אין מבקעין עצים מוקי לה לב"ה כר"י, הא האי סתמא אוסר בטלטול, ואלו ב"ה אוסר רק באכילה. אולם למ"ש מהר"ש איידלס ז"ל, בתוס' ד"ה ביצה, דמה דלא תירצו התוס' דמש"ה נקט פלוגתייהו דב"ש וב"ה באכילה, לאשמעינן דב"ש מתיר אף באכילה, היינו דרק ר"נ ס"ל דשייך למתני רבותא לב"ש מדלא מפלגי בתרנגולת מה שאינו כן לאינך אמוראי כיון דב"ש במקום ב"ה אינו משנה לא שייך למנקט משום רבותא לב"ש, א"כ ר"נ דלדידי' מוכח בל"ז דשייך למתני רבותא לב"ש שפיר אמר ב"ה כר"י, והיינו לגמרי כר"י ואפילו בטלטול, והאי דקתני אכילה לאשמעינן כחא דהתירא דב"ש, אבל לאינך אמוראי אכתי י"ל דבאמת בטלטול שרי, והמיועד להיות חתן בני, הבחור הנבון ר' הירש ני' (כעת אב"ד דק"ק קארניק] אמר, דאף אם יהיה הפירוש ב"ה כר"י לענין אכילה לחוד מ"מ י"ל דזהו רק במידי דאכילה דאין עיקר הנאתו הטלטול, אבל במידי דלאו בר אכילה דעיקר הנאתו התשמיש אסור הטלטול כמו האכילה באוכל, ויפה אמר שכדבריו מבואר, בח"ר שבת (דף קכח ד"ה במוקצה לאכילה] אך משום הא לא איריא דהרי מדברי התוס' במסכת שבת [דף יט ע"ב ד"ה הני כרכי] מבואר דלא ס"ל כהרשב"א לחלק בזה [אב"ה הרצון דהתוס' הכא דכתבו דאף לטלטל אסור הוכיחו שפיר לשיטתם דלא ס"ל חילוק הרשב"א]. וכן יש להוכיח בברייתא דלקמן [דף ג' ע"ב] דקתני אין מטלטלין אותה לכסות ולסמוך בה כרעי המטה, ומיירי אף בעומדת לאכילה דהביצה אסורה רק משום משקין שזבו, מדפרכינן עליה אלא לר"י ורי"צ אמאי ספיקו אסור, וא"ת והא בפרק כירה (דף מה ע"ב] איפכא שמעינן לה דהתם מקשין ע"מ דא"ר יוחנן הלכה כר"ש, והאר"י קינה של תרנגולין אסור לטלטלה ומשני בשיש בה ביצה [שנולדה ביו"ט] ומקשה עליה והאר"נ מאן דא"ל מוקצה אית לי' נולד מאן דלית ליה מוקצה ל"ל נולד, ומאי קושיא והא ר"י אית ליה הכא טעמא דביצה משום משקין שזבו וא"כ נהי דל"ל נולד מ"מ שפיר אסור בטלטול, אע"כ פשיטא לי' להש"ס משום משקין שזבו אינו אסור כ"א באכילה לחוד, וכ"ת ואכתי מי ניחא, דאם איתא דידע לה להא דאר"י הכא דמשום משקין שזבו הוא הו"ל לאקשויי בפשיטות והא ר"י הוא דאמר משום משקין שזבו ולא משום נולד וא"כ לשתרי בטלטול, י"ל דסבר מאי דאר"י משום משקין שזבו היינו דבעי לאוקמי גם בתרנגולת העומדת לאכילה ולעולם גם נולד אית לי', והאי דקינה של תרנגולין מיירי בשיש בה ביצה מתרנגולת שאינה עומדת לאכילה, ועל כל דברים אלו כוונו התוס' בפ' כירה שם ד"ה דאית בי' ביצה, ולחנם טרח ודחק בדבריהם מרנא מהר"ש איידלס, עכ"פ קשיאן הסוגיות אהדדי דהכא מברייתא דאין מטלטלין מוכח דגם לטעם מש"ז אסור לטלטל, ואיך התם בפרק כירה ניחא ליה דמשום מש"ז אסור רק באכילה אבל בטלטול שרי, וי"ל דלר' יהודא דאית ליה מוקצה גם בעומדת לאכילה, אחרי שאסרו חז"ל להביצה משום משקין שזבו לענין אכילה ממילא אין שם אוכל עלי' ואסורה ממילא גם לשאר תשמישים דחזו להו כגון לכסות ולסמוך בה כרעי המטה משום מוקצה כיון דביה"ש בעוד שהביצה בתרנגולת שם אוכל עלי', וכשנולד ונאסר באכילה פקע שם אוכל ממנה והוי כמו דאין מסיקין בגרעיני תמרה אף דחזי להסקה משום דכל תשמישיה לגבי אכילה הוי כמו חזיא לכלבים, וכמו דאמרינן בנתנבלה ביו"ט דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים ה"נ מוכן לאכילה אינו מוכן לשאר תשמישים, וגם לזה כוונו התוס' ז"ל שם בלשונם הזהב במ"ש לא הוה אסר ר"ש לטלטלה, והרצון דלר"ש דל"ל מוקצה אינו אסור רק באכילה אבל לר"י ודאי אסור בטלטול א"כ י"ל דהברייתא דאין מטלטלין כר"י, וא"ת והא גם לר"ש כל אוכל שאינו ראוי לאכילה ביו"ט הוי כמו אבנים דמודה ר"ש דהוי מוקצה אף דאבנים נמי חזי' לכסות בהן