דרוש וחידוש א מג

וא"כ ממילא ליכא תרי הואיל דבהואיל אלו לא לקוח סגי דהא במעשר שני עצמו והא חלה ל"צ לא קרא לה שם

דף מו ע"א במתני' כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט. קשה לי, אם נימא דבחצי שיעור ליתא לאיסור דבל יראה לפרוש פחות מכזית, דהא ליכא פסידא דכהן בזה

דף מו ע"ב תד"ה הואיל וכו' אלא בצע פורתא מכל חדא וחדא וכו' שלא הטריחו חכמים. ותמוה לי דלמאי צריך לבצוע מכל חדא וחדא הא בפשוטו דאי בעי בצע מחדא על כולם, וגם לפי האמת קשה דיעשה כן וליכא טירחא בזה, וד' יאר עיני

דף מח ע"א גמרא ואי מוקצה דאורייתא מה לי איסור גופו מה לי איסור דבר אחר [אלא ע"כ דלאו דאורייתא ותקשי על מה דאמר אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה]. קשה לי, הא מ"מ הכנה מיו"ט לשבת דאורייתא, ולוקמי בבישל ביו"ט שלאחר שבת בעצים שנשרו מן הדקל בשבת שלפני יו"ט בסמוך לו, דהוי הכנה משבת ליו"ט, כמ"ש תוס' פ"ק דביצה והוי הכנה דאורייתא

דף נב ע"ב גמרא ומי פליגי וכו' והא תנן. קשה לי, אמאי לא פריך מיד על ר' אילעא ממתני' זו דאין קוצצין

שם ע"ב גמרא אנן דבקיאין בקביעא דירחא, עי' במהרש"א שנתקשה בזה, ולענ"ד אין כאן סרך קושיא, דהוא היה במקום שמגיעים שלוחי תשרי ג"כ לשם, והלך בניסן למקום שמגיעים שם שלוחי ניסן אבל אין מגיעין לשם שלוחי תשרי, והם צריכים לעשות גם בפסח ב' ימים, כדאיתא בר"ה (דף כא ע"א)

דף נו ע"ב תוס' ד"ה מחלוקת כו' ובירושלמי כו', לא שייך למגזר שמא יעלה ויתלוש, אלא דוקא בנשרו ודאי ביו"ט. קשה לי, דעדיין יקשה מביצה דספיקו אסור מגזירה דפירות הנושרין, והוא מוטל בקרקע דעדיף משל בין הכיפין. ולומר דהירושלמי דספק דרבנן מותר כפרכת הש"ס בריש ביצה, הא מ"מ משמע מהתוס' דס"ל דיש לתרץ בזה הסוגיא והא לדינו בביצה ספיקו לחומרא, משום דבר שיל"מ

דף נט ע"ב גמרא בעי רב פפא בעבודה אחת תנן [הא דהפסח ששחטו לשמו ושלא לשמו, ור' יוסי היא דאמר גבי הרי זה תמורת עולה תמורת שלמים, אף בגמר דבריו אדם נתפס, או דלמא דוקא בשתי עבודות (ששחט לשמו וזרק שלא לשמו) תנן ואפילו לר' מאיר דאמר תפוס לשון ראשון, ת"ש לאוכליו ושלא לאוכליו כשר, היכי דמי אי בשתי עבודות, וטעמא דחשיב בזריקה (שלא לאוכליו) דאין מחשבת אוכלים בזריקה, הא בשחיטה דמהני בי' מחשבת אוכלין פסול, והא קיי"ל מקצת אוכלין לא פסלי אלא לאו בעבודה אחת, ומדסיפא בעבודה אחת רישא נמי וכו']: קשה לי, למאי הוצרך למפרך מדיוקא וטעמא דחשיב בזריקה, אמאי לא פריך בפשיטות ובחזקה מן לטמאין ולטהורין, דא"א דמתני' כר"מ ע"כ איירי דקיימי קמיה טמאים וטהורין, ואמר הריני שוחט לאלו וככתוב בתוס' ד"ה אבל בב' עבודות וזה שייך בעבודה אחת, וממילא רישא ג"כ בעבודה אחת

דף סב ע"א בהאי קרא קמיפלגי, ונרצה לו כו', פירש"י שלא למנוייו בזריקה מהכא נפקא וכו'. ולא זכיתי להבין דהא בלאו קרא זה דשינוי בעלים פוסל בעלמא, מ"מ הי' פסול בפסח, דהא בשוחט שלא למנוייו דלית בי' משום שינוי בעלים בעלמא, מ"מ בפסח פסול, דהוי בכלל שלא לאוכלין דפסול מטעם במכסת נפשות דצריך שיהי' לשם אוכליו, ושאינן מנויין לאו אוכליו הן, וכן שוחט ע"מ לזרוק דמו לטמאים ולערלים מנויים פסול, דצריך שתהא שחיטה ע"מ לזרוק לאוכליו, וא"כ בשוחט לזרוק שלא למנויו פסול משני טעמים, א' מטעם שינוי בעלים דאת' מקרא ונרצה לו, ב' מטעם דהוי שוחט ע"מ לזרוק שלא לאוכליו, א"כ באם האינם מנויים ערלים, נהי מדין ש"ב אין לפסול דלאו בר כפרה דכוותיה, מ"מ לפסול מכח שלא לאוכליו, והוי תרי פעמים שלא לאוכליו מצד אינם מנויים ומצד דהם ערלים, ועי' תוס', ומהרש"ל מחק דבריהם ומהרש"א קיים דבריהם דקושייתם מטעם לזרוק לערלים, כיון דאם היו מנויים פסול, מה"ת לומר כיון דהם ג"כ אינם מנויים דכשר, אבל לענ"ד בלא"ה קשה דהכא שלא למנוייו פסול מדין שלא לאוכליו, ובזה מה בכך דהם ג"כ ערלים, ואינם בר כפרה כמותו דאין בו משום ש"ב, מ"מ לפסול מדין שלא לאוכליו, וד' יאר עיני העורות והיו למאורות

שם ע"ב תד"ה לימא הואיל, עי' מהרש"א שכתב וא"כ לא אמרינן הואיל במחוסר מעשה, אי לאו דאין מחוסר זמן לבו ביום כו'. וקשה לי, הא מ"מ ממימרא דר"ח דשמעתין ליכא קושיא דדלמא גם בלא מחוסר מעשה ל"א הואיל רק מדרבנן לחומרא, אלא דמוכח כן מדברי ר"ח דאמר בזבחים הואיל וראוי לשעיר הנעשה בחוץ, א"כ לפרוך על מימרא דהתם דמ"ש דלענין שחיטת חוץ אמרינן הואיל במחוסר זמן בו ביום, ה"נ נימא הואיל ובזמנו, ולא תלי הקושיא כלל במימרא דר"ח דהכא, וצ"ע

דף סג ע"ב גמרא [והא אפליגי בה ר"י ור"ל בהא דאי בעינן על בסמוך], חדא זמנא, דתנן השוחט [תודה לפנים ולחמה חוץ לחומה לא קידש הלחם קדושת הגוף ע"י הזביחה דכתיב על זבח התודה, מאי חוץ לחומה, ר"י אומר חוץ לחומת בית פאגי דהוא חוץ לירושלים, ואינו מקום אכילת קדשים קלים, ואם יצאו שם נפסלין, התם ודאי לא מקדשא ליה שחיטה, רשב"ל אומר אפילו חוץ לחומת עזרה לא קדיש] אלמא בעינן על בסמוך. קשה לי, הא לר"ל לשיטתיה, דס"ל בזבחים פ"ט דבשר קדשים קלים שיצא חוץ לחומת עזרה קודם זריקה דפסול אף דסופו לצאת, א"כ ממילא צריך שיהא הלחם תוך העזרה, דכי היכי דלר"י אם הוא חוץ לחומת ירושלים לא מקדשה כיון דהוא במקום פסולו, ה"נ לר"ל אם הוא חוץ לחומת עזרה כיון דאם תתקדש פסולים הם ביוצא קודם זריקה וצ"ע, [אאב"ה עי' מ"ש לקמן דף צא ע"א]

דף סד ע"א גמרא מאי טעמא דר' שמעון [דשאר כל הזבחים ששחטן על החמץ בזמן פסח פטור] כתיב זבחי זבחי תרי פעמים לומר בזמן דאיכא זבחי [פסח[ לא מחייב אשאר זבחי'. הקשו בתוס' בפ' אמר להם הממונה [יומא דף כט סוף ע"א] מאי אצטריך להאי טעמא תיפוק ליה דפטור משום דזבחים פסולין הן כיון דשחטן בזמן פסח דהוי בתר תמיד של בין הערבים, ורצו להוכיח דכל הקדשים שהקריבו קודם תמיד של שחר או אחר תמיד של בין הערבים דפסול הוא רק מדרבנן. ואני בעניי איני רואה סרך קושיא, דהא באמת זמן פסח מחצות ואילך ואם שחטו קודם לתמיד כשר, וממילא אצטריך קרא לשוחט שאר זבחים מחצות ואילך קודם התמיד דאינו חייב משום ל"ת על חמץ, וד' יורני כוונת התוס' בזה

שם גמרא טעמא דשלא לשמו [שחט להפסח על החמץ מש"ה מחייב ביה ר' שמעון בשחט במועד], הא סתמא פטור ואמאי פסח בשאר ימות השנה שלמים הוי: ומרישא דקתני לשמו פטור ליכא לדייק אפכא די"ל דמה לשמו דקתני היינו סתמא. דסתם זבחים לשמן הן עומדין ור"ת בתוס' גריס לשמו אמאי פטור שלמים לשם פסח קא שחיט ומהרישא פריך דאפילו שחט לשמו, הא שלמים לשם פסח כשר, ועל גירסתו קשיא לי, דבפרק שני שעירי (דף סג ע"א] פריך בגמרא ומי אית ליה לרב חסדא הואיל, והאר"ח פסח ששחטו בחוץ בשאר ימות השנה לשמו פטור ואמאי לימא הואיל וראוי שלא לשמו בפנים, ולסברת ר"ת בלאו הואיל נמי יקשה אמאי פטור בלשמו, הא גם לשמו ראוי להתקבל בפנים דהוי שלמים לשם פסח וכשר

דף סה ע"א גמרא המכבד והמרבץ כו' חייב חטאת, דברי ר' אליעזר. טעמיה דר"א דסובר סתם מכבד ומרבץ מתכוין להשוות הגומות ככתוב בתוס' ומלאכה שא"צ לגופה לא שייך כאן, דמלאכה שאצ"ל משכחת רק במכבה שמכוין לכבות ולא בכדי לעשות פחם ובחופר גומא שמכוין לחפור כי צריך לעפר, ולא בכדי להניח דבר בתוך הגומא, אבל הכא דאשוויי גומות זהו מעשה הבנין, וכיון דמכוין לכך הוי צריך לגופו. והתוס' כתבו אעפ"י שא"צ להשוות גומא חייב לר' יהודה, איני מבין מה אעפ"י ומה ארי' לר"י, הא לכאורה בזה לכ"ע חייב כיון דמכוין להשוות גומות וזה עיקר המלאכה שישוה הגומות ומקרי צריך לגופה, גם ק"ל לפי דבריהם דדוקא לר"י חייב משמע דלר' שמעון אע"ג דמכוין להשוות גומות פטור דהוי מלאכה שא"צ לגופה, וכ"כ המהרש"א א"כ איך אמרינן שם בשבת והאידנא דקיי"ל כר"ש זילחא שרי, והיינו אף דר"מ ס"ל דהוא מכוין מ"מ בזה קיי"ל כחכמים דלא מכוין, אלא דרבנן