דרוש וחידוש א מב

גז"ש א"כ תיקשי איך אמר אביי כיון דלא כתיב אכילה הא מ"מ איסור הנאה דליכא ג"ש רק מק"ו דערלה, וא"כ ליכא למילף יותר רק כדרך הנאה כמו בערלה, וכיון שכן דאף אם ילפת מק"ו לית לך למילף רק כדה"נ, וא"כ ממילא איכא למיפרך מה לכ"כ שלוקין עליהם שלכדה"נ, אמנם נ"ל דלק"מ למ"ש תוס' ד"ה מה לכ"כ, תימא לרשב"א הא היא גופא נילף במה מצינו כו' ואור"י דאיכא למימר שור הנסקל יוכיח עכ"ל, ודברים אלו צריכים ביאור דהא אף אם ילפינן במה מצינו ליכא למילף מלקות דאין מזהירין מן הדין וא"כ עדיין הוי פירכא דמה לכ"כ דלוקין, וצ"ל כיון דבאמת גם מלקות איכא למילף, והא דאינו לוקה רק משום דאין מזהירין לא הוי פירכא, דא"כ בכל ק"ו נפרוך מה להתם דלוקה משא"כ הכא דאין מזהירין, וכ"כ להדיא במ"ל, ועדיין צריך ביאור דא"כ תקשי דברי תוס' בחולין בד"ה מה לחמץ בפסח כו' ובמ' מצינו ליכא למילף דאין עונשין מן הדין, הרי דבכה"ג הוי פירכא, וצ"ל דהתם כיון דאנן בעינן למילף א"ה מחמץ דודאי ליכא כרת בזה פרכינן מה לחמץ דעכ"פ על אכילתו ענוש כרת, משא"כ בב"ח דעל אכילה בוודאי ליכא כרת, דאין עונשין מן הדין, אבל בהך מילתא גופא דאפשר למילף בכולי' מילתא אף דליכא מלקות משום דאין מזהירין, מ"מ ליכא פירכא, ומעתה י"ל דודאי הך סברא דלא כתיב אכילה בגופי' לא אלים לענשו מלקות, דהא מ"מ לא כתיב אזהרה על זה, דהא מג"ש ליכא למילף שלכד"א והוי רק הוכחה לאיסור מדלא כתיב אכילה בגופי', אבל מ"מ מלקות ליכא, והא דקאמר להכי לא כתיב אכילה בגופי' לומר שלוקי' עליהם אף שלכד"א היינו דעכ"פ מוכח דשלכד"א אסור וא"כ ממילא איכא למילף דילקה על הנאה שלכד"ה ומכש"כ על אכילה שלכד"א, דל"ש לומר שור הנסקל יוכיח, דמה לשור הנסקל דליכא איסור שלא כד"א וכההוא דאמרינן לענין חסום פי פרה, ואף דאין לוקין משום דא"מ מן הדין מ"מ לא חשיב פירכא, ומעתה י"ל בכוונת התוס' דמש"ה לא חשיב בב"ח דאין מזהירין מן הדין, דר"ל דהך הוכחה דלא כתיב אכילה בגופי' הוי רק הוכחה לאיסור אבל לא הוי אזהרה למלקות, ואף דממילא איכא למילף מ"מ אין מזהירין מן הדין. [אאב"ה ע' לעיל כא ב', מה שכתבתי בהגהה]

דף כז ע"ב תוס' ד"ה חוץ, [אב"ה עיין מ"ש לקמן סוף מסכת תמורה]

דף כח ע"א גמרא, אמרו לו אשם תלוי וחטאת עוף הבא על הספק לדבריך יוכיח (לר"י דסבר אין ביעור חמץ אלא שרפה דהרי בחטאת עוף סבר ר"י עצמו דיטילנה לאמה]. קשה לי, הא י"ל פרכא על האי יוכיח, דמה להנך שאין בהם חיוב השבתה, ויכולים ג"כ להכניס זהו מיד במה מצינו, נותר דישנו בבל תותירו, וטעון השבתה מהעולם וטעון שרפה אף חמץ דהוא בב"י וטעון השבתה דיהא טעון שרפה

שם ע"ב תוס' ד"ה ר' שמעון [אב"ה עי' מ"ש לקמן במסכת מכות דף טז ע"ב]

דף ל' ע"א תוס' ד"ה אמר רבא, אבל סתם יינם דשרי בהנאה תמיהני למאד, הא פשוט דסתם יינם אסור בהנאה כמבואר בכמה דוכתי, ובע"ז ובחולין כתבו תוס' סתם אבל סתם יינם בטל בס' ודבריהם דהכא אם אינם ט"ס צריכים לימוד, [אב"ה עי' מ"ש אאמ"ו מזה בתשובה]

דף לב ע"א גמרא איבעי להו כשהוא משלם (מי שאכל תרומה בשוגג דקפיד רחמנא אתשלומי פירות ולא מעות) לפי מדה משלם או לפי דמים משלם, כל היכא דמעיקרא שויא ארבעה ולבסוף שויא זוזא לא תבעי לך, דודאי כדמעיקרא משלם לפי דמים דלא גרע מגזלן. קשה לי, הא מ"מ נ"מ דאם לפי מדה משלם, יכול לשלם גריוא אחד בפירות, דגריוא אכל וגריוא משלם וגם חומש מהך גריוא, וג' זוזי הנשארים דצריך לשלם רק מדין גזילה, יכול לשלם במעות, וא"צ לשלם מזה חומש, אבל אם לפי דמים משלם, צריך לשלם כל ארבעה גריוא בפירות ולשלם מהם חומש, וצ"ע

שם גמרא [ונתן לכהן את הקודש דבר הראוי להיות קודש כו' פרט לאוכל תרומת חמץ דפטור מתשלומין, דמה שאכל לא היה ראוי להיות קודש. כתבו בתוס' אע"ג דבכל ענין פטור הכא מתשלומין, אף שהי' לה שעת הכושר, ולקמן מוקי הא דלד"ה אינו קדוש היינו שלא הי' לה שעת הכושר, ותירצו]. תמיהני אמאי נקטו קושייתם בדרך משמע דמיירי בכל ענין, הא אי אפשר לאשכוחי כלל בגוונא אחריתא דהא אכל תרומת חמץ, א"כ מה שאכל הי' לו שעת הכושר, דאל"כ לא משכחת שיהא תרומה דהא אינו קדוש

דף לג ע"ב גמרא א"ר הונא בריה דרב יהושע [דטעמא דהפריש חמץ תרומה דאינה קדושה, משום דכתיב ראשית ששיריה ניכרין לישראל יצאה זו כו' דמה היתר יש בשיריה, דהא עדיין אסורים באכילה כמו בהיתר טבל]. תמוה לי, דא"כ לא תלי כלל בתרומה רק בשירים, ומשכחת תרומת חמץ דקדושה בהפריש סאה חמץ, וקרא עליה שם תרומה על ט' סאין שאינו חמץ, דהשתא שיריה ניכרים, ובהיפוך אם הט' סאין חמץ, והעשירי אינו חמץ אינו יכול להפריש הסאה עשירית לתרומה על ט' סאין של חמץ דלא יהי' שיריה ניכרים, וצלע"ג

שם גמרא אמר ליה אביי ומי חיישינן לתקלה: קשה לי, דא"כ דלא חיישינן לתקלה, אף דמשקין בלועין וטמאין מ"מ הא חזי לזלוף, אע"כ דמשום תקלה הוא, וכמ"ש רש"י ז"ל לעיל (דף לב ע"א)

דף לו ע"ב גמרא אי מצות מצות ריבה [ומש"ה לא אמרינן מה מרור שאין במינו בכורים אף מצה שאין במינו בכורים]. אבל בכורים [עצמן] נמי [יהא יוצא בה]. מסברא פריך דאי מרבינן הא, מרבינן נמי הא, דהא באמת יש לתרץ דאהני ריבוי לרבות יש במינו בכורים, ואהני מיעוט למעט בכורים עצמן, וככתוב בתוס'. וקשה לי, דאמאי לא פריך הש"ס ביותר, דאמאי ס"ל לר' עקיבא דיוצא במעשר, נימא ג"כ מה מרור שאינו מעשר דהא מעשר ירק דרבנן אף מצה שאינו מעשר, ומצות מצות רבוי לשיש במינו מעשר אבל לא למעשר עצמו, ומ"ש מעשר מבכורים

שם רש"י ד"ה אף מעשר שני בירושלים הואיל ואינו נאכל בכל מושבות משהביאו לירושלים שוב א"י לחלל לאכול בחוץ, מבואר דרש"י ס"ל דאם יש תקנה בפדיון לאכול חוץ לירושלים מקרי בכל מושבותיכם, ולא היה ס"ד להוציא מעשר שני, (וזהו דלא כתוס' ד"ה דר"א נראה לר"י, דהא דהוצרך לומר כדר"א למ"ד מחיצה לקלוט דאורייתא כו' מדלא כתבו כן מיד במה דאמרינן אוציא מעשר שני, משמע דמ"מ כיון דעתה קודם פדיה א"א לאכלו רק בירושלים ראוי למעט מבכל מושבותיכם וצריך לזה ריבוי דמצות מצות אלא דבהא דאמרינן כדר"א דהיינו דמצות מצות ריבה במה דיש תקנה ע"י פדיון א"צ לומר כדר"א רק למ"ד מחיצה לקלוט דאורייתא], ומה דכתב רש"י כדאמרינן במכות מחיצה לקלוט דרבנן, ע"כ מה דאמרינן יכול שאני מוציא גם מעשר שני לא דהקרא דבכל מושבותיכם אתי למ"ש דהא מה"ת נאכל בכל מושבות דיוכל להוציאו ולפדותו, אע"כ דהכי אמרינן דהקרא אתי למעט בכורים, אבל מ"מ גם מעשר שני לבתר דתקנו חז"ל דמחיצה קולטתו יהא דינו כבכורים, כיון דעתה אינו נאכל בכל מושבות, אמנם תמוה לי, דא"כ איך משנינן מצות מצות ריבה, איך שייך דמצות מצות ריבה למעשר שני, הא מה"ת אין מחיצה קולטתו, ולא ס"ד למעטו וא"צ לריבויא, וצע"ג

דף לח ע"א גמרא [הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא יפדה, ר"י אומר יקבר, כתבו בתוס' דלרבנן לקוח טהור נפדה בריחוק מקום, ולקוח טמא בקירוב מקום, והקשו ע"ז מדמקשינן בפ' א"מ ולא מצינו טפל חמור מן העיקר, והרי מעשר הוא נפדה ולקוח אינו נפדה, דתנן הלקוח שנטמא יפדה, אבל לא נטמא לא, וע"כ היינו בריחוק מקום, דאל"כ מה חמור מן העיקר יש כאן, הא מעשר עצמו כשהוא טהור אינו נפדה בקירוב מקום]. תמוה לי, דמה הוכחה הוצרך לזה, הא מתני' ערוכה היא פ"ג דמעשר שני בסיפא דהך מתני' עצמה, א"ל לא אם אמרתם במ"ש עצמו שכן נפדה בריחוק מקום תאמר לקוח שאינו נפדה בריחוק מקום, ומדהשיב כן לרבנן מכלל דהם מודים לו, וצע"ג

שם תד"ה אבל חלתו, הסוגיא כמ"ד כו' ק"ל הא רבא אמר הכא מסתברא שם מעשר חד הוא הא לרבא דס"ל מחיצה לקלוט דרבנן ל"צ לכל זה, דהא בלאו טומאה נאכל בכל מושבות,