דרוש וחידוש א מא

שרי, דאמ"ה אין בטמאים, ומשום לפני עור יש דהא לב"נ יש בו משום אמ"ה, ולפי מה שכתב בתשו' אמונת שמואל (סי' יד) דמה דלדידי' שרי לית בי' משום לפני עור אף דלהמקבל אסור, ניחא, אבל הפר"ח יו"ד (סי' סב) דחה זה לגמרי ויקשה כנ"ל ואפשר דהא באמת הקשו תוס' בחולין (דף לג) דמי איכא מידי לישראל שרי אמ"ה דטמאים ולב"נ אסור, ותירצו דגם לישראל אסור משום טמאה, וא"כ י"ל דזה לפי האמת דאמ"ה מותר בהנאה, אבל אי אמ"ה אסור בהנאה ממילא אין אמ"ה נוהג לב"נ בטמאים משום מי איכא מידי דלב"נ יהי' משום אמ"ה ואסור בהנאה ולישראל דאסור רק משום טמאה מותר בהנאה, ומיהו אין שייך לומר דיהיה בו משום אמ"ה לב"נ לאיסור אכילה ולא להנאה דממנ"פ אם יש בזה משום אבר מן החי, ממילא אסור בהנאה

דף כב ע"א תוס' ד"ה ואבר מן החי, והא דאמר [בב"מ דף לב ע"ב ואי אמרת צער בעלי חיים דאורייתא, אמאי בהיתה טעונה יין נסך אינו זקוק לה, ומה קושיא הא חשיב כמשתכר באיסורי הנאה במה שמחזיק לו עכו"ם טובה מ"מ כיון דאינו מתכוין לכך ומשום צער בעלי חיים חשוב כמו לא אפשר ולא מכוין]. קשה לי ממנ"פ אם ענין החזקת טובה לא הוי פסיק רישיה מה פרכינן הכא הא לכלבים שרי [להושיט אבר מן החי והא מתהני וקשיא לר"א דאמר דלא תאכל איסור הנאה במשמע] דלמא אתיא כר"ש דדבר שא"מ מותר, ואי הוי פסיק רישיה מה בכך דלא אפשר ולא מכוין, הא בפ"ר הוי כמו אפשר ולא מכוין, וכמ"ש התוס' לקמן (דף כה ע"ב) דכל הסוגיא דשם רק היכא דלא הוי פסיק רישיה, [אב"ה עי' מ"ש בב"מ שם בישוב קושיית התוס']

דף כג ע"א גמרא, נזרו שלו יהא, [מש"ה מותר בהנאה לנזיר אף דכתיב ביה לא יאכל כדתנן מערבין לנזיר ביין). ולחזקי' אתי' נזרו, לומר על נזרו מגלח ואינו מגלח על נזירת אביו ככתוב בתוס'. קשה לי, הא ר' יהודא ור"מ ס"ל סוף פ"ד דנזיר דבכל ענין מגלח על נזירות אביו, א"כ יהא מוכרח מדאיצטריך נזרו, דלא יאכל גם איסור הנאה במשמע, והרי אמרינן איכא בינייהו חולין שנשחטו בעזרה, ואליבא דר"י

שם גמרא, והרי תרומה [דרחמנא אמר וכל זר לא יאכל קודש ותנן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה]. אף דלא הוי סעודה ראויה להם מ"מ כיון דחזי לאחריני, היינו לאינם נזירים ולכהנים מש"ה מערבין להם כדאיתא פ"ג דעירובין (דף ל ע"ב) אמרו להן ב"ה לב"ש אי אתם מודין שמערבין לגדול ביה"כ (משום דחזי לאחריני, ה"נ מערבין לנזיר ביין) אלמא דטעמא דב"ה דמערבין משום דחזי לאחריני. ורש"י ז"ל פירש כאן דהטעם משום הואיל, אי בעי מתשיל עליה ושינה את טעמו ממתני' ריש פ' בכל מערבין דשם כתב בעצמו דהטעם דחזי לאחריני. ופירושו כאן תמוה מסוגיא הנ"ל, ולזה כוונו תוס' בקושייתם מההיא דעירובין (דף ל) ולדידי תמוה ביותר מסוגיא דעירובין שם (דף כח ע"א) דעל הקושיא איך מערבין בגודגדניות הא הוי סעודה שאינה ראויה לחשוכי בנים (מפני שממעטין את הזרע) ומשני בגמרא כיון דחזי למרובי בנים מערבין בו, מי לא תנן מערבין לנזיר ביין, הרי דטעמא דנזיר ותרומה משום דחזי לאחרינא. מיהו בהא, היה נראה לי לומר דלמה דמסקינן שם (דף ל ע"ב) דטעמא דסומכוס דאין מערבין לישראל בתרומה, משום דאית ליה כל דבר שהוא שבות גזרו עליו בין השמשות, ואי אפשר לאיתשולי עליו ולפרוש תרומה אחרת, א"כ י"ל דטעמא דת"ק דקסבר מערבין משום דאית ליה כרבי דלא גזרו בה"ש על שבות, וזהו דקשיתיה לרש"י ז"ל מה ראיה מייתי בגמרא כיון דחזי למרובי בנים מערבין מהאי דמערבין לנזיר, דלמא התם משום הואיל דמצי לאתשולי, ומש"ה ניחא לרש"י ז"ל לומר דהאי ראי' דמייתי אולי לפי הס"ד דשם, דטעמא דסומכוס משום דלא שייך כלל הואיל בעי מתשיל, איתשיל הדרא לטבלא, אבל למסקנא דשייך הואיל דאתשיל, והדר ומפריש מיני' ובי' אלא דסומכוס אית לי' דשבות אסור בין השמשות אזדא הראיה די"ל דטעמא דת"ק משום הואיל, וסבר כרבי, וקושיא בגודגדניות יתורץ באינך תירוצים דבאמת מערבין רק לחשוכי בנים, או דמיירי בלא אקשו לזרע. אך באמת גם זה אינו, דהא מה דהכריח להש"ס דטעמא דסומכוס משום איסור שבות בה"ש היא משום קושיא דלתשיל והדר לפרוש מיני' ובי' ולא בעי לאוקמי בשיעור מצומצם, דאי יפריש בציר ליה שיעוריה, משום קושיית הש"ס מה פסקא, דהא מדאמר סתמא לישראל בחולין משמע דבתרומה לא אף בעירב ביותר מכשיעור ג' סעודות, וא"כ מה"ט גופי' א"א לומר דטעמא דת"ק משום הואיל, דיקשה להיפוך מה פסקא, דהא סתמא קתני מערבין בתרומה אף בעירוב בשיעור מצומצם, דליכא למימר הואיל ומתשיל, ומפריש מיניה וביה, אע"כ דטעמא משום דחזי לאחרינא

שם גמרא, ורע"ק איסור והיתר לא צריך קרא דיעשה לכל מלאכה דכתיב גבי חלב נבילה, לומר דלאו דוקא מלאכת גבוה הוא מותר אלא גם למלאכת הדיוט מותר, דזהו ממילא ידעינן, דכשהותרה נבילה בהנאה היא וחלבה הותרה אלא קרא אצטריך, שיכול למלאכת הדיוט יהא טהור למלאכת גבוה יהא טמא ת"ל יעשה לכל מלאכה קשה לי, לדעת הרמב"ם דאיסור סחורה במאכלות אסורות הוא דאורייתא, והוא ממ"ש הרמב"ם דאסור לעשות בהם סחורה חוץ מן החלב שהרי אמרה תורה יעשה לכל מלאכה, וכמו שדייק מיני' במשנה למלך, א"כ איך קאמר לא צריך קרא, הא אצטריך להיתר סחורה, דבשאר איסורי אכילה אסור, וצריך להתבונן בדעתו

שם ע"ב גמרא, וריה"ג אשכחן חלב דשריא רחמנא בהנאה, אלא גיד דאסור [כיון דהוא מצריך קרא יעשה לכל מלאכה להתיר חלב בהנאה, אלמא דלית ליה כשהותרה היא וחלבה וגידה הותרה]. קשה לי הא חדשים גרמי אמרינן רק גבי חלב דכתיב חלב שור, אבל גיד נאסר מיד, וכמ"ש תוס' ריש פ' ג"ה א"כ י"ל דרק בחלב לא אמרינן כשהותרה כו', דהא משכחת ליה, לקיים קרא לגר אשר בשעריך תתננה, ליתן לו הנבילה כולה עם החלב, כגון שהפילה הבהמה דלית כאן איסור חלב, אבל בגיד דלא שייך כן, שפיר אמרינן כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרה

דף כד ע"ב ד"ה פרט לאוכל חלב חי, והא דאמרינן בפ' גיד הנשה, אכל צפור טהורה בחיי' כ"ש, במיתתה בכזית, הנה מה שהביאו הסיפא במיתתה בכזית הוא לכאורה למותר, דהא מזה ממילא ליכא קושיא כ"כ די"ל באכלה מבושל, ועיקר הקושי' מהא דבחיי' בכ"ש, ואף דזה דקדוק קלוש מ"מ אולי י"ל דבאוכל אמ"ה שלא כדרך אכילתו דחייב כיון דאכילת העצמות שבו ממילא לאו מידי דאכילה הוא, ובודאי באוכל העצמות שלא כדרך, אכילתו, א"כ י"ל דגם על הבשר שבו שלא כדרך אכילתן דהא דאינו חייב באמ"ה עד שיאכל בשר גידים ועצמות, היינו דאם לא יאכל הבשר לא אכל כל האבר כולו, וצריך שלא ישייר כלום מהאבר אבל כל שאכלו שלא כדרך אכילתן י"ל דחייב דיהי' הבשר הזה כמו אכילת עצמות דהא סוף סוף אכלו כולו ולא שייר בה כלום, ואם הדין כן, י"ל כן בכוונת תוס' דמרישא ליכא קושיא די"ל דאמ"ה שאני דחייב באוכל חי דהוי שלא כדרך אכילתו, ולזה הביאו הסיפא דבמיתתה בכזית, דמשמע דומיא דבחייה דלא אכלו מבושל, שהקושיא מסיפא, ומרווחנא בזה ליישב מה שתמהו על הרמב"ם שכתב דבב"נ חייב גם על משהו, וגם כתב דב"נ מצווה על אמ"ה ועל בשר מן החי, דכיון דכל אבר הוא בשר גידים ועצמות וממילא לחייב הב"נ משום בשר שבו, וא"כ למאי נ"מ במה דמצווה על אמ"ה הא ממילא חייב משום הבשר שבו מדין בשר החי, ולחייב שתים ל"ש בב"נ, כיון דאזהרתן זהו מיתתן, ולפי הנ"ל ניחא דנ"מ באכלו שלא כדרך הנאתו דמצד בשר מן החי אינו חייב כמו בכל איסור, ומשום אמ"ה חייב, כנ"ל

שם תד"ה הכל מודים בכלאי כרם כו', והא דלא קאמר הכל מודים בבשר וחלב, שמא משום דאין מזהירין מן הדין. קשה הא אביי עצמו קאמר לקמן דלוקין על בב"ח אף שלכדה"נ משום דלא כתיב אכילה בגופי', וכבר עמד ע"ז מוהר"ש איידלס ז"ל וכתב דמה דאמר, אביי הכל מודים בכ"כ היינו דגם על הנאה לוקה שלא כדה"נ וזה אינו בב"ח דנהי דעל אכילה דידי' לוקה שלכד"א היינו משום דלא אתי מן הדין אלא מגז"ש דנבילה משא"כ הנאה דידיה דאתי' מק"ו מערלה וכבר הקשו עליו האחרונים ז"ל הא התוס' כתבו דהק"ו הוי רק גילוי מלתא דילפינן הג"ש מקדשים שיצאו חוץ למחיצתן וא"כ יש ללקות על הנאה, ויש לעיין לכאורה דהנה דעת תוס' בחולין דהק"ו לא הוי גילוי מילתא אלא דאהני ק"ו ואהני