דרוש וחידוש א מ

אכילה בגופי' כדי דלא נימא דאסור בהנאה דל"ת אף א"ה במשמע, וכיון שכן מה הקשו התוס' דילמא ה"מ בבב"ח, הא לר"ש אין חייב, וצ"ל כשיטת מהרש"ל הנזכרה לעיל, דלר"ש בלא"ה שלכד"ה נאסר, דלא גרע מכ"ש, ע"כ דברי פי חכם זקיני מדר"ע זצ"ל, וא"כ י"ל קושיית המ"ל הנ"ל, די"ל דהרמב"ם לא ס"ל כשיטת מהרש"ל, דאף לר"ש שלכה"נ מותר ול"ק כלל ק' התוס' דהא לא הוי מצי אביי לומר ה"מ בבב"ח דלר"ש אינו חייב שלכד"א ולפי הדברים מוכרח דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל כשיטת מהרש"ל, ואזדא ליה להיישוב הנ"ל על פסקו דג"ה מותר בהנאה, ויצא שוב ליישב דברי התוס' הנ"ל (כד ב' הנ"ל) בדרך אחר, ככתוב לקמן במקומו ע"ש, ומ"מ לא עלה לו ליישב שיטת הרמב"ם (פ"ח מה' מ"א הנ"ל) דהא פשט דבריו פי"ו מה' מ"א מורים דבאמת לוקין בבב"ח אף שלכד"א, א"כ לדידי' לא מתיישב קושיית התוס' דלחשוב אביי גם בב"ח, ואין לנו יישוב כ"א על פי דברי זקני מדר"ע הנ"ל, וע"כ ס"ל להרמב"ם דלא כמהרש"ל, [ראיתי לכבוד אחי הרב מוהר"ש בחידושיו הביא דברי הכו"פ סי' ס"ה שתמה על המתמיהים על הרמב"ם, דהא י"ל דטעמיה דהרמב"ם דג"ה מותר בהנאה משום מחלב, דענוש כרת, וכדאמר ריה"ג בסוף סוגיין, וכתב הוא ז"ל דלמ"ד א"ב בנ"ט ליתא להא קו"ח, וכתב עליו אחי הרב נ"י בזה"ל, איני מבין דהא בגמרא מקשה על ר"ש דס' ג"ה א"ב בנ"ט מ"ט לא יליף מקו"ח, והרי ר"ש סבר א"ב בנ"ט, ויראה דמ"מ יפה תמהו על הרמב"ם לשיטתי' דס"ל בחלב של שור הנסקל דגם במדליק מקרי שלכדה"נ דסובר דכל מידי דמאכל עיקר הנאתו הוא האכילה, כמבואר בהה"מ בפרק ח' ממ"א ובמל"מ פ"ה מיסודי תורה ולדידי' קשה לכאורה מאי ק"ו איכא מחלב לר"ש, דהא ודאי א"א למילף היתר להנאה כדה"נ מהנאה שלכד"ה וא"כ סברא גדולה יש דבחלב מותר כיון דראוי לאכילה א"כ כל הנאותיו הם שלכדה"נ, משא"כ גיד לר"ש דעץ הוא, והתורה אסרה לאכילה, מ"מ כיון דאינו ראוי לאכילה שאר הנאותיו הן כדה"נ, וצ"ל למה דמבואר בהה"מ דשלכדה"נ הוא כמו חצי שיעור, וא"כ לר"ש דס' כ"ש למכות גם שלכדה"נ חייב עליו, וא"כ על ר"ש שפיר מקשה מ"ט לא יליף קו"ח, דלדידיה מה שהוא שלכדה"נ לא מעלה ולא מוריד, אולם על הרמב"ם שפיר הקשו, דלדידן דשלכד"ה אין חייבים עליו, ודאי כיון דס"ל א"ב בנ"ט ליתא לקו"ח, עכ"ד, ולפי דברי אתי ממנ"פ אם הרמב"ם לא ס"ל כשיטת מהרש"ל ממילא מעיקרא ל"ק ולא מידי עליו דטעמי' דג"ה מותר הוא מקו"ח דחלב] ושוב אמר ליישב פסקי' דהרמב"ם דג"ה מותר בהנאה בדרך אחר, והדברים ארוכים מהציגם פה, כ"א זאת אזכיר, מילתא דתמיהא לי' שבא בתוך דבריו, דהנה המל"מ הקשה אמאי אין לוקין על הנאת בב"ח, שהרי מאי דאין לוקין על הנאה בכל א"ה שבתורה נתן הה"מ טעם דבמידי דאכילה כל הנאות חוץ מאכילה הוי שלכדה"נ, דעיקר הנאתו הוא דרך אכילה, והפר"ח (סי' תמג) יישב דס"ל להרמב"ם דהנאה נפקא מק"ו ואין מזהירין מה"ד, ובלח"מ כתב דהיכא דנפקא ליה באם אינו ענין אינו לוקה ושאני אכילה דהוי גילוי מילתא, דהוי קו"ח מבישול, ע"ש, ואמר אאמ"ו ז"ל דבין כך ובין כך מה יענו לכ"כ מפני מה אין לוקין על הנאה]

דף כב ע"א גמרא ור"מ (דלדידי' דמוכח מדפרט היתר הנאה בנבילה הא שאר איסורים אסורים בהנאה) אותו אתה משליך לכלב, ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה. תמוה הא י"ל דגם ר"מ ס"ל דאם מייתרא קרא דנבילה מוקי לה לדברים ככתבן אלא מדכתב אותו לדייק דשאר איסורים אסורים בהנאה וממילא לא מייתרא קרא דהיתר הנאה, דהא צריך לגופי' להתיר בהנאה, ואין לנו לימוד לדברים ככתבן, וא"כ אי לא היה כתוב אותו היינו אומרים דהיתירא דקרא בנבילה עד דנוקים לדיוקי למעט שאר איסורים דלא שריין בהנאה, נוקי לגופיה לדברים ככתבן, או דעכ"פ היה בספק אם נוקי היתירא למעט שאר איסורים מהיתר הנאה אם נוקי היתירא לדברים ככתבן לזה כתיב אותו דאי אתה משליך לכלב כל איסורים, וממילא צריך קרא בנבילה לגופי' להיתרא וליכא יתורא מש"ה סבר ר"מ דלא אמרינן דדברים כהוייתן, ומנ"ל להמציא פלוגתא חדשה בין ר"מ לר"י בדין חולין שנשחטו בעזרה אם הוא דאורייתא, וצע"ג

שם ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה, יש לעיין הא בלא"ה ידעינן דאסור בהנאה, מקרא דלא תאכל כל תועבה, דלא תאכל גם איסור הנאה במשמע, ומ"ט דר"י דס"ל דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא לפי' רש"י דאיסור שחיטתו ואכילתו דאורייתא, ממילא ליתסר בהנאה מדין תועבה, גם אמאי לא תתסר מק"ו דערלה דלא נעבד בו עבירה, לאסור מכ"ש חולין שנשחטו בעזרה, דנעבדה בה עבירה, וכדדן איסי מהאי ק"ו דבשר בחלב אסור בהנאה, ואי דפרכינן מה לכלאי כרם שאסור שלא כדרך הנאתן, הא יכולים ללמוד משור הנסקל ושם דפרכינן מה לכלאי כרם שלוקים שלא כדרך הנאתן, היינו על לשון דהברייתא דאמר כלאי כרם יוכיח ולא אמר שור הנסקל יוכיח, והוצרכו לתרץ דגם בב"ח דלא כתיב אכילה בגופיה אסור שלא כדרך הנאתן, אבל מ"מ נלמוד חולין שנשחטו בעזרה, ולומר באמת שור הנסקל יוכיח, ועי' מ"ש אא"ז הגאון במשנתו, משנת דרע"ק, דבר נחמד בפירוש דברי תוס' ד"ה, אבל ק"ל על דבריו דנילף בק"ו מערלה וחמץ ושור הנסקל דליכא למיפרך מה להנך שכן בשרפה ובמקום אחר כתבנו בזה בארוכה

שם גמרא דתניא גיד הנשה מותר בהנאה דברי ר' יהודה, אף דכתיב לא יאכלו בני ישראל, ולר' אבוהו כל מקום שנאמר לא יאכל איסור הנאה במשמע, מתרץ בגמרא כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרה. קשה לי, הא ר"י אית ליה דגיד הנשה אסור לבני נח, וא"כ בגיד לא קרינן בי' לגר אשר בשעריך תתננה או מכור לנכרי, דהא עובר על לפני עור, ואיך שייך לומר כשהותרה כו' וגידה הותרה. מיהו הא ליכא קושיא איך מוקי למתני' דשולח אדם ירך לנכרי וגיד הנשה בתוכו דלא כר"ש ומשמע דאתיא כר"י והא לר"י קעבר על לפני עור, די"ל דהאי מתני' סבר כוותי' דר"י דיש בגידין בנותן טעם, ושייך בי' כשהותרה נבילה, ולא סבר כוותי' דג"ה אסור לבני נח, מיהו קושיא ראשונה קשה, וי"ל דלא קאסר ר"י אלא לבני יעקב דוקא. ובתוס' הקשו כקושיא השניה ותירצו [אב"ה וזהו תימא דהקשו רק ממשמעות, וגם זה יש ליישב כנ"ל, ולמה לא הקשו בחזקה על מה דאית לי' לרבי יהודה דמותר בהנאה]

שם גמרא, והרי אבר מן החי [דלר' אבוהו ראוי לאסרו בהנאה דלא תאכל הנפש עם הבשר אף איסור הנאה במשמע] ותניא מנין שלא יושיט כו', ואבר מ"ה לבן נח, שנאמר ולפני עור, הא לכלבים שרי, קשה לי, הא בחולין (דף קב ע"ב) פליגי רבי וראב"ש דרבי ס"ל דבהמה בחיי' לא לאברים עומדת, [דאם אכלה כולה בשלימות אין בו משום אמ"ה עד שחותך ממנה אבר] וראב"ש ס"ל דלאברים עומדת, דק"ו אם על אבר ממנה חייב על כולה לכ"ש, וא"כ דלמא ר' נתן ס"ל כראב"ש דבהמה בחיי' לאברים עומדת, וממילא מוכח דאמ"ה מותר בהנאה מדכתיב ומכרו את השור החי, וצ"ל דמזה אין ראיה די"ל דומכרו השור החי אין המכירה כשהוא חי אלא דהב"ד נוטלים להשור החי ושוחטים אותו ומוכרים אותו, או דמשכחת לה בשור בן פקועה, והקרא דלא תחרוש בשור ובחמור אף דבחמור לא שייך ב"פ, ולמ"ד בחולין (דף קב) דאמ"ה נוהג בטמאין ואף גם אמרינן דזה וזה גורם אסור, א"כ גם בשור בן פקועה הא בלא"ה אסור לחרוש בשור וחמור יחדיו משום אמ"ה דחמור, מ"מ י"ל אף להפוסקים דלוקים על ההנאה, מ"מ אתי קרא לעבור בב' לאוין משום אמ"ה ומשום כלאים, או בפשוטו בחורש לבלי תועלת ואין מגיע לו הנאה מזה. ואולם קצת קשה דמאי פרכינן לר' אבוהו דלמא ס"ל כר"ל בפ"ג דכתובות דחייבי מלקות שוגגים פטורים מלשלם, וגם ס"ל כר"ל בפרק מרובה (דף עו) כל דליתא בטביחה ליתא במכירה, א"כ טבחו או מכרו איך משכחת דלחייב במכרו, אם בהמה בחייה לאברים עומדת ממילא לקי על המכירה משום אמ"ה ואף בלא אתרו ביה לפטרי' מד' וה' דהא חייבי מלקות שוגגים פטורים מתשלומין, ובבן פקועה ג"כ לא משכחת לה דהא ליתא בטביחה דאין שם שחיטה עלה, דשחוט ועומד הוא, [אב"ה בפרט הזה אם בטבח בן פקועה חייב ד' וה' עי' מ"ש אאמ"ו ני' בתשובה]. והנה לכאורה קשה הא קיי"ל כרבנן חולין (דף קב) דאמ"ה נוהג בטמאים, ואמרינן דבן נח מוזהר על הטמאין כטהורין א"כ דלמא מיירי הברייתא באמ"ה מטמאים דלכלבים