דרוש וחידוש א לט

מכ"ש דלית ליה הואיל וכמ"ש בתוס' במסכת שבת (דף לט ע"ב ד"ה אא"כ) ומבואר כן יותר בחידושי רשב"א, אך קשה דזה נסתר מסוגי' דמסכתין (דף מז ע"ב) וככתוב בתוס' שם ד"ה אהבערה לא לחייב. ועל תירוצם השני נמי קשיא לי, דהא למ"ד אין שבח עצים בפת גם באבוקה כנגדו שרי ולא משכחת עצים דאיסורא אלא בשרשיפא כדאיתא לקמן (דף כז) וא"כ לחשוב ש"מ מדר"ע דיש שבח עצים בפת, וי"ל דשני תירוצי התוס' כחדא ננהו כיון דאיכא למימר דסבר יש שבח עצים ואיכא למימר [דס"ל אין שבח עצים אלא] דל"ל הואיל וכיון דלא מסתיימא לא חשיב לה. מיהו הא קשיא לי על תירוצם השני דהא לרוב הפוסקים שלכה"נ מותר מה"ת. ובתוס' לקמן (דף כו ד"ה שאני היכל) משמע דס"ל, דשלכה"נ אפילו מדרבנן שרי [וכמו שביאר המל"מ בה' יסודי התורה], והרי להסיק בחמץ בודאי הוי שלכדה"נ [אאב"ה, וכ"כ להדיא הפ"י פסחים דף כו בברייתא תנור שהסיקוה בקליפי ערלה עיי"ש] ויקשה מתני' ערוכה ולא יסיק תנור וכיריים

דף ט' ע"א גמרא תשע צבורין של מצה ואחד של חמץ, ואתא עכבר ושקיל היינו תשע חנויות. והקשו בתוס' היכי מייתי ראיה מט' חנויות מוכרות בשר שחוטה כו' לספק חיוב בדיקה, דגבי ט' חנויות ליכא חזקת היתר, אבל הכא אוקי בית אחזקת בדוק, [דהא בבדוק מיירי, דאי לאו הכי פשיטא דבעי בדיקה]. מכאן תמוהים לי דברי מהר"ש איידלס לקמן בסמוך (דף י' ע"א) על התוס' ד"ה ספק על, דכתב דבשני עכברים א' שקל חמץ וא' מצה ולפניהם שני בתים א' בדוק וא' שאינו בדוק, ולא ידעינן הי להאי עייל, דשם ליכא חזקת בדוק כיון דחתיכה זו שהכניסה העכבר לתוכו ספק הוא ואין לו חזקת היתר, א"כ גם כאן הא ודאי בא החתיכה לתוכו, ולהחתיכה ליכא חזקה. ולומר כיון דהתוס' יבמות (דף פח ע"א ד"ה שתי קופות) כתבו רק דבשני קופות וב' סאין הוי רבותא יותר מב' קופות וסאה אחת, וכ' בזה"ל, דבב' סאין ליכא למימר כולי האי אוקי חולין אחזקתיה, דמה שנפל בקופה של חולין ספק הוא ואין לו חזקת היתר. א"כ י"ל נהי דלדינא סוברים דלא מקרי חזקת בדוק מטעם דאין להחתיכה חזקת היתר, מ"מ הקשו על הראיה שמביא מט' חנויות, דלמא הכא שאני דאיכא למימר קצת אוקי אחזקת בדוק זהו דוחק גם הא זה ליכא קושיא, די"ל דהראיה דמייתי הוא רק לדינא, דקבוע הוי כמחצה על מחצה, וממילא קם הדין דספיקו אסור, דמה דעייל בבית אין לו חזקה. וביותר דהא גם למאי דתירצו דמיירי לענין אכילת החתיכה עדיין יקשה דמאי ראיה מט' חנויות הא התם הוא קצת חזקת איסור אינו זבוח עי' תוס' נדה (דף יט ע"א) והא אדרבה יש להחתיכה קצת חזקת היתר דקודם שנתחמץ, וע"כ ראיית הש"ס רק לדין קבוע, וצ"ע

דף טז ע"א גמרא מי אמר שמואל דכן. [משקין בית מטבחיא טהורין מלטמא טומאת אחרים אבל טומאת עצמן יש להן, קרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, דכיון דמשקין מתטמאים מדאורייתא, בשר קודש הנוגע בה הרי נגע בטמא], קשה לי, איך תלוי קושיא זו על שמואל, הא פלוגתייהו דרב ושמואל אליביה דר"א, אבל ר"מ הא ס"ל דטומאת עצמן דאורייתא, ולטמא אחרים דרבנן, ויקשה לר"מ קרי והבשר. וכעין זה קשה לי בגיטין (דף כב ע"ב) הא כתיב למען יעמדו, הא בלא"ה יקשה לר"מ למען יעמדו למאי מוקי לה

דף יז ע"ב גמרא אמר רב פפא הא דאמרת לר"ש משקי בי מטבחייא בקרקע טהורים, לא שנו אלא מים (וכגון דאיכא רביעית, דאיכא תורת מקוה עליה להטביל בהן מחטין) אבל דם לא. וכתבו בתוס' ז"ל, וא"ת אדרבה בדם יש לטהר טפי אפילו בכלים דדם קדשים לא איתקש למים, כדאמרינן לעיל שאינו נשפך כמים אינו מכשיר. תמוה לי, דפשיטא להו להתוס' דבדם ליכא טומאה דאורייתא ומדמי טומאה להכשר, הא לעיל (דף טז ע"ב) אמרינן ת"ש ונשא אהרן את עון הקדשים, איזה עון הוא נושא מאי לאו טומאת דם, הרי דדם אית ליה טומאה מדאורייתא, וכן מבואר בתוס' שם (ד"ה מדרבנן) זה לשונם הוה מצי לאוקמי מדאורייתא, וכמ"ד טומאת משקין דאורייתא, הרי דס"ל דלמ"ד טומאת משקין דאורייתא גם דם קדשים טמא דאורייתא, וצע"ג

דף כא ע"ב גמרא דאמר ר' אבהו כ"מ שנאמר לא יאכל כו' אחד איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע. לכאורה הי' אפשר לפרש, דלא משום דלא יאכל כולל שני ענינים נפרדים, אכילה והנאה, אלא דס"ל לר' אבהו דאכילה שאסרה התורה בלא יאכל לא תאכל ר"ל הנאת אכילה, וכאלו אמרה לא תהנה באכילה, וה"ה כל הנאות, אלא דתפסה הנאה דשכיחא במאכל, והרי הרב בעל מל"מ בה' יסודי תורה אומר כן, דהוא ז"ל הוכיח דאוכל א"ה לא מחייב שתים, משום אוכל ומשום נהנה, מדקתני המבשל ג"ה ביו"ט ואכלו לוקה חמש, ולא חשיב ג"כ הנאה דבב"ח, וכתב אע"ג דבכל איסורים אם יצטרך בדבר א' ב' לאוין לוקה ב', מ"מ לא דמי לבב"ח דאכילה נמי הנאה היא, וה"ל כאלו כתיב לא תהנה בבב"ח לא ע"י אכילה ולא ע"י הנאה שלא ע"י אכילה אבל אאל"כ דא"כ מאי מקשה לקמן בסוגיא [והרי גיד הנשה דרחמנא אמרה ע"כ לא יאכלו כו' ומשני כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרה, והדר מקשה הניחא למ"ד יש בגידין בנ"ט] אלא למ"ד א"ב בנ"ט מא"ל, והא י"ל דלא יאכלו דכתיב גבי גיד ע"כ אין פירושו לא תהנה ע"י אכילה, דכיון דלית ביה טעם כלום הנאה יש בו דגם לכשת"ל כיון שאוכלו אחשביה באכילה דידיה ולגבי דידיה הנאה היא, מ"מ כיון דאינו עומד לכך לא עדיף מהנאה שלכדה"נ דשרי, וא"כ אף דלא הותר בכלל נבילה, מ"מ מעיקרו לית ביה איסור הנאה. והוכחתו של בעל מל"מ הנ"ל יש לדחות, די"ל דהברייתא ס"ל כר"ש דבב"ח מותר בהנאה, או דס' כתנא דאיסי בן יהודא, דהנאה נפקא מקו"ח, ואין מזהירין מן הדין:

[אאב"ה, זכורני שבלימוד הישיבה הוסיף אבא מארי זצוק"ל להעמיד הפירוש הנ"ל, עפ"י מ"ש מהרש"ל פ"ג דשבועות, דלר"ש דס' כל שהוא למכות, לדידי' גם שלכדה"נ אסור, דלא גרע מכ"ש וא"כ שפיר מקשה בסוגי' אלא למ"ד א"ב בנ"ט מא"ל, דמאן שמעת ליה דס' א"ב בנ"ט ר"ש, ולדידי' שפיר יש לפרש גם לא יאכלו דכתיב גבי גיד על הנאת אכילה, אף דהנאת אכילתי' הוי שלכדה"נ, ואמר ליישב בזה קושיית ראשונים החזקה על הרמב"ם ז"ל, דפסק כר' אבהו ופסק אין בגידין בנ"ט, ואיך פסק דג"ה מותר בהנאה, נגד הסוגיא הנ"ל, ולפי הדברים אלה פסקו עולה יפה ויפה, דלדידן דקיי"ל דבכה"ת כולה אין לוקין אלא כדה"נ, נהי דא"ב בנ"ט. ולא הותר בכלל נבילה, מ"מ לא נאסר בהנאה, כיון דלא יאכלו דכתיב גבי' ע"כ אין פירושו על הנאה דהא היא שלכדה"נ. וחזר ואמר לדחות יישוב זה משום אידך קושי' דקשה על הרמב"ם, דפסק (פ"ח מה' מ"א) כל מאכל שהוא אסור בהנאה, אם נהנה ולא אכל אינו לוקה, ואף כ"כ ובב"ח בכלל, וא"כ הא דקאמר אביי (במסכתין כד ב') הכל מודים בכ"כ, שלוקין עליהן אף שלכדה"נ, ע"כ כוונתו על האוכלו דווקא, וא"כ תיקשי אמאי לא קאמר נמי ה"מ בבב"ח, ובתוס' הקשו כן, ותירצו משום דאין מזהירין מן הדין, ורצונם כפי מה שביאר בעל מהרש"א דנהי דעל אכילה לוקין גם שלכ"ד אכילה, דהא אתיא מג"ש, מ"מ אביי בא לומר דלוקין גם על הנאה שלכדה"נ, וזה אינו רק בכ"כ לא בבב"ח, ולהרמב"ם דאביי מיירי באכילה דווקא, נפל תירוצם, וכבר הקשה כן במל"מ (פ"ה מיסודי תורה) וליישב קושי' זו בחר בדברי זקנו, אבי אמו, הגאון ר' עקיבא איגר זצ"ל, ובמשנתו, שהוא ז"ל בספרו משנת דר' עקיבא כתב ביישוב דברי תוס' (דף כד ב' הנזכרים) דבר נחמד, והוא דלכאורה קשה, היכי קאמר הש"ס, להכי לא כתיב אכילה בגופי', דילמא בהיפוך, דבאמת ילפינן גז"ש היתר הנאה מנבילה, ולא הוי נגד הקו"ח, דבאמת בב"ח של כד"א מותר, ומש"ה לא כתיב אכילה בגופו שלא נימא דאסור בהנאה כמו בכ"מ דכתיב לא יאכל, ואי דתנא דאיסור ס' כחזקי', א"כ לא הקשו כלום דלימא אביי ה"מ בבב"ח, דהא לר' אבוה ליכא הוכחה, לאסור שלכ"ד. וצ"ל דמ"מ גם לר"א איכא הוכחה והיינו דבודאי הג"ש אתי לאיסור הנאה, משום הקו"ח, דאף אם נקיים לדינא דבב"ח מותר שלכד"א, מ"מ הוי קו"ח מערלה וחמץ לשור הנסקל, וא"כ מכח הקו"ח אמרינן בוודאי דבב"ח אסור בהנאה וממילא מוכח מדלא כתיב אכילה בגופי' דשלכדה"נ אסור, אך לפ"ז יקשה דהא מ"מ לר"ש דסבר בב"ח מותר בהנאה דאין ג"ש למחצה א"כ ממילא י"ל דמש"ה לא כתיב