דרוש וחידוש א לח

ה"נ לחצר נחת יותר דהוי לזה בזריקה ולזה בשלשול וזריקה. ומלשון רש"י דזריקת הפלגה לא הוי קשה כמו זריקת גובה, מש"ה זריקת הפלגה עם שלשול הוי בשוה עם זריקת גובה לחוד, אבל הא בתוס' ד"ה בור מא"ל, מבואר דס"ל דאדרבא הפלגה קשה יותר מזריקת גובה וא"כ קשה כנ"ל, וצע"ג

דף פו ע"א תוס' ד"ה וקורה בסוף הדיבור, דלדבריו דרבה קמותיב [אב"ה עי' מ"ש לקמן דף צה ע"א]

דף פז ע"א גמרא ע"כ לא קאמר ר' חנניה. קשה לי מאי ס"ד להביא ראי' מר' חנניא לר"י הא גזוזטרא מקרי דמוכח דנעשה לשם מים, דהא באמת גם לרבנן שרי ביש לו מחיצה עשרה, אלא דר' חנניה מוסיף קולא דאמרינן כוף וגוד וממילא מותר דהא נעשה בשביל מים ואיך תלוי ענין כוף וגוד לפלוגתא דר"י ורבנן

דף פט ע"א תוס' ד"ה במחיצות כו' והא דאמרינן נמי לקמן כו'. קשה לי, כיון דמתחילה דהיו סוברים דלאו משום דגג קטן אוסר עליו אלא בפשוטו, דכל דלא מנכרא מחיצתא הוי הגג בעצמותו כרמלית וכן היו סבורים בפרכת הש"ס לקמן (דף ק') דרב אדרב וכמו שפירש"י שם, א"כ בגגו בולט דלא מנכרא מחיצתא, למאי צריך לדון דהגג נפרץ במילואו הא בלא"ה כיון דלמ"נ מחיצות הגג עצמו כרמלית. ולפי טעם דתוס' הוא רק אם הבליטה ד' דוקא דהא אין כרמלית פחות מד', והא באמת כולו בעצמותו כרמלית וא"כ אפילו אין הבליטה ד' רק בולט מעט הא מ"מ לא מנכרא מחיצת'

דף צב ע"א מתני' גג כו' חצר גדולה שנפרצה לקטנה גדולה מותרת. ולא מבעי לזרוק אלא אפילו לטלטל נמי, גמרא בפ"ק דמסכתין (דף ח' ע"ב) ולרבה דאמר זה כנגד זה אסור הא דרב במאי מוקי לה וכו' אי מהתם ה"א לזרוק אבל לטלטל אימא לא קמ"ל [ובדף ז' ע"ב] בתוס' ד"ה בעי רוב כו' חצר מותרת ומבוי אסורה, השתא ס"ד אסור כו' ועי' בחידושי מהר"ש איידלס, שכתב אין זה מדוקדק, דהא לתירוצא דמוקי לה בלא עירבו מצי קאי כולי' כדס"ד עכ"ל, היינו בפשוטו דמימרא דרב קאי במסקנא כדס"ד בצידי חצר או זו כנגד זו, ואסור משום תרתי משום מפולש ומשום לא עירבו, אלא דהתרצן חידש כדרב ששת, דכאן בעירבו, היינו דהך דר"י דמתיר בנפרץ לרחבה מיירי בעירבו ודרב בלא עירוב ולענין מפולש רב מיירי במצדו או זה כנגד זה. אמנם תמוה לי איך פרכינן ולרבה דאמר זה כנגד זה אסור כו' הא דברי רבה קאי על ר"י בנפרצה לרחבה דמתיר דמיירי דוקא בזה שלא כנגד זה אבל מלתא דרב י"ל דקיים כדס"ד דאוסר גם מפולש, ומיירי זה כנגד זה, וכדקאמר ונפרצה חצר כנגדו ושפיר אשמועינן דאפילו זה כנגד זה החצר מותר. וצריך תלמוד גדול

דף צג תוס' ד"ה ל"ת, מה דתירצו דפרכת הש"ס מכח מה אולמא האי סתמא כו'. קשה לי דמ"מ עכ"פ מספק צריכים להחמיר דאסור לקנח בחרס, ואף דבחולין (דף מג) במה דפרכינן והאר"י הלכה כסתם מתני' כתבו תוס' ג"כ דפרכת הש"ס בדרך מאי אולמא האי סתמא, היינו דהתם דר"י קבע להלכה ואמר הלכה כדברי האומר כזית, דמשמע דהוי הלכה פסוקא מספיקא, ובזה פריך הש"ס שפיר מאי אולמא. וביותר דאף על לשון הלכה אין להקשות כן, דא"כ תקשה בסוף שבת דאמרינן ואף ר"י אמר הלכה וכו' ר"י סתמא אחרינא אשכח עיי"ש, יקשה ג"כ מאי אולמא האי סתמא מהאי, וצ"ל דהוי ספק וכיון דמוקצה דרבנן ספיקו לקולא (ואף דהוי דבר שיל"מ, דבספיקא דדינא גם ביש לו מתירין ספיקו לקולא, כמ"ש בפר"ח א"ח סי' תצ"ח, ואף למ"ש תוס' ריש ביצה דמוקצה חמור כעין דאורייתא וספיקו לחומרא י"ל זהו אם ודאי דמוקצה אסור ואנן מספקינן עתה אם נולדה בשבת או בחול, אבל כל שאנו דנין על עיקר הדין אם מוקצה אסור הוי בכלל ספק דרבנן ולקולא), וע"כ צ"ל דפרכת הש"ס בחולין היינו דלישנא דהלכה כזית משמע דודאי כן ואפילו לקולא לפטור מכיסוי הדם, מש"ה פריך שפיר מאי אולמא, גם י"ל במה דמשני בשבת, ר"י סתמא אחרינא אשכח ליכא לאקשויי מה אולמא האי סתמא, די"ל דב"ה עדיף מסתם, וקיי"ל כב"ה נגד סתם משנה, ועי' בשכנה"ג בכללי התלמוד [סי' י"ד] ונראה דכיון לזה בשער המלך [הל' גירושין פ"ג ה"ד דף עח ד"ה אך ק"ל], ומה דפרכינן ריש שבועות (דף ב') מכדי האי סתמא וכו' אף דמ"מ מספיקא שפיר הדין דאינו לוקה, מ"מ י"ל מלשון אין לוקין דאר"י משמע ודאי אינו לוקה, ונ"מ אם נתגרשה אשה בעדים כאלו שנשבע שאוכל ולא אכל אם הוא ס' חיוב מלקות היא רק מגורשת מספק, דהעדים פסולים, אבל אי בודאי אינו לוקה העדים פסולים רק מדרבנן מגורשת ודאי מה"ת ואם בא עליה כהן אחר מיתת הבעל הוא לוקה, א"כ הכא בסוגיין יקשה מאי פריך הש"ס ממתני' דנזיר חופף ובדרך מאי אולמא הא שפיר פסק ר"י מספק דאסור לקנח בחרס. ומזה נראה ראיה ברורה למ"ש תוס' שבת [דף מא ד"ה מיחם שפינוהו וכו'] דגם לר"י אינו אסור דבר שא"מ בשבת רק מדרבנן וכ"פ רש"י ז"ל שבת (דף קכא ד"ה דילמא) ושפיר פריך הש"ס דמספק יהא מותר לקנח בחרס דהוי ספק דרבנן כן נראה לענ"ד

דף צה ע"א גמרא, איתבי' אביי לרבה דאמר דב' מחיצות לאו דאורייתא אלא דטעמא דרבי יהודה דמטלטלין תחת עליה שעל גבי שני בתים הוא משום דקסבר פי תקרה יורד וסותם מדתניא יתר על כן אר"י מי שיש לו ב' בתים משני צידי רה"ר עושה כו' קורה מכאן וקורה מכאן ונושא ונותן באמצע והכא ליכא פי תקרה. וא"ת והא אביי עצמו סובר דקורה משום מחיצה, ואין לומר דלדבריו דרבא קאמר, דקסבר קורה משום היכר, דא"כ דמקשה מיניה לדידי' יקשה לו בקיצור הא את הוא דאמרת קורה משום היכר, ואי דאמרת דטעמא דר"י הוא דס"ל הכי אבל לרבנן דאסרי דלא אמרינן פי תקרה יורד וסותם ע"כ קורה משום היכר א"כ מ"מ גם עדיין ליכא קושיא מההיא דר"י בב' בתים, דהא אליביה גם רבא ס"ל דפי תקרה יורד וסותם וקורה משום מחיצה, ובקוצר מ"ש האי דר"י דב' בתים, ומ"ש הך דר"י דלעיל על גבי בתים וכי היכי דא"ר בההיא דר"י משום פי תקרה יורד וסותם ה"נ י"ל בההיא דר"י בשני בתים, וצ"ל דבקורה פחות מארבעה לא אמרינן יורד וסותם וככתוב בתוס' לעיל (דף פו ע"א ד"ה וקורה) אלא שהם כתבו דיש לדחות [אב"ה שם בסוף הדיבור כתבו די"ל כהאי ואין לומר, והיינו דלדבריו דרבה קאמר. ודבריהם קשים ככתוב בזה]

דף צט ע"א מתני', לא יעמוד אדם ברה"י וישתה ברה"ר הטעם דגזרינן שמא יכניס הכלי אצלו, וא"ת תיפוק ליה דשתייתו תיהוי הכנסה כמו משתין ורק מרה"י לרה"ר דאסור, תירץ רש"י ז"ל דלא דמי, דהתם קעקר מרשות זו, וקעבד הנחה לרשות זו, אבל שותה עביד עקירה והנחה בחדא רשותא, דהא ברשות שהוא שותה בה פיו עומד ובפיו הן נחין מיד עכ"ל. ואע"ג דחוזרין ונבלעין אין לחוש הואיל ונחו במקום פטור. אבל במשתין ורוק לא חשיב פיו מקום פטור, כיון דפיו וגופו הן במקום אחד, וכ"ז ביארו בתוס' לעיל (דף כ' ע"א ד"ה לא יעמוד) והם כתבו טעם אחר, דהכא כשבולעה מיד חשיב כנחים משום דמבטלי אגב גופו: ונראין לי דבריהם ז"ל מדברי רש"י ז"ל דעל פירוש רש"י קשיא לי איך אמרינן בריש שבת עקירת גופו כעקירת חפץ דמיא, ואינו דומה לידו, הא בל"ז ל"ק מידי די"ל דידו מש"ה פטור מטעם דכשבא מיד בעה"ב לידו דעני הוי כמונח במקום פטור, כיון דידו וגופו אינן במקום אחד. ואין לדחוק ולומר דזהו כוונת הגמרא שם באמרו ידו לא נייח והיינו דהוי מקום פטור, דמ"מ כל כמה דלא הוי סבירא ליה סברא זו לא נייח ולא הוי מקרי מקום פטור, ורצה לנקוט דעקיר' גופו לאו כעקיר' חפץ דמי, א"כ תקשי ליה מתני' דהכא במכניס ראשו ורובו אמאי מותר והא הוי עקיר' מרשות זה והנחה ברשות זה, אלא ע"כ דמה דבאו בפיו הוי מקום פטור, וא"כ גם בידו הוי מקום פטור

מסכת פסחים

דף ה' ע"ב תד"ה ואומר כל מלאכה ל"ת כו' אומר ר"י דסברא הוא כו' אפילו א"צ לגחלתו, אי נמי כיון דמתחלת הבערה א"י להנות כו'. קשה לי לתירוצם הראשון לחשוב נמי דש"מ מדרע"ק דלא אמרינן הואיל, וי"ל דמאן דל"ל מתוך