דרוש וחידוש א לז

היה מותר כלים ששבתו במבוי ובעירבו לא מהני ביטולו

דף סד ע"ב תד"ה ולמדנו דשמא לא ס"ל לר"ג להא דר"י) ק"ל דא"כ הו"ל לומר ש"מ ארבעה דכמו דחשיב דס' חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר, והיינו דלא סבר בזה כריה"ג לחשוב דש"מ דסבר מותר ליתן לנכרי מתנת חנם דלא כר"י

דף סה ע"ב תד"ה אקלעו כו' אע"ג דר"י לית לי' כו' במהרש"א הקשה דמ"מ מותר בנכרי מטעם דר"י ור"ש דהלכה כר"י. ואני תמה על תמיהתו, הא ר"י ס"ל דר' יהודה ור' יוסי הלכה כר"י, וא"כ נכרי אוסר ושפיר הקשו התוס' ואי דקושיית המהרש"א על לשון התוס' דהו"ל למנקט הך דהלכה כר' יוסי, הא זה עדיין לא מתרצא בתירוצו דמהרש"א דמ"מ אמאי לא הקשו תוס' בפשיטות דהלכה כר' יוסי, ואסור בנכרי, וצ"ע, [אב"ה ובעיקר קושיית התוס' אמר אאמ"ו ני' דשפיר י"ל דר"י ס"ל כריב"ל להכלל דהלכה כדברי המיקל בעירוב, והנך כללא דאר"י ר"י ור"ש הלכה כר' יוסי הכל שלא במקום עירוב, ומה דהוכיחו מהא דמוכח לעיל דרב לא סבירא ליה להנך כללא, לענ"ד לפי מה דקיימינן עתה דר"ש אוסר בנכרי, א"כ מדאמר רב הלכה כר' שמעון, והיינו דנכרי אוסר אפילו בעיר אחרת, וישראל אינו אוסר אפילו באותה העיר, א"כ מדפסק בנכרי כר"ש להחמיר ע"כ דלא ס"ל להכלל דהלכה כדברי המיקל בעירוב, א"כ אמאי פסק כר"ש להקל בישראל, אף דר' יהודה ור' יוסי אוסרים, ואין הלכה כר"ש דלרב לא ס"ל להכלל דהלכה כדברי המיקל בעירוב, ממילא עירוב הוי כמו בעלמא, ומוכח ע"כ דרב לא ס"ל כלל להנך כללא, ואמר אאמ"ו ני' דיש ליישב דברי תוס' דבאו לומר דדלמא ר"ש רק להקל בא ובנכרי ס"ל דמותר ואז יהיה שפיר מוכח דלגמרי קאמר ר"י הנהו כללא דר"י ור"ש הלכה כר"י אפילו בעירוב, וממילא יהיה הדין הכא כר"י דאוסר בנכרי, דהא ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי ואף דרב פסק כר"ש אכן זה בכלל מה דאתמר אתמר כמ"ש המהרש"א דלמסקנא דלעיל דרב לית ליה להנהו כללא, אין ראי' ממה דאמר רבי הלכה כר"ש, דהך יצא מכללא כיון דרב לשיטתי' לית לי' להנך כללא], מש"ה הוצרכו לדבריהם דמ"מ הלכה כריב"ל דהלכה כדברי המיקל בעירוב, ונכון בעזה"י

שם ע"ב תד"ה דאתיא נכרי, מנ"ל שלא עירבו ועשו שכירות וביטול, דקשיא לי' דשמואל רביה. תמוה לי דמלבד דליכא קושיא כ"כ די"ל דר"א ידע דהמעשה היה שלא עירבו גם הא על זה עצמו תהי' הקושיא מדשמואל רבי' דאם בעירבו מהני שכירות בלא ביטול א"כ בלא עירבו ליהני ביטול, ואינו בכלל דאומרים ולא מערבין דהא היו ראוים לעירוב, וכיון דהעירוב היה מתיר, והחסרון רק דלא עירבו ממילא מהני, ומוכח מדשמואל דלא מהני העירוב כשבא הנכרי בטל העירוב, והו"ל לתוס' להוכיח דין זה מדינא דשמואל עצמו אבל לא ממה דפריך ר"א משמואל רבי'

דף סח ע"א גמרא, ניחום ליה אגב אימיה, עי' בר"ן פ"ב דביצה בההי' דממלאה אשה חבית מים שהעל' דריבוי הוי בישול גמור מדאורייתא, וההיא דהכא דניחום אגב אימיה, והיינו ע"י נכרי דשבות דאמירה לנכרי מותר לצורך חולה ותמוה לי דא"כ ל"ל לומר דאגב אימיה נתיר לכתחילה להחם ע"י נכרי, ומה הפרש בין זה לזה כיון דריבוי הוי ג"כ מלאכה דאורייתא, וצ"ע, ואולי י"ל דע"י נכרי היינו לומר לי' דניחום מים לאימיה, והנכרי מעצמו ימלא הקדרה מים, וזה אינו בצווי הישראל

דף עח ע"א תוס' ד"ה יורש, בסוף דבריהם דלמא ה"מ בעכו"ם [אב"ה עי' מ"ש לקמן דף פ' ע"א]

שם ע"ב גמרא אילן [שעשאו סולם לערב בו חצירות] פלוגתא דרבי ורבנן [דלרבי דסבר הנותן עירובי תחומין באילן קנה עירוב, אף דאין משתמשין במחובר, מ"מ רק שבות הוא ולא גזרו עליו בין השמשות ה"נ מועיל אם עשה להאילן פתח דמשוי לחצירות חד], קשה לי אמאי מהני לרבי הא משחשיכה בטלה הפתח, והוי כנסתם הפתח, ומדין הואיל דהותרה הותרה לא מהני כיון דידוע שיהי' כן, והרי אפילו רק במצוי שלא יתקיים כל השבת לא אמרינן הואיל דהותרה כמ"ש התוס' לעיל

דף עט ע"א רש"י ד"ה זו שלא כנגד זו שהיתה בולטת לר"ה יותר מחברתה, נראה דרש"י מפרש דשני הגזוזטראות הם זה אצל זה בב' עליות, וכמ"ש רש"י במתני', אבל לא ידעתי מנ"ל לרש"י לפרש כן, דהא בזה אף באחד יותר בולטת לר"ה יכול ליתן עלי' נסר על הבליטה הארוכה במקום שבצדו כלה סופה של הבליטה הקצרה, והי' הנסר במכוון ומה נ"מ במה שהבליטה ארוכה בולט יותר מבחוץ לנסר, ואמאי לא מפרש רש"י ברווחה דשני גזוזטראות היינו הא' בולט ממזרח כלפי מערב, ושכנגדו בעליה שבצד מערב בולט בליטה כלפי מזרח, ונותן עליהן נסר ארבעה, וכלישנא דמתני' ר"פ הזורק, ועלה אמרינן דדוקא זו כנגד זו שמכוונים ממש זו כלפי זו שהבליטה ממערב מכוון נגד הבליטה שבצד מזרח וזה שלא כנגד זה היינו שהבליטה שבמזרח כלפי מערב הוא בתחילת המבוי והבליטה שבצד מערב כלפי מזרח, הוא בסוף המבוי

שם ע"ב מתני', ומזכה להן ע"י בנו ובתו הגדולים [כשמשתתפין במבוי מניח את החבית ואומר ה"ז לכל בני המבוי ומזכה וכו'. לעיל בגמרא (דף עג ע"ב) מוקי לה בדאפקיה ועייליה שהוציא תחילה החבית לכל חצר וחצר, ואח"כ הכניסו למבוי, דכל שיתוף שאין מכניסו ומוציאו דרך פתחים במבוי לא שמיה שיתוף] ובתוס' שם גבי בני חבורה שקידש עליהם היום, שסומכין על פת שעל השולחן משום עירוב כתבו דמש"ה לא מוקי לה נמי בדאפקיה ועייליה דהוצאה והכנסה זו לא מהני מידי, כיון שלא היה קנוי פת לכל בני חבורה באותה שעה. וקשה לי דלפ"ז מה דמוקי למתני' דהכא באפקיה ועייליה, ע"כ דאחר הזיכוי עייליה ואפקיה, א"כ למה צורך כלל זכות ע"י בנו, כיון דצריך עדיין לעייליה לכל חצר יקנה חצר של כל אחד ואחד את חלקו בזה

דף פ' ע"א גמרא, אתו לקמיה דרב יהודה אמר להו הכי אמר שמואל אשתו של אדם מערבת שלא מדעתו קשה לי, הא כבר אמרה חדא זימנא, בריש הדר משמיה דשמואל, שכירו ולקיטו של עכו"ם נותן עירובו ודיו, וא"כ כש"כ אשתו, וי"ל דשכירו ולקיטו רק בעכו"ם, אבל בישראל לא, ושמואל דהכא מיירי בישראל דבזה דוקא אשתו אבל שכירו ולקיטו לא, ובתוס' לעיל (דף ע' סוף ד"ה יורש) נסתפקו בזה [אי שכירו ולקיטו דוקא בעכו"ם או לא, ומכח קושיא זו יש לפשוט ספיקתם]

שם גמרא, מעשה בכלתו, פירש"י דמיירי בתחומין, ונדחק דהא דרב פליג בחצירות על מתני' דרב תנא ופליג, ובתוספות כתבו דמיירי בחצירות, ולענ"ד היה נראה דא"צ לדחוקי כלל דהמעשה היה באמת בתחומין, והכי אמרינן דרב סבר מסברא בהחלט דתחומין חמיר מחצירות דיש לו אסמכתא בקרא, או מטעם דלא אסרי עלי', ולא גמר ומקני, ומש"ה לא קתני במתניתין בתחומין ומזכה כיון דקתני כן בחצירות, מכ"ש בתחומין, ושפיר משנינן דלא תיקשה איך פליג רב על מתני' בחצירות דתנאי היא היינו דרבי ישמעאל בר"י דס"ל בתחומין אין צריך לזכות ומכ"ש בחצירות, א"כ יש לו בחצירות תנא דמסייע דא"צ לזכות אלא בתחומין פסק רב דצריך לזכות דס"ל כר"ח דאסר בתחומין, ועכ"פ בחצירות יש לו סייעתא מר' ישמעאל ב"ר יוסי, ומרווח שמעתא

דף פג ריש ע"א גמרא, תימא מהיכן פסיקא ליה דלריב"ב שיעור טומאת אוכלין ג' רביעי ביצה, כיון שהוא חצי חציה דלמא לכ"ע טומאת אוכלין בכביצה, כדדרשינן אוכל הנאכל בבת אחת אלא דהברייתא כר"ש, דלדידי' ביצה הוא חצי חציו, מש"ה נקט בחשבונו לסימן דחצי חציו לטומאת אוכלין, כיון דבאמת לדידי' הוא חצי חציו, אבל מתני' דקתני חציו לבית המנוגע דקאי על ריב"ב ור"ש למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, מש"ה לא תני וחצי חציו לטומאת אוכלין דלריב"ב אינו כן

דף פד ע"א גמרא, אילימא לחצר רשותא דתרווייהו נינהו תמוה לי הא לחצר הוי בזריקה לחוד, ולהמרפסת זריקת הפלגה ושלשול, מש"ה נותנין לחצר, אף דהתוס' כתבו דלמסקנא לרב לאחד בזריקה ושלשול ולאחד בשלשול שניהם שוין, היינו לרב דלא אזלינן בתר נחת יותר, דמה"ט לזה בשלשול, ולזה בזריקה, דכל דקשה לשניהם שניהם שוין, אבל לשמואל דאזל בתר נחת יותר דמה"ט לזה בשלשול ולזה בזריקה נותנים לזה שבשלשול'