דרוש וחידוש א לו

על אלו, ולמחר אומר, אם אתמול קודש והיום חול תהא זו שאמרתי אתמול תרומה על אלו]. בגמ' עושה צריכותא, דאי אשמועינן ר"ה [דמערב ב' ערובין בהא קאמר ר"י משום דלא קעביד מידי אבל כלכלה דמחזי כמתקן טיבלא אימא לא, ואי אשמעינן הני תרתי משום דליכא למגזר עלייהו אבל ביצה דאיכא למגזר משום פירות הנושרין ומשום משקין שזבו, אימא לא צריכא]. תימא תינח לרב יוסף ולר' יצחק ריש ביצה, דטעמא דביצה משום פירות הנושרים ומשום משקין שזבו אבל לאינך טעמי, דטעמא דביצה משום מוקצה בבא דביצה מיותר, וי"ל דס"ד דיהי' הביצה אסורה דנימא מגו דאתקצאי בין השמשות של יום שני קמ"ל דמגו מחמת יום שעבר לא אמרינן, וכמו שהעלו בתוס' פ"ק דסוכה (דף י' ע"ב). וא"ת א"כ למה לא עביד בגמרא האי צריכותא גבי ביצה, ותיקש' הא מכלכלה נמי נשמע זה, דל"א מוקצה מחמת יום שעבר, דאל"כ מאי מהני התנאי מ"מ ליתסר משום מגו דאתקצאי, י"ל דלמ"ד בפ"ק דגיטין דטעמא דר"י דאוסר בלוקח יין מבין הכותים, הוא מטעם שמא יבקע, לא נשמע מכלכלה, די"ל דע"כ לא חיישינן לשמא יבקע אלא בדאורייתא אבל בכלכלה כיון דתרומות פירות דרבנן ואפילו של זיתים וענבים להרמב"ן הוי דרבנן, דדוקא יין הוא דאורייתא כמ"ש הב"י א"ח בשמו, ל"ח לשמא יבקע, וא"כ לא אתקצאי בה"ש דיוכל לתקן ולומר מה שאני עתיד להפריש. ומה דלא עביד בגמרא האי צריכותא גבי ביצה, משום דלרב משרשי' בגיטין שם דטעמא דר"י בלוקח יין משום דאין ברירה, ועי' לעיל דף לו ע"ב) דמההיא דאיו משמי' דר"י מוכח דאפילו בדרבנן א"ב, א"כ כבר נשמע מכלכלה, דל"א מוקצה מחמת יום שעבר, והגמרא נקט הצריכותא באופן דמספיק לכל אמוראים. וא"ת א"א דר"י ס' י"ב ובכלכלה כיון דהוא מדרבנן ל"ח שמא יבקע, א"כ למה צורך להתנות בראשון ובשני, יעמוד בה"ש שבין ב' הימים, ויאמר מה שאני עתיד להפריש אחר יו"ט דהא אם יום א' הוא י"ט בה"ש זה היי בה"ש דאפוקי יומא, ואי יום ב' יו"ט הוי ביה"ש דעיולא יומא, י"ל דמה דל"ח בדרבנן לשמא יבקע, היינו באי אפשר בענין אחר אבל לכתחילה ודאי טוב לתקוני שלא יהא חשש איסור כלל, אך עכ"פ מגו דאיתקצאי לא שייך בי', דהא אלו צריך לאוכלו בה"ש היה מותר, ע"י שיאמר מה שאני עתיד. ובזה אתי שפיר הא דקשיא לי בביצה (דף ג') דר"י ורבינא סוברים בטעמא דר"י דהכא בביצה דתאכל בשני אבל בראשון לא, משום משקין שזבו, והוקשה להם דר"י אדר"י ולמה מיאנו בדעולא דמיירי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים, ורווחא טובא. גם קושיית מהר"ש איידלס שם בתוס' מוחלפת השיטה, דתקשה דרבנן דר"י אדרבנן דר"י קשיא מאד ולדברינו אתי שפיר, די"ל דר"י ורבינא סוברים דטעמא דר"י בלוקח יין משום דא"ב, ואף דר"י סבר דאין חילוק בין תולה בדעת עצמו או לא, מדפריך לאיו מ"ש לכאן ולכאן וכו'. א"כ מוכח מההיא דר"י דמהיום אם מתי דס"ל לר"י י"ב מ"מ י"ל דבלוקח יין כיון דאפשר דלא יברור כלל דאפשר דלא יפרוש בזה אמרינן א"ב, וכחילוק התוס' בגיטין, ומש"ה לא ניחא להו אוקימתא דעולא דא"כ אייתרי בבא דביצה הכא דמוקצה מחמת יום שעבר כבר נשמע מכלכלה דלא אמרינן, אבל דרבנן אדרבנן לא קשיא דשפיר י"ל כאוקימתא דעולא, דהם יכולים לסבור י"ב ולא נשמע מכלכלה, דהא יש תקנה בה"ש לומר מה שאני עתיד, ואצטריך בבא דביצה לאשמועינן דלא אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר

דף מג ע"א תוס' ד"ה הלכה, ומשמע דסייר פירי שרי אפילו בשכח, כדאמרינן שמור לי פירו' שבתחומך, ואשמור לך פירות שבתחומי. תמוה לי, הא סוגיא ערוכה בב"מ (דף נח ע"א) השוכר את הפועל כו' מבואר דאסור לשמור בשכר וד' יאר עיני

דף מז ע"ב תד"ה והכלים, כגון שהבעלים בעיר אחרת. לא זכיתי להבין דמה בכך שהם בעיר אחרת, מ"מ דירותיהן כמוהם ולא יזיזן ממקומם כיון שהם עתה חוץ מתחום הבעלים כדאיתא במתני' דביצה (דף לט ע"ב) וד' יאר עיני

דף נ' ע"ב מתני' מי שחשכה לו בדרך [בעוד לו ארבעת אלפים אמה לביתו] ואילן עומד בסוף אלפים אמה ממקום רגליו, ואמר שביתתי תחתיו לא אמר כלום. אפליגו בפירושו בגמרא, רב סובר דל"א כלום לגמרי ואינו רשאי לזוז ממקומו כלל, דממקומו עקר דעתו ולבו, ותחת האילן נמי לא קנה, כיון דלא סיים אתריה, ושמואל סובר דכל רוחב גופו של אילן מצי אזיל ממנ"פ, אך אם בא למדוד מן הצפון האלפים מן האילן ולביתו מודדין לו מן הדרום לחומרא, בא למדוד מן הדרום [לחזור ממקומו אחוריו] מודדים לו מן הצפון [ומפסיד תמיד מידת רוחב האילן]. זהו ללשון רש"י ז"ל וללשון אחר ששמע רש"י סובר שמואל דהספק הוא אם קנה שביתה במקומו או תחת האילן, וע"כ רק אלפים ממקומו עד תחת האילן מצי אזיל, אבל מן האילן לביתו אין לו כלום דדלמא קנה במקומו. ורש"י ז"ל הקשה על לשון ששמע ממה דאמרינן אחד עירב לו לצפון ביתו, ואחד לדרום, מהלך לצפון בערובו לדרום כו' [דאם כל אחד מהעירובין לסוף אלף מביתו. אינו רשאי לילך לכל צד ביתו יותר מאלף, דאומרים שמא קנית בצד האחר מביתך וכבר כלו לך ממקום העירוב אלפים] ואם מצעו עליו את התחום, [שהניחו בסוף אלפים מכל צד ביתו] לא יזוז מביתו כלל, דשמא קנה בצד שכנגדו וכלו האלפים בביתו ותיובתא לרב, דלדידי' גם בלא מצעו עליו את התחום יהא אסור לזוז מביתו, דנימא מביתו עקר דעתי' ובמקום העירובין לא סיים בהי ניחא לי', וקשה דללשון זה ששמע גם לשמואל תקשה, דהא סובר גם הוא דמאילן לביתו אסור לו לילך, ולא אמרינן הא חד ד' אמות קנו לו וניתיב ליה מה דשרי ממנ"פ וימדוד מחלק האילן של צד מקומו ואמאי הכא מהלך לצפון בעירוב לדרום מטעם ממנ"פ. תמוה לי, דהא להך לישנא נהי דתרווייהו ס"ל דהיכא דאיכא למימר הכא קני ואפשר לומר הכא קני לא קנה כלל, גם סוברים תרווייהו דעקר דעתי' ממקומו, מ"מ בהא מיהו פליגי דלרב כיון דעקר דעתי' ממקומו אסור לו לילך גם למקום דשרי לילך ע"י מקומו, וגם ע"י העירוב, אבל לשמואל מה דשרי ע"י מקומו וע"י העירוב רשאי לילך בו (ואולי סברתו דעוקר דעתו ממקומו רק שלא לילך למקום שהי' רשאי אלו היה העירוב קונה, אבל מה דמותר ממנ"פ לא עקר דעתי' יהי' מטעם זה או מטעם אחר עכ"פ כן הוא לדידי') וא"כ לשמואל ניחא דשפיר קתני מהלך לצפון בעירובו שבדרום, דמה דהולך בזה לצפון גם בלא עירוב הי' מותר בו מחמת תחום ביתו, מש"ה מותר, דמה שמותר בין ע"י מקומו בין ע"י עירוב רשאי לילך לשמואל. ואם מצעו עליו לא יזוז, כיון דמצד העירוב שבדרום היה אסור מלהלך דאסור ע"י עירוב עקר דעתו מביתו אף למקום דרשאי גם ע"י העירוב, ויהי' הדין דלא יזוז ממקומו, כיון דהעירוב לא קנה, וד' יאר עיני. ועיין במהרש"א דנדחק לשיטת תוס' דמודה רב דמביתו לא עקר דעתיה [אאב"ה בדף מט ע"ב בתוס' ד"ה ואפילו לתחתיו הקשו על סברת רב, דממקומו עקר דעתי', מדתנן בספק אם נתגלגל העירוב חוץ לתחום קודם חשיכה דרשאי לילך עכ"פ אלפי' שמביתו עד העירוב, ולא אמרינן דלמא נתגלגל ולא קנה העירוב, ומביתו הא עקר דעתיה וכתבו לחלק בין עומד בדרך לעומד בעירו, דמעירו אינו עוקר דעתיה מדעתו שאם לא יקנה העירוב יהי' לו תחום ביתו] מה פרכינן הא הכא מיירי בעומד בביתו, ואין בזה סרך קושיא דפרכת הש"ס אמאי ברישא אי לילך לצפון יותר מאלפים ממקום ערובו שבדרום, וכן במצעו לא יזוז ממקומו, הא בלא סיים אתרי' ליכא כלל עירוב, ויקנה תחום ביתו לילך אלפים לכל רוח מביתו כמו בנתגלגל מבעוד יום, ופשוט, ודעת המהרש"א צ"ע

דף סב ע"ב גמרא, מגילת תענית דכתיבא ומנחי, מהו לאורויי באתרא דרבי'. ודאי אם רואה באחר שהוא רוצה להתענות באלו ימים שאסורין להתענות לא קמבעי' לי' דהא לאפרושי מאיסורא שרי גם במקום רבו, אלא דהאיבעי' במי ששואל הדין אי מותר להתענות, דבזה י"ל דאסור להורות לו אף לאיסור דאין כאן אפרושי מאיסורא דאף אם לא יורה לו לא יקל לעצמו מספק או ילך למורה אחר, ובתוס' לא פירש כן, [אב"ה דהם פירשו דקאי על ימים המותרים להתענות, דאי בימים שאסורים הוי אפרושי מאיסורא, ודבריהם מוקשים די"ל כנ"ל]

דף סג ע"ב תד"ה בטילי, וקשיא לר"י דמסתמא בשמעתין היו מערבין ערובי חצירות. לא ידעתי למה הוצרכו לזה ולמה לא הקשו בחזקה, דממנ"פ אם לא עירבו בלא ביטולו