דרוש וחידוש א ל

בגמרא בפסולת מרובה על האוכלים דנוטל האוכל, פשיטא, ומשני ל"צ דנפיש (האוכל לפי' התוס') בטרחא (כי הוא דק יותר מן הפסולת ואשמועינן דמ"מ בורר האוכל כיון דהוא) זוטר בשיעורי'] הרי דמחייבינן ליה לאפושי בטרחא ולא מתירין לי' טלטול מוקצה דפסולה, וא"כ מ"ש ברישא כשהאוכל מרובה בשיעורי', ומ"ש בסיפא, דהפסולת מרובה בשיעורי', הא בזה ובזה נפיש טרחא לברור האוכל, ע"כ דברישא הטעם כיון דהאוכל מרובה בשיעורי' בטל הפסולת לגבי'. ובזה אפשר לפרש כוונת התוס' בהמשך דבריהם במ"ש התוספות כאן אחר שכתבו דהקושי' דלבטל האבן כמו דבטל הפסולת], והא דמוקי לה בפ"ק דביצה כגון דנפיש בטרחא, אאוכל קאי כו', ודו"ק, ושיטת רש"י צלע"ג

דף קמג ע"א, מתני' ב"ש אומרים [ולמאי דאמר רב נחמן דמוחלפת השיטה זהו סברת בית הלל] מעבירין מעל השולחן עצמות וקליפין [בידים[, וב"ה אומרים מסלק את הטבלא כולה ומנערה. יראה דהאי דנקט תרווייהו עצמות וקליפין, דעצמות הוי רבותא לב"ה, דאף דמכוסין מ"מ מותר לטלטלם וקליפין רבותא לב"ש, דאף דמגולין מ"מ אסור לטלטלם, וכדאמרינן לעיל פ' במה מדליקין (דף כט ע"א), ואי אשמועינן גרעינין [דאסור לר' יהודה להסיק בהן] הו"א דמעיקרא מכסיין והשתא מגליין [אבל קליפי אגוזים דמעיקרא מגליין והשתא מגלו אימא שפיר דמי]. וברכי מרווחא לי שמעתתא, דהתם לעיל [דאמר רב מסיקין בתמרים, ואין מסיקין בגרעינין דר"י, מסיקין באגוזים, ואין מסיקין בקליפותיהן], דא תא הא דרב לאו בפירוש אתמר וכו', ומייתי משמעות דרב אסר בגרעינין וקשיא טובא נהי דמכללא אתמר דאוסר בגרעינין דמעיקרא מכוסה והשתא מגולה, אכתי מהיכא ידעינן דאסור בקליפי אגוזים דמעיקרא מגלו והשתא מגלו, ובתוס' שם דחקו בזה הרבה, (וכתבו דאע"ג דמטעם זה עושה צריכותא, מ"מ אין הסברא אמת], אבל לפי פירושינו במתני' דהכא ניחא, והייני דלכאורה קשה היאך אמרינן שם וההיא דרב לא בפירוש אתמר וכו', הא בלא"ה מוכרח כן ממתני' דהכא דלר"י אפילו גרעינין הוי מוקצה ונולד מדס"ל לב"ש דאסור לטלטלם, וכיון דמהא דאין מסיקין בשברי כלים, ידעינן דרב ס"ל כר"י ממילא ידעינן דגם בגרעינין אסור, מה צריכין לראי' מכללא דס"ל לרב הכי. אמנם נראה דלק"מ דס"ד לומר דדלמא באמת זהו גופא טעמא דב"ה דמעבירין בידים, דס"ל דלא הוי מוקצה דמעיקרא עצמות והשתא עצמות, ואדרבה היינו מרוויחים בזה דלא תקשה דהא ב"ה אית ליה מוקצה בביצה שנולדה ביו"ט, כדפרכינן בריש ביצה, דבאמת ס"ל דמוקצה אסור אלא דהכא לא הוי מוקצה. ולפ"ז מיושב דכיון דס"ל לרב דבגרעינין אסור, דלא אמרינן דמעיקרא גרעינין והשתא גרעינין, ממילא ידעינן דאוסר אף בקליפי אגוזים, דהא ע"כ ר"י ס"ל דקליפי אגוזים אף דמגליין לא הוי מוקצה, מדחזינן דב"ש ס"ל דקליפות אסורים לטלטלם, דבזה ליכא למימר דלמא זהו באמת טעמא דב"ה, דהא ב"ה מתירין אפילו עצמות דמכסיין דהוי מוקצה, ומוכח דב"ה ס"ל כר"ש, ממילא נקטינן מדברי ב"ש דלר"י אפילו קליפין אסורין, וכיון דרב ס"ל כר"י ממילא גם קליפין אסורין

דף קמד ע"ב גמרא מאן תנא דמוחל משקה הוא, (קס"ד דמקוה אינו נפסל כ"א ע"י משקה ואפילו בשינוי מראה), אמר אביי ר' יעקב היא, דתני' ר' יעקב אומר מוחל הרי הוא כמשקה, ר"ש אומר אינו כמשקה, ומה דיוצא מעיקול בית הבד טמא, לפי שא"א לו בלא ציחצוחי שמן: וכתבו בתוס' על מה דאמר אביי ר"י היא, ז"ל קשה לי, לימא דהאי מוחל דקתני היינו היוצא מעיקול בית הבד ולדברי הכל. קשה לי הא לר"ש כל מוחל אינו משקה, ומה דיוצא מעיקול מכשיר, היינו משום דא"א בלא ציחצוחי שמן וזהו שייך לענין הכשר דהמעט שמן שבו מכשיר, אבל לענין פסול מקוה הא שמן מעט אינו משנה מראית המקוה ורק ע"י מוחל נשתנה: תו קשה לי מהא דאמר רבי שמעון דמכשיר משום דא"א בלא צחצוחי שמן, על הרמב"ם (פ' טז מהל' ט"א) דדוקא מים שנפל למי פירות מכשיר, אבל כל שאר משקים למי פירות הולכים אחר הרוב, והא הכא המעט שמן מעורב ברוב מוחל, ועיי' במ"ל פ"א הי"ד מהל' טומאת משכב ומושב

דף קמו ע"ב גמרא אמר לי' אביי תני' דמסייע לך. לשון זה משונה קצת משאר תני' דמסייע לך, דהכא אין הסיוע נגד בר פלוגתא אלא דהכא קאמר, הא דידך דלמטה מן השמרים הוי סתימה, ודאי אמת ונכון, דסתימה מעלייתא כהאי שאין אחריה עוד סתימה יותר מעלייתא מבטל הפתח מבואר ומסתייע מהא דפרץ את פצימיו אבל האי דבר פלוגתך אכתי לא מסתייע, די"ל דדוקא סתימה כהאי דפרץ את פצימיו, שא"א סתימה אחרת גדולה הימנה, משא"כ סתימה דלמטה מן היין, דאכתי אפשר בסתימה גדולה הימנה דהיינו למטה מן השמרים. ופירש"י ז"ל דהסיוע הוא דלמטה מן היין לא פקע שם פתח מיני', איני מבין דאכתי מנא לן הא, הא גם ר"ח ס"ל יסוד זה דסתימה מעלייתא בעי, אלא דסובר דלמטה מן היין ג"כ הוי סתימה מעלייתא

דף קמז ע"ב גמרא לא שנו אלא בסם דדמי לרפואה. קשה לי, מסוגיא דלעיל (דף קכג ע"א) מנא אמינא לה דתנן אין עושין אפיקטוזין כו' פירש"י ולא לרפואה וכו' ואע"ג דלא גזר ביה משום שחיקת סממנים כו', הרי דאין הטעם משום רפואה אלא מטעם מתקן, ומשמע דאפילו ביד אסור, דהא ר"נ למד מזה דאסובי ינוקי אסור דהוא ביד, ור"ש לא פליג עליה, אלא מטעם דהתם לאו אורחי' וכו' וצ"ע

דף קמח ע"ב גמרא ולטעמיך הא דאמר רבא. איני מבין, דבכ"מ דאמרינן ולטעמיך היינו אף לדידך תיקשה אבל הכא הא רבא בר רב חנן לא בעי לאוכוחי מידי, אלא דהקשה קושייתו, והשיב לו דקושיא זו תיקשי גם על רבא, וא"כ מה ולטעמיך שייך הכא, ומה בכך דקשה כזה ממש גם על מימרא דרבא וכי לא אלים יותר להקשות על מתני' מלהקשות על רבא, וד' יאיר עיני

שם גמרא דאי יהיב ליה שקיל [לרב יוסף דס"ל דהלואת יו"ט לא ניתנה ליתבע], ע"כ הא דקתני השוחט את הפרה וחלקה בר"ה, אם הי' החודש מעובר משמט ואם לאו אינו משמט, היינו דרשאי למשקל א"כ ברישא גם אי יהיב לי' לא שקיל, ואמאי. תימא דלמא בפשוטו דהלוה חייב לצאת לעצמו, דבודאי אף דהלואת יו"ט לא ניתן לתבוע בב"ד מ"מ פשיטא דהוא עצמו חייב לשלם הלואתו, וברישא דמשמט א"צ לשלם

דף קנ ע"א מתני' ולא יאמר אדם לחבירו (נכרי) לשכור לו פועלים. ובגמרא והא אמירה לנכרי שבות, (וכבר סתמה רבי במתני' נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה), קשה לי לטעם א' שבהר"ן (והביאו המג"א סי' ש"ז סק"ז) דטעם דאסור לומר לנכרי לכבות. אף דכיבוי בעצמו הוי מלאכה שא"צ לגופה, והוי שבות דשבות במקום פסידא היינו כיון דאם הי' צריך לגופו הי' חייב מה"ת, לפיכך החמיר' בי' לאסור גם בשבות דשבות, א"כ ממתני' דעכו"ם שבא לכבות לא שמעינן רק דאמירה לנכרי אסור היכא דשייך בי' איסור דאורייתא כמו בכיבוי, אבל אמירה דעכו"ם לשכור פועלים דהוי שבות דשבות גמור לא שמעינן משם, וכמו דבאמת קיל יותר לענין פסידא, וצ"ע (א"א עי' לאבא מארי בתשובותיו סימן י"ז)

דף קנא ע"א מתני' נכרי שהביא חלילין בשבת (בשביל ישראל) לא יספוד בהן ישראל. פירש"י לא יספוד בהן לעולם, וקנס הוא דמוכח מלתא דבשבילו הובא. וקשה לי על פירושו דבגמרא סובר רב דלא שרי אא"כ ידוע בודאי שהובאו מתוך התחום, אבל מספק אסור, ואתמר עלה תני' כוותי' דרב, עיר שישראלים ונכרים דרים בה והי' בה מרחץ המרחצת בשבת אסור למוצאי שבת עד כדי שיחמו חמין, [אלמא דמספיקא דלמא בשביל ישראל אסור] והא בחלילים אינו אסור לעולם, כיון דאיכא נמי נכרי לא מוכחא מילתא כולי האי, כמ"ש רש"י ז"ל, וא"כ איך אמרינן עלה תני' כוותי' דרב, דלמא במרחץ מש"ה אסור מספק דהוי דבר שיל"מ, דהא לאחר שיעור כדי שיעשה יהי' שרי אבל בחלילין דהאיסור הוא לעולם י"ל דספיקי שרי, כיון דלא הוי דשיל"מ, וצ"ע (א"א עי' לאבא מארי בתשובותיו)

דף קנד ע"א גמרא א"ר יוחנן המחמר אחר בהמתו בשבת פטור, דהוקשה כל התורה כולה לע"ז דעד דעביד מעשה בגופה. תמוה לי, הא ר"י לשיטתי' דאית ליה