דרוש וחידוש א כט

הפלוגתא רק אם האבן נעשה כלי או לא שייך שפיר ואזדו לטעמייהו, ומה שכתבתי מחוור יותר

דף קל ע"ב גמרא בעי מיניה ר' זירא (מבוי שלא נשתתפו בו מהו, כחצר דמי ואע"ג דלא נשתתפו בו מותר לטלטל בכולו או דלמא לא דמי לחצר]. פירש"י ז"ל מותר לטלטל בכולו מה שנמצא בתוכו, או בגדיו שהוציאן מן הבית לתוכו דרך מלבוש פושטן ומטלטל בכולו. תמוה לי, הא בגדיו ששבתו בתוך הבית אסורים לטלטל ברשות אחר, כדאיתא בעירובין (דף צא) בכומתא וסודרא דמבואר בהוציאן לחצירו דרך מלבוש אסור להוציאן משם לחצר חבירו, דהוי כמוציא מביתו לחצר חבירו, וא"כ ה"נ במכ"ש דאסורים לטלטל בחצירו שלא ע"י עירוב וכמ"ש להדי' בהריטב"א עירובין (דף עז) דמה"ט אמרינן שם אין בו ד"א רשות שניהם שולטות בו, ולא יזיזנו ממקומו, וכן הביא באבן העוזר (סי' שפ"ו) בשם עבה"ק להרשב"א, אלא דשם אוסר רק טלטול ד"א, ונראה לענ"ד ראי' לדבריו מסוגיא דעירובין (דף פז ע"ב) והאר"י ברשויות דרבנן, ודברי רש"י קשים בעיני

דף קלב ע"א תד"ה מה צרעת כו' אכתי נימא קבורת מת מצוה יוכיח [על הק"ו דבעי למילף בגמרא, ומה צרעת שדוחה עבודה שדוחה שבת מילה דוחה אותה, שבת שנדחית מפני עבודה, כש"כ שתהא מילה דוחה אותה, והקשה בתוס' מהו ק"ו נימא רציחה תוכיח שדוחה עבודה ואינו דוחה שבת, אף אני אביא מילה, וכ"ת מילה עדיפא שדוחה צרעת הדוחה עבודה, אכתי נימא קבורת מ"מ תוכיח דעדיפא ממילה שדוחה מילה מולאחותו שדוחה צרעת שדוחה עבודה שדוחה שבת, אפ"ה לא דחי' שבת]. תמיהני מאוד הא לאותו ס"ד מהראוי שקבורת מ"מ יהא דוחה את השבת, כיון שדוחה מילה ומילה דוחה שבת, דהרי בסנהדרין פרכינן ויהא קבורת מ"מ דוח' שבת מק"ו, כיון דדוחה עבודה, ועבודה דוחה את השבת, ומשני רציחה תוכיח שדוחה עבודה ואינו דוחה שבת, והקשו בתוס' שם, ונלמוד ק"ו קבורת מ"מ דדוחה מילה ומילה דוחה שבת, ותי' דמ"מ שייך למפרך רציחה תוכיח דדוחה עבודה שדוחה שבת, והיא גופה אינו דוחה שבת, ה"נ קבורת מ"מ אף שדוחה מילה הדוחה את השבת מ"מ היא גופה לא תדחה שבת, וקשי' לי בגוה דמ"מ קבורת מ"מ עדיפא דדוחה מילה הדוח' צרעת דדוחה עבודה דדוחה שבת, ועדיף משבת בכמה מדרגות, וכמ"ש כאן, וכ"ת מילה עדיפא שדוחה צרעת שדוחה עבודה, וי"ל דלמסקנא ניחא דצרעת לאו משום דחמירא אלא משום דגברא לא חזי, ולרב ספרא בתירוצא א' דהתוס' לקמן ד"ה הדר אמר וכו' דלא ס"ל הך סברא דגברא לא חזי, באמת צ"ל דבלא"ה לית ליה ק"ו כזה, וכמ"ש מהר"ש איידלס שם, או דבאמת אין חילוק בין עדיף במדרגות או לא, ודלא כסברת וכ"ת שבתוס' כאן, וכיון דמצינו ברציחה שדוחה דבר שדוחה שבת, ומ"מ הוא אינו דוחה שבת נסתר הק"ו מכל וכל, עכ"פ לפי מה דקיימא התוס' השתא בסברת וכ"ת, קשי' איך כתבו על זה דאכתי נימא קבורת מ"מ יוכיח, נימא דהיא גופה אתי' בק"ו דדוחה שבת, כיון דדוחה מילה הדוחה וכו', ולאותו ס"ד ל"ש לומר רציחה תוכיח כי היכי דל"ש רציחה תוכיח על מילה, ומה אולמא דק"ו לגבי מילה, מלגבי קבורת מ"מ, ותרווייהו נילף בק"ו דדחי שבת, וצריך התישבות גדול

דף קלד ע"ב גמרא האי ראב"ע אומר מרחיצין אף מרחיצין מבעי' לי'. תימא הא בברייתא דת"כ דרבא קתני ג"כ הך לישנא ראב"ע אומר מרחיצין, ויקשה נמי אף מרחיצין מבעי' ליה, וא"כ איך נידוק מתני' נגד הברייתא

שם רש"י ד"ה מבפנים וכו', ומלבן ממש לא הוי, [בגמרא אמר רב כהנא טיט על גבי בגדו, מכסכסו ומשפשפו מבפנים, ואין מכסכסו מבחוץ, ופירש"י מבפנים לא מוכחא מילתא לאתחזויי כמלבן, ומלבן ממש לא הוי דאין נותן שם מים]: משמע דס"ל לרש"י דאין ליבון בלא מים. ותימא מלקמן (ריש דף קמז) דאר"ה המנער טלית בשבת חייב חטאת, ופירש"י שם המנער מן העפר

דף קלז ע"ב גמרא איבעיא להו תלה מאי, לרבנן דפליגי אר' אליעזר [וסברי אין תולין המשמרת ביו"ט], אר"י תלה חייב חטאת. קשה לי, מהיכן ס"ד למימר הכי, כיון דלר"א ע"כ תליית המשמרת אינו אוהל ארעי [דבאהל דאורייתא אסור גם לר"א דהא מכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט אסור לעשות ביו"ט וככתוב בתוס' ד"ה דר"א], ובהא לא מצינו מאן דפליג, ויש לנו יותר לומר דטעמא דרבנן דס"ל דמכשירין אסור, דבזה מצינו פלוגתא מפורשת

דף קמא ע"ב גמרא אמר רבא הוציא תינוק חי וכיס תלוי בצוארו חייב משום כיס, (ומקשה עלה מדתנן נוטל אדם את בנו ואבן בידו), ומשני, דמתני' ביש לו געגועים על אביו, [ולא העמידו טלטול שלא בידים במקום סכנת חולי, ומקשה], א"ה מה ארי' אבן אפילו דינר נמי, ומשני אבן אי נפלה לא אתי אבוה לאתויי, דינר אי נפל אתי אבוה לאתויי. וכתבו בתוס' א"ה מה אריא כו' דבשלמא אי אמרת דתרווייהו בין אבן בין דינר בטל לגבי תינוק, ואין כאן טלטול מוקצה כלל, היינו דנקט אבן משום דאי נפל לא אתי אבוה לאתויי, אלא אי אמרת דתרווייהו לא בטלי, ואפ"ה שרינן איסור מוקצה כשמטלטל התינוק עם האבן משום געגועים, בדינר נמי לשתרי, ואי משום דאתי אבוה לאתויי, מה בכך הא השתא נמי שרינן איסור מוקצה משום געגועים. קשה לי הא התוס' כתבו בדיבור שלאח"ז, דהא דלא שרי גם בלא געגועים דנתבטל האבן לגבי תינוק כמו שהיא בטלה אגב כלכלה מלאה פירות, משום דאינו צריך כ"כ טלטול התינוק, א"כ ממילא בגעגועים דצריך לטלטל התינוק מותר מטעם ביטול האבן כמו בכלכלה, וא"כ אצל כלל דהקילו לטלטל איסור משום חולי דנלמוד מיני' דטלטול מוקצה שרי, וצ"ע

דף קמב ע"ב מתני' האבן כו', היתה בין החביות, מגביה ומטה על צדה והיא נופלת. פירש"י מסלקה מבין החביות, ושם מטה על צדה, ובש"ע (סי' שט) כתבתי דמלשון משם משמע דמיד אחר שסלקה מבין החביות אסור לטלטל החבית עוד עם האבן וצריך מיד לנער. אבל קשה לי הא כיון דהמוקצה בידו יכול לטלטלה לכל מקום שירצה, כדאיתא [סי' רסז סעי' יב], ואף להאבן עוזר [שם] דחולק על המג"א, דבמוקצה גמור היכא דאסור אפילו לצורך גופו ומקומו לא מהני מה שכבר הוא בידו, מ"מ הכא דהחבית עם האבן מותר לטלטל לצורך גו"מ, כמו בכיס ומעות בשוכח, כיון דלא הוי בסיס, ומותר לצורך גו"מ, אם הוא בידו מותר לטלטל, וה"נ לשתרי לטלטל, לאיזה מקום שירצה

שם גמרא מאן תנא בהיתרא טרחינן באיסורא לא טרחינן [דקתני היתה בין החביות ומתירא שלא יפול האבן על החבית וישברם, מגביה לחבית כולה ומטה על צדה והאבן נופלת דמטרח בחביות דהתירא]. פירש"י ולא יטול האבן ממש דהוי איסור, ואע"ג דהשתא נמי אבן מטלטל בהדי חביות. לא זכיתי להבין, דהאיך שייך היתר נטילת האבן, הא א"א לטלטל מוקצה בשביל שתיית היין, דהא חזינן במניח דהחבית נעשה בסיס אסור לנער, ולא שרינן טלטול חביות המוקצה בשביל שתיית היין, [והא דהחבית הוי בסיס, ולא אמרינן דהוי בסיס לדבר האסור והמותר, דהא היין היתר הוא, צ"ל כיון דהאבן מונח על החבית גבוה מן היין מקרי בסיס לאבן לחוד ולא ליין, וכ"כ בת"ש סי' שי"ט] וא"כ מה לי טלטול אבן דלשתרי מטלטול חבית דאסורה. וההיא דנוטל את הפסולת צ"ל באמת דטלטול מוקצה ביו"ט לצורך אוכל נפש שרי (כמ"ש התוס' הדין כן בריש ביצה, דף ח' ע"א ד"ה אר"י ובדף כח ע"ב ד"ה גריפת ובדף לא ע"א ד"ה אר"ז עיי"ש, אבל בשבת דאסור כדמוכח מניעור חבית במניח דאסור וכנ"ל, א"כ איך אפשר לטלטל האבן וליכא היתר רק לנער החבית דהוי לגבי אבן טלטול מן הצד לצורך דבר המותר, אבל טלטול אבן בעצמו לא. ואולם לשיטת תוס' ניחא דפרכת הש"ס דנימא דבטל האבן לגבי חבית כמו באוכלים מרובים על הפסולת ובזה לא קשי' מנ"ל הך סברא דבטל הא התם אף אם אין הפסולת בטל לגבי אוכלים, מ"מ הא טלטול מוקצה לצורך אוכל נפש שרי ביו"ט, בזה י"ל דוקא אם אי אפשר בענין אחר אבל כיון דאפשר לברר האוכל אלא דנפיש בטרחא לא היה לו להתיר טלטול מוקצה ליטול הפסולת אלא ע"כ דפקע שם מוקצה מיני' דבטל לגבי האוכל ושפיר פריך. וביותר י"ל דפריך בדרך הכרח דהא בסיפא דפסולת מרובה על האוכלים דנוטל האוכל, ולשיטת התוס' הפירוש דנפיש בטרחא וזוטר בשיעורים קאי על האוכלים, [אב"ה בביצה מקשה